לוגו אלכס שפירא ושות׳

בית-המשפט המחוזי: רשות המיסים גבתה שלא כדין תשלומים ממיַיצגים בגין שימוש בשע"מ

22/08/2015

פורסם פסק-הדין (חלקי) של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בתובענה הייצוגית שהגיש רו"ח ע' מנירב כנגד רשות המיסים להשבת תשלומים שנגבו לטענתו שלא כדין על-ידי הנתבעת בגין שימוש בשע"מ (קישור לפסק-הדין).
 
כידוע, מערכת שירות עיבודים ממוכנים ("שע"מ") מאפשרת למיַיצגים (עורכי-דין, רואי-חשבון ויועצי מס) גישה ישירה לנתונים במערכת המיחשוב של רשות המיסים, דהיינו קבלת נתונים מהמערכת אודות נישומיהם, הנפקת אישורים מהמערכת, שידור דו"חות והקטנת/הגדלת שיעור המקדמות של הנישומים.
 
בשנת 2007 הגיש רו"ח מנירב תובענה מנהלית ובקשה לאישורה כייצוגית כנגד רשות המיסים בעילה של גביית תשלומים שלא כדין ממיַיצגי הנישומים, עבוּר דמי חיבור חד-פעמיים למערכת, דמי שימוש חודשיים קבועים (דהיינו, ללא קשר למידת השימוש בפועל) ותשלום עבוּר שאילתות בהתאם לשימוש בפועל.
זאת, בהתבסס על שתי עילות מרכזיות: האחת – כי יש לסַווג את התשלומים שגבתה הנתבעת כאגרה ולא כמחיר, ומאחַר שאין חוק המַסמיך את הנתבעת לגבוֹת אגרה זו הרי שהגבייה היא בלתי-חוקית ועל הנתבעת להשיב למיַיצגים את כל התשלומים שגבתה מהם בגין החיבור והשימוש במערכת שע"מ; השנייה – התבססה על סעיף 18(ד) לחוק חופש המידע, התשנ"ח–1998, לפיו אין לגבוֹת אגרה בעד בקשה של אדם לקבל מידע אודות עצמו.
 
ביום 7.1.2008 נדחתה בקשת האישור על-ידי מותב קודם של בית-המשפט המחוזי (השופטת ש' דותן), בנימוק שיש לסַווג את תשלומי שע"מ כמחיר ולא כאגרה, ולצורך גביית מחיר עבוּר שירות שהרשות נותנת אין היא נדרשת לחוק מַסמיך.
 
על החלטה זו ערער רו"ח מנירב לבית-המשפט העליון.
הערעור התקבל ונפסק, כי בשלב המקדמי של בקשת האישור נמצא לכאורה שיש אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה ושיש לכאורה יסוד לטענת התובע כי הסיווג הנכון של התשלומים עבוּר השאילתות במערכת שע"מ ושל התשלומים החודשיים הקבועים עבוּר השימוש במערכת שע"מ הוא אגרה ולא מחיר.
בית-המשפט העליון לא התייחס לסיווג דמי השימוש החודשיים הקבועים באופן מפורש ולא הבהיר לאן דעתו נוטה.
באשר לדמי החיבור החד-פעמיים למערכת, ציין בית-המשפט העליון כי ייתכן שמדובר במחיר ולא באגרה, שכּן מדובר בסכמות עזר בלבד לצורך מימון האמצעי למסירת המידע, ואין מדובר בסמכות השלטונית גרידא של מסירת המידע עצמו.
לפיכך, החליט בית-המשפט העליון להחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי על-מנת שהלה ידוּן ויכריע מחדש בבקשת האישור, הן באשר לשאלת האפשרות הסבירה שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה, בהתאם לעקרונות הסיווג/מחיר/אגרה שהתווה בית-המשפט העליון בפסק-דינו, והן באשר ליֶתר השְאֵלות שעל בית-המשפט לבחון בבואו לשקוֹל אישור תובענה כייצוגית.
 
במהלך הדיון שהתקיים ביום 2.5.2012 בפני השופטת שיצר הגיעו הצדדים להסכמה כי התובענה תאושר כייצוגית וכי הצדדים יגישו טיעונים לעניין הגדרת הקבוצה. בהמשך, הגדירה השופטת שיצר את ארבע הפלוגתאות העומדות להכרעה: סיווג התשלומים שנגבו מהמיַיצגים על-ידי המדינה; גובה הסכומים שנגבו על-ידי המשיבה מהמיַיצגים; האם במסגרת הסכומים שגבתה המדינה נכללים גם סכומים שהופחתו מסכומי החיובים בדרך של קיזוז ו/או ניכוי ו/או הנחה או בכל דרך אחרת; וסכום ההשבה, לרבות סוגיית הפרשי הצמדה וריבית.
 
ביום 11.8.2015 ניתן, כאמור, פסק-הדין בתובענה.
ראשית, נדרשה השופטת שיצר לשאלת סיוּוגם של התשלומים שנגבו מהמיַיצגים וקבעה, תוך שהיא מחילה את מבחן התמורה ומבחן הרצון החופשי, כי התשלומים עבוּר השאילתות ודמי השימוש החודשיים הקבועים הם אגרה ולא מחיר (בתצהירו ובסיכומיו וויתר רו"ח מנירב על עילת ההשבה בגין דמי ההתחברות החד-פעמיים וממילא התייתר הצורך להכריע בעניין סיווג התשלום בגין רכיב זה).
עוד קבעה השופטת שיצר, כי התשלומים בגין השאילתות ודמי השימוש החודשיים עבוּר השימוש במערכת שע"מ נכנסים בגֶדר הרישא לסעיף 18(ד) לחוק חופש המידע (לפיו "לא תיקבע אגרה בעד בקשה של אדם לקבל מידע על אודות עצמו..").
השופטת שיצר המשיכה ונדרשה לטענת התובע שהמיַיצגים נתנו שירות לנתבעת בכך שהקלידו את הדו"חות לצורך שיגורם במערכת שע"מ (שכּן אִילו הוגשו על-גבי טופס היו רשויות המס צריכות לדאוג להעברת הנתונים לתוך מערכת שע"מ על-ידי הקלדתם) כך שנעשתה בין הצדדים עסקת חליפין בגינה זכו המיַיצגים לתמורה בצורת הפחתת חיוב שיש לה שווי כספי שאף אותו יש להביא בחשבון: השופטת דחתה טענה זו הן מחוסר סמכות עניינית של בית-המשפט והן מהטעם שאם הרשות בחרה לתת תמריצים כדי לעודד שימוש כזה אין מקום לחַייבה בהחזר סכומים שכלל לא גבתה.
עוד קבעה השופטת שיצר, כי אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה במידה ובית-המשפט יחליט להורוֹת על השבת כספים לציבור המיַיצגים, יש להפחית מסכום ההשבה את השימוש בגין השאילתות הייעודיות, שכּן הן פותחו לתועלת ולשימוש המיַיצגים ואינן משמשות את הנתבעת. זאת, מהטעם שעֶדת הנתבעת הודתה בחקירתה הנגדית כי שאילתות אלו מועילות גם לרשות המיסים וכי הן מהוות תחליף לשירות הפרונטלי.
לבסוף, נדרשה השופטת שיצר לסוגיית ההשבה וקבעה, כי סך ההשבה הכולל עומד על סך של כ-39 מיליון ש"ח; וכי היות שהודעת הנתבעת על הפסקת הגבייה ניתנה זמן רב אחרי חלוֹף 90 הימים הנקובים בחוק תובענות ייצוגיות למתן הודעת חדילה, אין הנתבעת יכולה להינות מהפטוֹר מהשבה שמעניק החוק לרשוּת שחדלה במועד. עוד קבעה השופטת שיצר, כי אין לקבל את טענת רו"ח מנירב כי יש להחיל על סכום ההשבה את הפרשי ההצמדה והריבית לפי פקודת מס הכנסה ולא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. זאת, מהטעם שאין מדובר "במס".