לוגו אלכס שפירא ושות׳

ארנונה – האם ניכוי לצורכי מס שבח?; חישוב נפרד; חשיפת נתוני גילוי מרצון; השקעה בסרטים; עיצומים כספיים

03/04/2016

פסק-הדין בעניין חגי גרוס
עניינו של פסק-הדין בעתירה שהגיש עו"ד ורו"ח חגי גרוס לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח–1998 ("החוק"), בגדרהּ ביקש העותר מבית-המשפט המחוזי בירושלים (בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים) להורוֹת למשיבים (רשות המיסים והממונה על חופש המידע ברשות) למסוֹר לעיונו פרטי מידע הנוגעים לבקשות של נישומים לרשות על-פי נוהל גילוי מרצון שפורסם ב-7.9.2014 (קישור לנוהל).
על-פי הנטען בעתירה, מקבלת הרשות "במחשכים" החלטות הנוגעות למיליארדי ש"ח ללא שקיפוּת ציבורית, תוך אפליה קשה בין נישומים ותוך פגיעה קשה באמון הציבור במערכת.
עוד נטען (בין היתר) בעתירה, כי הרשות מגלה עמדה חשדנית ביחס לטענות הנישומים לגבי מקור ההון בגינו צמחו ההכנסות נשוא הגילוי מרצון; וכי מתעורר החדש שמא מנצלת הרשות את חוסר הברירה של הנישומים וגובה מהם "דמי חסות" תוך הנפת שוט ההליך הפלילי מעל ראשם.
טענה נוספת אותה העלה העותר היא שהליך הגילוי מרצון דומה במהותו להליך של תשלום כופר, ומשכך, כפי שמוטלת על רשות המיסים חובה לפרסם את החלטות ועדת הכופר (מכוח פסיקתו של בית-המשפט העליון בעניין התנועה לחופש המידע), כך חייבת היא לפרסם את ההחלטות ואת הסכמי השומה שנחתמו בהליכי גילוי מרצון, אם לא את שמם של הנישומים בהליכים אלה.
בתגובה לעתירה, הודיעה רשות המסים, בין היתר, כי לאחַר שיפוג תוקפה של הוראת-השעה (קישור להוראה), ב-30.6.2016, תמסור הרשות לעיונו של העותר את פרטי המידע המצויים במערכת הממוחשבת, בכפוף להסתייגות בנוגע למספר פרטים.
העותר, מצדו, לא הסכים להמתין עד לתום תקופת הוראת-השעה על-מנת לקבל את המידע שהרשות מוכנה למסור.
 
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופטת נ' בן אור, דחתה את העתירה ברובה (קישור לפסק-הדין).
השופטת בן אור קבעה, כי אין כל ספק שהבקשה כשלעצמה (כשהיא מופשטת מן הביטויים הקשים שנִלוו לה) עולה בקנה אחד עם תכליות החוק, שכּן זכותו של הציבור לדעת כיצד מיושם נוהל הגילוי מרצון ומה הישגיו.
עם זאת, השופטת בן אור קיבלה את טענת הרשות לפיה חשיפת המידע עתה תביא להכשלת ההליך של גילוי מרצון הנשען על אנונימיות, על חשאיות ועל אמון במערכת וכן את טענתה הנוספת לפיה גילוי המידע המבוקש עומד בניגוד להתחייבות לסודיות.
לאור זאת, קבעה השופטת בן אור, כי הרשות תמסור לעותר את מרבית המידע המפורט במערכת הממוחשבת לא יאוחר מ-30 יום לאחַר תום תוקפה של הוראת-השעה; וכי היא אינה חייבת במסירת פרטי המידע שאינו קיים במערכת הממוחשבת (וראו לעניין זה את פרק ד' לפסק-הדין), שכן קיבוצו של מידע זה יחייב הקצאת משאבים בלתי-סבירה.
עוד קבעה השופטת בן אור, כי הרשות לא תמסור לעותר את מספרי הבקשות, אך היא תמסור את פרטי משרדי השומה בהם טופלו הבקשות וכן את שמות המיַיצגים, כאשר גם פרטים אלה יימסרו לא יאוחר מ-30 יום לאחַר תום תוקפה של הוראת-השעה.

נציין, כי למיטב ידיעתנו, העותר מתכוון להגיש ערעור לבית-המשפט העליון על פסק-דינה של השופטת בן אור.

פסק-הדין בעניין פרוצ'נסקי ואח'
העוררים מכרו את זכויות החכירה שהיו להם בחנויות בשטחי התחנה המרכזית הישנה בחיפה.
העוררים הגישו הצהרה למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) וכן שומה עצמית, בגדרן ביקשו, בין היתר, להכיר כניכוי מהשבח שנוצר להם במכירה בהוצאות הארנונה הכללית שהוציאו בגין הנכסים בשנות-המס 2003–2009 בהן עמדו ריקים ולא הניבו הכנסה.
לטענת העוררים, תיקי מס ההכנסה שלהם היו סגורים ולכן תשלומי הארנונה לא הותרו בניכוי לצורך מס הכנסה.
השגת העוררים נדחתה, ומכאן הערר.
 
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין (בהסכמת חברי הוועדה, רו"ח ג' יחזקאלי-גולן ורו"ח ש' פסטנברג)דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
השופטת וינשטיין קבעה, כי הוראות סעיף 39(8) לחוק מיסוי מקרקעין חלות רק לגבי ארנונת רכוש ולא לגבי ארנונה כללית. עוד קבעה השופטת וינשטיין, כי הוצאות ארנונה אינן מהוות הוצאות להשבחת הנכס כאמור בסעיף 39(1) לחוק ואף אין לראות בתשלומן משום הוצאה ל"שימור הבעלוּת" או ל"שימור שווי הנכסים" הגם שאי-תשלומן היה גורר הליכי גבייה כנגד בעלי הנכס.
השופטת וינשטיין הוסיפה ונדרשה לטענת העוררים, כי לא ניתן היה לנַכּוֹת את הוצאות הארנונה במישור מס הכנסה וכי התרת ניכויָן מתחייבת לאור הלכת בית-המשפט העליון בעניין סלון מרכזי (ע"א 4271/00).
* למַעבר למבזק בנושא הלכה זו, לחצו כאן.
השופטת וינשטיין קבעה, כי אכן הכְּלָל הקבוע בסעיף 39 לחוק מיסוי מקרקעין הינו שהוצאות שהותרו בניכוי במישור מס הכנסה לא תותרנה שוב בניכוי מהשבח (על-מנת למְנוע כפל-ניכוי הוצאות), אך זאת רק ביחס להוצאות אשר ניתן לנַכּוֹתן הן במישור מס הכנסה והן במישור מיסוי מקרקעין, ולא ביחס לכל הוצאה שלא הותרה בניכוי במישור מס הכנסה; וכי תשלומי ארנונה הינם הוצאה שוטפת ולא הוצאה הונית, ולכן אך ורק בְּשל עצם העובדה שלא ניתן היה לנַכּוֹתם לפי פקודת מס הכנסה לא נובעת התוצאה כי יותרו בניכוי מהשבח, ובהתאם יש להבין ולפרש את עמדת בית-המשפט העליון בפרשת סלון מרכזי.
 
פסק-הדין בעניין עמיר
המערערים 1 ו-2 (רמי ודגנית עמיר) הינם בני-זוג הנשואים זל"ז והעובדים כשכירים בחברת שירז שירותי מזון בע"מ ("החברה"), שהינה חברת קייטרינג בבעלותו המלאה של המערער 1.
המשיב, פקיד-שומה אילת, דחה את הצהרתם של בני-הזוג במסגרת הדו"ח השנתי לשנות-המס 2008–2011 (דהיינו, לפני תיקון 199 לפקודה) – בגדרהּ חישוב המערערים את המס על הכנסתם בחישוב נפרד – וקבע, כי יש לחשב את המס בחישוב מאוחד.
 
בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופט ג' גדעון, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט גדעון קבע, כי לנוכח ההלכה שנקבעה בעניין מלכיאלי לא מתקיימת במערערים דרישת אי-התלות הקבועה בסעיף 66(ד) לפקודה, ולכן נכון היה לחשב את הכנסותיהם במאוחד.
עוד קבע השופט גדעון, כי להלכת מלכיאלי תחולה רטרוספקטיבית (הגם שנפקותה בפועל רק עד לתיקון 199).
 
ההחלטה בעניין א.י. ישי שירותים ומתכות בע"מ
עניינה של ההחלטה בבקשת מנהל מע"מ אשדוד לחיֵיב את המערערת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו ככל שתיפסקנה, מקום שיידחו הערעורים שהגישה המערערת.
 
בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופט ג' גדעון, נעתר לבקשה (קישור להחלטה).
השופט גדעון חזר על קביעתו בהחלטות קודמות, לפיה יש מקום להחיל את הוראות סעיף 353א לחוק החברות גם בערעור מס, תוך מתן משקל לפן המנהלי של ההליך, ואיזון בינו לבין יתר השיקולים, בקביעת סוגי הערובות וסכומן.
עוד קבע השופט גדעון, כי אין לומר שסיכויי הערעור גבוהים במידה שתצדיק, כלשעצמה, הימנעות מחיוב המערערת בהפקדת ערובה.
 
הוארכה תחולתן של תקנות מס הכנסה שעניינן בהשקעה בשותפויות להפקת סרטים
פורסמו תקנות מס הכנסה (ניכויים מהכנסות משקיעים בסרט ישראלי) (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ו–2016 ("התקנות") (קישור לתקנות).
בגדרן של התקנות, הוארך תוקפן של התקנות הקובעות הטבות מס למשקיעים ביחידות השתתפות נסחרות של שותפויות להפקת סרטים, וזאת עד ליום 31.12.2018 (רטרואקטיבית מיום 1.1.2016).
 
עיצומים כספיים על מפרי דיווח בדבר הכנסת כספים והוצאתם
רשות המסים פרסמה קובץ נוסף (מחצית שנייה 2015) של החלטות הוועדה להטלת עיצום כספי על מפרי דיווח שלא דיווחו למכס על הכנָסַת כספים והוצאתם, בהעברה פיזית במעברי הגבול או באמצעות הדואר (קישור לקובץ).