לוגו אלכס שפירא ושות׳

CFC; רכישה עצמית של אג"ח כמחילת חוב; סיווג כחברת בית; דיבידנד מוטב לפי הוראת-השעה; הארכת מועד של סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין מכוח סעיף 107 ועוד

30/08/2017

חלוקת מקרקעין המהווים מלאי עסקי בין בעליהם המשותפים
פורסמה החלטת מיסוי 7631/17 (קישור להחלטה) שעניינה בפירוק שיתוף של מקרקעין המוחזקים במושע בין שתי חברות קבלניות והרשומים כמלאי עסקי בדוחותיהן הכספיים.
בגדרהּ של ההחלטה נקבע, כי הגם שעל חלוקת המקרקעין תחולנה הוראות פקודת מס הכנסה (כמתחייב מסעיף 50 לחוק מיסוי מקרקעין), חלוקה זו תהא פטורה ממס רכישה בהתאם לתקנה 27 לתקנות מיסוי מקרקעין. זאת, בכפוף לאמוּר בהחלטה.
 
דיבידנד מוטב לפי הוראת-השעה
במבזק מיום 20.12.2016 דיווחנו אודות פרסום חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016 ("חוק ההתייעלות"(קישור לחוק).
כפי שציינו שם, חוק ההתייעלות כולל, בין היתר (ראו סעיף 97 לחוק, ע' 282-281), הוראת-שעה ("הוראת-השעה") ביחס לחלוקת דיבידנד במס מופחת בשיעור 25% ללא מס נוסף ("דיבידנד מוטב") בכפוף למגבלות ותנאים שונים.
 
וזה נוסח הוראת-השעה:
"(א) על אף האמור בסעיף 125ב(2) ו-(3) לפקודה, שיעור המס על הכנסה מדיבידנד בידי יחיד שהוא בעל מניות מהותי, או בידי חברה משפחתית שהנישום, כמשמעותו בסעיף 64א לפקודה הוא בעל מניות מהותי, במישרין או בעקיפין, בחברה ששילמה את הדיבידנד, כאמור באותם סעיפים, שמקורו ברווחים שנצברו עד יום ב' בטבת התשע"ז (31 בדצמבר 2016) יהיה 25%, ולא יחולו על הדיבידנד האמור הוראות סעיף 121ב לפקודה, ובלבד שמתקיימים כל אלה:
(1) ההכנסה מדיבידנד שולמה על ידי החברה מחלקת הדיבידנד והתקבלה בידי מקבלה בתקופה שמיום ג' בטבת התשע"ז (1 בינואר 2017) עד יום י' בתשרי התשע"ח (30 בספטמבר 2017);
(2) בכל אחת משנות המס 2017 עד 2019, הסכום הכולל של הכנסת עבודה, דמי ניהול, הפרשי הצמדה או ריבית ותשלומים אחרים ששולמו למקבל ההכנסה מדיבידנד על ידי החברה מחלקת הדיבידנד, במישרין או בעקיפין, בהפחתת ההכנסה מדיבידנד שחויבה במס לפי סעיף זה, לא פחת מממוצע סכום התשלומים כאמור ששולמו לו על ידי החברה האמורה, במישרין או בעקיפין, בשנות המס 2015 ו-2016.
(ב) הוראות סעיף 92(א)(4)(ב) לפקודה לא יחולו על דיבידנד שחלות עליו הוראות סעיף קטן (א)."
 
בהמשך לכך, דיווחנו במבזק מיום 2.1.2017 אודות פרסום החוזר המקצועי של רשויות המס בנושא הוראת-השעה (קישור לחוזר) המבהיר את התנאים לחלוקת הדיבידנד המוטב והכולל גם, כנספח, טופס הצהרת מקבל הדיבידנד על זכאותו לדיבידנד מוטב כאמור.
עוד דיווחנו (במסגרת המבזק מיום 22.2.2017), כי פורסמה תוספת לחוזר הנ"ל (קישור לתוספתהכוללת הנחיות לדיווח ושידור של דיבידנד מוטב על-ידי המיַיצגים.
התוספת כָּללה גם התייחסות למצב בו הדיבידנד המחולק משַמש להשבת יתרת משיכות בעלים כאמור בסעיף 2 לחוזר (לרבות דיבידנד המחולק אגב העברת דירה מהחברה לבעל המניות כאמור בסעיף 96 להוראות-המַעבר לחוק ההתייעלות) ותיק בעל המניות המהותי מקבל הדיבידנד המוטב אינו מתנהל בפקיד-השומה בו מתנהל תיק הניכויים של החברה מחלקת הדיבידנד המוטב (שאז ניתן לפְנות לפקיד-השומה בו מתנהל תיק היחיד בעל המניות המהותי ולהפיק שובר לתשלום המס בגין הדיבידנד המוטב בתיק היחיד).
 
בהמשך לאמוּר, דיווחנו במבזק מיום 18.6.2017 אודות פרסומן של שלוש החלטות מיסוי בנושא זה:
  • עניינה של ההחלטה האחת (החלטת מיסוי 3232/17) בבעל מניות מהותי שהינו בגיל פרישה ועתיד לפרוש במהלך השנה הקרובה, כך שממילא הוא יפסיק לקבל משכורת מהחברה. מתוקף עבודתו בחברה והפרשות לצורכי פנסיה שביצע ממשכורות אותן קיבל מהחברה, יקבל בעל המניות המהותי עם פרישתו פיצויי פרישה וקצבה מקופות הפנסיה אליהן הפריש.
    נקבע, כי לצורך חישוב תנאי ממוצע ההכנסות בהוראת-השעה לאחַר פרישת בעל המניות המהותי מהחברה, יראו את ההכנסות מפיצויים וקצבה אותן יקבל בעל המניות בשנות-המס 2019-2016 כהכנסות המתקבלות בעקיפין מהחברה המחַלקת את הדיבידנד.
  • ההחלטה השנייה (החלטת מיסוי 1728/17) דנה בבעל מניות מהותי בחברה שקיבל את מניותיו בירושה בשנת 2016, כאשר מוריש המניות עבד בחברה וקיבל הכנסות מהחברה עד מועד פטירתו. לבעל המניות המהותי היורש לא היו הכנסות מהחברה בשנות-המס 2015 ו-2016.
    נקבע, כי לצורך חישוב תנאי ממוצע ההכנסות בהוראת-השעה תחושבנה ההכנסות שהתקבלו על-ידי בעל המניות היורש בלבד; וכי בחישוב תנאי ממוצע ההכנסות של בעל המניות היורש לא תילקחנה בחשבון הכנסות המוריש מהחברה מחלקת הדיבידנד מהשנים 2015 ו-2016.
  • ואילו עניינה של ההחלטה השלישית (החלטת מיסוי 5016/17) בבעל מניות שעתיד לקבל דיבידנד בתקופת הוראת-השעה שמקורו ברווחים שנצברו עד ליום 31.12.2016 ואשר יַלווה לחברה את סכום הדיבידנד פחות ניכוי המס במקור (דהיינו, בעל המניות עתיד לעמוֹד ביתרת זכות). לבעל המניות אין יתרת חובה בחברה במועד ההכרזה על הדיבידנד.
    נקבע, כי יראו בדיבידנד המוטב כמשולם על-ידי החברה והתקבל על-ידי בעל המניות לעניין הוראת-השעה וכן יראו את יתרת הדיבידנד המוטב לאחַר ניכוי המס במקור כמושקעת בחברה. כל זאת, בכפוף לשני התנאים הבאים: האחד: נוכה המס מהדיבידנד המוטב והועבר לפקיד-השומה עד ליום 15.10.2017; השני: הדיבידנד בניכוי המס כאמור נרשם בספרי החברה כהלוואה/יתרת זכות לבעל המניות.
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם בדבר פרסומה של החלטת מיסוי נוספת בנושא זה (קישור להחלטה).
עניינה של ההחלטה בחברה ששילמה בשנות-המס 2015 ו-2016 מענקים למנהליה שהינם בעלי מניות מהותיים בה, וזאת בנוסף להכנסות המשכורת אותן הם קיבלו באופן שוטף מהחברה.
החברה מעוניינת לחַלק דיבידנד מוטב בהתאם להוראת השעה, אך עֵקב הציפיה לירידה בהכנסות החברה, מנהלי החברה צופים כי לא ישולמו להם בשנות-המס הבאות מענקים בסכומים אותם קיבלו, כאמור, בשנים 2015 ו-2016.
בגדרהּ של ההחלטה נקבע, כי יש לעמוֹד בתנאי ממוצע הכנסות בכל אחת מהשנים 2017 עד 2019 בהתאם לממוצע ההכנסות שהיו בשנים 2016-2015; וכי יש להכליל לצורך חישוב ממוצע ההכנסות לשנים 2016-2015 גם את המענקים ששולמו לבעלי המניות-המנהלים.
עם זאת, ההחלטה מוסיפה וקובעת, כי לצורך חישוב ממוצע ההכנסות ניתן יהיה לקחת בחשבון דיבידנדים שיתקבלו על-ידי בעלי המניות; וכי בעלי המניות יוכלו להכליל, בחישוב ממוצע ההכנסות לשנים 2019-2017, חֵלק מהדיבידנד המחולק בשנת 2017 בכדי להגדיל את ממוצע ההכנסות החסר בעקבות הירידה במענקים ("חלק הדיבידנד המשלים") כאשר חֵלק הדיבידנד המשלים יחויב במס בשיעור רגיל לרבות מס יסף (ולא ייחשב לדיבידנד מוטב). ראו לעניין זה את הדוגמה המפורטת בסעיף 5 להחלטה.
 
פסק-הדין בעניין רוזבאד
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין רוזבאד נכסים (אירופה) בע"מ ורוזבאד נדל"ן.
המערערת 2, רוזבאד נדל"ן בע"מ ("רוזבאד") היא חברה ציבורית העומדת בראש קבוצת חברות המשקיעה בנכסי נדל"ן מחוץ לישראל, ובין היתר, מחזיקה ב-100% מהון המניות של המערערת 1, רוזבאד נכסים (אירופה) בע"מ ("רוזאבד נכסים").
עניינו של פסק-הדין בשלוש מחלוקות:
האחת, האם יש לסַווג את ההכנסות שנצמחו לחברה בת הולנדית של רוזבאד נכסים ולחברות בנות של חברה זו המאוגדות בלוקסמבורג ממכירת חברת נדל"ן בחו"ל וממכירת נדל"ן בחו"ל כ"הכנסה פסיבית" של חברה נשלטת זרה כאמור בסעיף 75ב לפקודת מס הכנסה.
השניה, שאלת זכאותה של רוזאבד לקבל זיכוי ממסי-חוץ כנגד "הכנסה חריגה" למרות שבמסגרת הסכם השומה שנחתם בינה לבין המשיב הוסכם, כי היא לא תהא זכאית לזיכוי כאמור.
והשלישית, האם נוצרה לרוזבאד הכנסה חייבת במס כתוצאה מרכישת עצמית של איגרות-חוב שבעקבותיה נוצר לה רווח חשבונאי שתוּאם לצורכי מס.
 
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט מ' אלטוביה, קיבל את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין).
ביחס למחלוקת הראשונה, קבע השופט אלטוביה, כי הראיות שהוצגו בפניו מצביעות על כך שהשקעות המערערות בנכסי נדל"ן בחו"ל באמצעות החברות הזרות מהוות מיזם עסקי אחד ובהתאם יש לראות בהכנסות שנצמחו מהשקעות אלו בגֶדר הכנסות מעסק ולא הכנסות פסיביות כטענת המשיב (למותר לציין, כי לקביעה זו השלכות גם מֵעבר לסוגיה שבמחלוקת).
ביחס למחלוקת השנייה, קיבל השופט אלטוביה את עמדת המשיב לפיה יש ליתן תוקף להסכם שנחתם בין הצדדים. לדבריו, אפשר שיישום ההסכם אינו מתיישב עם עיקרון מס אמת, כטענת המערערות, אולם בהתחשב בכך שמדובר בהסכם פשרה אשר מטבעו מגלם גם וויתור של פקיד-השומה על חלק מהמס אשר לדעתו היה על המערערות לשלם, אין ליתן לעיקרון זה משקל מכריע במיוחד בענייננו.
באשר לרכישה העצמית של איגרות-החוב, קבע השופט אלטוביה, כי מקום שקיים הפרש בין הסכום הנקוב באיגרות-חוב לבין הסכום ששילמה המנפיקה בפועל בתמורה לאיגרות, יש לראות את ההפרש כאילו הוא חֵלק חוב מָחוּל כאמור בסעיף 3(ב)(1) לפקודה. בהתאם, קיבל השופט אלטוביה את עמדת המשיב בעניין זה. 
 
פסק-הדין בעניין ג'י כפר-סבא בע"מ
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ג'י כפר סבא בע"מ וג'י ווסט בע"מ.
המערערות, ג'י כפר סבא בע"מ וג'י ווסט בע"מ, מחזיקות במקרקעין ובכלל זה במרכזי קניות. המערערות הינן חֵלק מאשכול חברות נדל"ן והן מוחזקות בבעלות מלאה על-ידי ג'י ישראל מרכזים מסחריים בע"מ ("ג'י ישראל") אשר מוחזקת על-ידי גזית גלוב ישראל (פיתוח) בע"מ ("גלוב ישראל"). 75% ממניות גלוב ישראל מוחזקות על-ידי גזית גלוב בע"מ, חברה ציבורית הנסחרת בבורסה ("גזית גלוב"); ואילו 25% נוספים ממניות גלוב ישראל מוחזקים על-ידי רונן אשכנזי, באמצעות רונן אשכנזי החזקות בע"מ.
בדוחות ההתאמה למס שהוגשו למשיב (פקיד שומה למפעלים גדולים) בשנות-המס שבערעור, הצהירו ג'י כפר סבא וג'י ווסט כי הן "חברות בית" כמשמעות מונח זה בסעיף 64 לפקודת מס הכנסה ובהתאם ייחסו ג'י כפר סבא וג'י ווסט את הכנסותיהן לג'י ישראל וזו קיזזה מההכנסות האמורות הפסדים צבורים שהיו לה.
ברם, המשיב קבע, כי המערערות אינן "חברות בית" כאמור, וזאת מהטעם שאינן "חברת מעטים" כמשמעותה בסעיף 76 לפקודה, "היות שלציבור יש עניין ממשי" בהן במישרין ובעקיפין. עוד קבע המשיב, כי המערערות אינן עומדות בתנאי הנדרש לפיו כל רכושן ועסקיהן הם החזקת בניינים. מכאן הערעור.
 
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, דן השופט אלטוביה בשאלה האם כל רכושן ועסקיהן של המערערות הינם החזקת בניינים. 
באשר לג'י כפר סבא, קבע השופט אלטוביה, כי העובדה שאינה במחלוקת לפיה בתקופה הרלבנטית החזיקה חברה זו עתודות קרקע עליהן בנתה הרחבה של המרכז המסחרי  לגביו התקשרה בהסכמי שכירות – אשר הושלמה בשנת 2010, אינה מקיימת את התנאי הקבוע ברישא של סעיף 64 לפקודה, שכּל רכושה עסקים. עוד קבע השופט אלטוביה (תוך שהוא מתייחס לפסק-דינו בעניין דלגית (ע"מ 12970-02-10)), כי פעילותה העסקית של גזית גלוב בתחום עסקי הנדל"ן אינה מסוג הפעילויות שביקש המחוקק לעודד במסגרת הוראות סעיף 64 לפקודה, שכּן אין מדובר בפעילות עסקית של חברה פרטית קטנה.
באשר לג'י ווסט נקבע, כי זו החזיקה בשנות-המס שבערעור בשני מגרשים מֵעבר למרכזי המסחר שבבעלותה, וכנגזר מכך לא ניתן לומר עליה שכּל רכושה בניינים. השופט אלטוביה חזר גם לגבי חברה זו על כך שסעיף 64 נועד לעודד פעילות של השכרת בניינים על-ידי חברות פרטיות קטנות ועל-כן אין מקום לפרש את הוראות סעיף 64 לפקודה בניגוד ללשונן ולתכליתן.
למעשה, די היה בקביעה ששתי המערערות אינן מקיימות את התנאי לפיו כל רכושן ועסקיהן הם החזקת בניינים כדי שלא לראוֹת בהן חברות בית. עם זאת, השופט אלטוביה המשיך ונדרש לשאלה האם מתקיים במערערות התנאי לפיו אין לציבור עניין ממשי בהן. לדבריו, לאור העובדה שתוצאותיהן של המערערות מדוּוחות לציבור במסגרת דיווחיהן של החברות הציבוריות כמו גם בהתחשב בכך ששיעור ההחזקה של הציבור במערערות הינו 40%-30%, נראה כי לציבור יש עניין ממשי בהן (וראו לעניין זה, את הדיון בפסק-הדין, פסקה 13 ואילך).
 
ההחלטה בעניין מיטל אביבי רייך
במבזק מיום 24.4.2017 דיווחנו אודות פרסום החלטת ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מיטל ודור רייך.
המשיבה 1, מיטל רייך, רכשה בשנת 2009, ובהיותה רווקה, דירת מגורים במודיעין, תוך שמלוא כספי הרכישה מומנו על-ידי הוריה.
בחודש יוני 2010 נישאה המשיבה 1 למשיב 2, דור רייך.
בחודש מאי 2012, כשנתיים לאחַר נישואיהם, רכשו המשיבים במשותף מקבלן דירת מגורים "על הנייר" בתל-אביב.
בחודש יוני 2012 המשיבים דיווחו למבקש, מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב, על רכישת הדירה בתל-אביב כדירה משותפת והצהירו על שיעורי מס רכישה רגילים (ולא על שיעורי המס לדירה יחידה), תוך שהם מבקשים לדחות את תשלום מס הרכישה עד למועד מכירת הדירה במודיעין, אותה התחייבו למכוֹר בסמוך לקבלת החזקה בדירה בתל-אביב מהקבלן.
באותו חודש, קיבל המבקש את הצהרת המשיבים וחישב את מס הרכישה כרכישה של דירה "לא יחידה" תוך שהוא מקפיא את יתרת חוב המס עד לחודש ינואר 2016 (המועד הצפוי של מכירת הדירה במודיעין אותה התחייבו המשיבים למכור).
בחודש ינואר 2016, ובעקבות הודעת המשיבים על עיכוב בקבלת החזקה בדירה בתל-אביב ועל קבלתה בפועל רק בחודש אוקטובר 2016, תיקן המבקש את שומת הרכישה בהתאם לסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין ודחה את המועד למכירת הדירה במודיעין עד לחודש אוקטובר 2016. בנוסף, הוציא המבקש למשיבים שומה לפיה אם וככל שהדירה במודיעין לא תימכר עד המועד האמור, ישולם מס רכישה על הדירה בתל-אביב לפי שיעור המס החָלים על דירה שאינה "דירה יחידה".
בחודש יולי 2016 חתמו המשיבים על הסכם ממון ביניהם, לפיו הדירה במודיעין (אשר נרכשה, כאמור, מכספים שקיבלה המשיבה 1 מהוריה), תהיה בבעלותה הבלעדית של המשיבה 1; והסכם ממון זה קיבל תוקף של פסק-הדין באותו חודש.
כחודש לאחר מכן, דהיינו בחודש אוגוסט 2016, הגישו המשיבים בקשה לתיקון שומת מס הרכישה לפי סעיף 85 לחוק, באופן כזה שאם הדירה במודיעין לא תימכר  עד חודש אוקטובר 2016, אזי שיעור המס המתייחס לדירה שאינה "דירה יחידה" יחול רק על המשיבה 1 ולא על המשיב 2 שבכל מקרה יהיה זכאי לשיעור המס החָל על "דירה יחידה". זאת, בהתאם להלכת פלם (ע"א 3185/03), שכּן הדירה במודיעין נרכשה על-ידי המשיבה 1 בלבד כשנה לפני נישואיה. בבקשתם, ציינו המשיבים כי לא היו מודעים להלכת פלם וקיבלו ייעוץ משפטי מוטעה; וכי מיידע עם קבלת ייעוץ משפטי מתאים, פנו למבקש לתיקון השומה.
המבקש סירב לתקן את השומה בנימוק שהמשיבים היו זכאים לבקש תיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק עד עד לחודש יוני 2016, שכן בחודש יוני 2012 קיבל המבקש את הצהרתם. בהתאם, טען המבקש, כי עם חלוֹף המועד האמור הפכה השומה לסופית ולא ניתן לתקנה, אף לא מכוח הוראות סעיף 107 לחוק.
המשיבים לא השלימו עם תשובתו של המבקש והגישו ערר על החלטתו. 
בתגובתו, הגיש המבקש בקשה לדחיית הערר על הסף מחמת התיישנות. מכאן ההחלטה.
 
ועדת-הערר, מפי חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן (בהסכמת חבר הוועדה רו"ח י' בילצקי) ומפי יו"ר הוועדה השופט מ' אלטוביה, דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).
חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן קבע, כי יש למְנות את 4 השנים על-פי סעיף 85 לחוק ממועד הודעת השומה המקורית מחודש יוני 2012 ולא ממועד הודעת השומה המתוקנת מחודש ינואר 2016. זאת, מהטעם שהודעת השומה המתוקנת אומנם נושאת את הכותרת "תיקון שומה לפי סעיף 85" אולם שומת מס הרכישה ושיעורי מס הרכישה לא השתנו אלא רק המועד בו נדחה מועד מכירת הדירה במודיעין בעקבות האיחור בקבלת החזקה בדירה בתל-אביב.
עם זאת, רו"ח פרידמן הוסיף וקבע, תוך שהוא מנתח את הפְּסיקה הרלבנטית, כי סעיף 107 לחוק מאפשר להאריך גם את המועד שלפי סעיף 85 (מניין 4 השנים), וזאת ככל וקיימת "סיבה מספקת" לכך; וכי טעות בתום-לב, כפי שאירעה בנסיבות המקרה, מהווה "סיבה מספקת" כאמור.
יו"ר הוועדה, השופט מ' אלטוביה, הצטרף לתוצאה אליה הגיע רו"ח פרידמן, אך מטעם שונה: לשיטתו, תיקון השומה מחודש ינואר 2016 הוא המועד ממנו יד למְנות 4 שנים, שכּן במועד זה התקיימה הדרישה הקבועה בסעיף 85(א) לחוק ("מיום שאושרה כשומה עצמית או מיום שנקבעה שומה לפי מיטב השפיטה") כטענת המשיבים וכמתחייב מפרשת כספי בעליון (ע"א 7759/07).
נוכח מסקנתו זו, לא נדרש השופט אלטוביה ליחס שבין הוראות סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין לבין הוראות סעיף 85 לחוק.
כאמור, רו"ח בילצקי הצטרף לרו"ח פרידמן, והבקשה נדחתה.
 
ביום 8.5.2017 (כחודש ימים לאחַר מתן ההחלטה) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין בר גיורא (קישור לפסק-הדין) ממנו עולה, כי עמדת בית-המשפט העליון היא שסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין יוצר התיישנות מהותית אשר לא ניתן להאריכה באמצעות הגשת בקשות להארכת מועד בהתאם לסעיף 107 לחוק.
 
ביום 22.5.2017 התקיים דיון בפני הוועדה במסגרתו נקבע, כי ככל שבדעת מי מהצדדים להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת הוועדה, יעשה זאת בתוך 21 יום. 
בקשה כאמור אכן הוגשה על-ידי מנהל מיסוי מקרקעין.
 
הוועדה דחתה את בקשת מנהל מיסוי מקרקעין לעיון מחדש בהחלטה (קישור להחלטה הנוספת).
בהחלטה ארוכה ומנומקת דחה חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן את הבקשה (וראו, בין היתר, את דבריו הנוקבים בסיפא לפסקה 51 להחלטה).
בראשית דבריו, סקר רו"ח פרידמן את העוּבדות בעניין בר גיורא וקבע, כי פסק-הדין באותו עניין אינו מהווה בגֶדר "הלכה מחייבת" אלא אישור של פשרה בין הצדדים. עוד קבע רו"ח פרידמן, כי בדין טען ב"כ המשיבים שפרוטוקול הדיון בבית-המשפט העליון אינו מהווה חלק מפסק-הדין שפורסם ולכן אין לתת לו משקל בקביעה כי המדובר ב"הלכה מחייבת" מה גם שעיון בפרוטוקול לא מצביע על כך שהובהר בגדרו המצב המשפטי לאשורו ושנאמר בו חד-משמעית כי לא ניתן להאריך את התקופה הקבועה הקבועה לתיקון שומה שבסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין באמצעות סעיף 107 לחוק (כטענת המבקש).
חבר הוועדה רו"ח י' בילצקי הסכים לחוות-דעתו של רו"ח פרידמן. ואילו יו"ר הוועדה, השופט מ' אלטוביה הסכים עם התוצאה אליה רו"ח פרידמן וציין שאין בפסק-הדין בפשרה שניתן על-ידי בית-המשפט העליון בעניין בר גיורא הלכה סדורה מלבד מתן תוקף של פסק-דין להצהרה פרשנית של המנהל שהוסכמה על-ידי הצד שכנגד. לדבריו: "הלכה צומחת מהכרעה במחלוקת. משאין מחלוקת – אין הכרעה, משאין הכרעה אין הלכה מחייבת".
 
ההחלטה בעניין בדראן
פורסמה החלטת ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בנצרת בעניין קאסם בדראן.
עניינה של ההחלטה בבקשת מנהל מיסוי מקרקעין לדחות על הסף ערר שהגיש העורר על החלטת המנהל לדחות את בקשתו לתיקון שומות שהוצאו בהתאם להצהרות מלפני 10 ו-17 שנים.
 
ועדת-הערר, מפי השופטת ע' הוד, קיבלה את הבקשה וקבעה כי לדחות את הערר על הסף (קישור לפסק-הדין).
השופטת הוד סקרה את פסקי-הדין שדנו בשאלה האם סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין מַסמיך את המנהל להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק, אם לאו, תוך שהיא מציינת כי בית-המשפט העליון טרם אמר את דברו בסוגיה האמורה (יצוין, כי השופטת לא התייחסה לפסק-הדין בעניין בר גיורא שהוזכר לעיל).
לדבריה, אף אם ייקָבע כי הפרשנות הראויה היא זו אשר לפיה סעיף 107 לחוק מַסמיך את המנהל להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 בנסיבות המתאימות, הרי שאין בכך כדי להועיל לעורר במקרה דנא. שכּן, העורר כלל לא הגיש למשיבה בקשה להארכת מועד ולא שָטח את טיעוניו לשם תמיכה בבקשה כאמור.
בהתאם, קבעה השופטת הוד, כי בדין דחה המשיב את הבקשה לתיקון השומה.
 
מינויים בכירים ברשות המיסים
מנהל רשות המסים, מר משה אשר, הודיע על בחירתה במכרז של רו"ח מירי סביון לתפקיד המשנה למנהל רשות המסים, במקום ערן יעקב (אשר מוּנה לפני מספר חודשים לתפקיד הממונה על השכר ויחסי עבודה במשרד האוצר).
רו"ח סביון שימשה במשך כארבע שנים סמנכ"לית בכירה לשומה וביקורת ולפני כן מילאה שורת תפקידים בכירים במשרדי השומה ובמטה חטיבת השומה בהנהלת רשות המסים.
אנו מאחלים לה הצלחה רבה בתפקיד החדש.