לוגו אלכס שפירא ושות׳

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין עיזבון המנוח משה פיינגולד ז"ל – שאלת התרתו בקיזוז של הפסד הון שמקורו במימוש ערבות

10/08/2015

במבזק מיום 8.9.2013 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין עזבון המנוח פיינגולד משה ז"ל (קישור לפסה"ד).
 
משה פיינגולד ז"ל היה בעל המניות והנישום המיַיצג בחברה משפחתית ("החברה"). לאורך השנים, מָשך המנוח כספים מהחברה שנרשמו בספרי החברה כיתרת חובה של המנוח. לפי דו"חותיה הכספיים של החברה לשנת 1999 עמד חובו של המנוח על סך של כחצי מיליון ש"ח. בנוסף, נרשמה בספרי החברה יתרת חובה בסך של כ-1.6 מיליון ש"ח בגין כספים שהועברו לחברה אחרת, אף היא בבעלות המנוח ("החברה האחות").
החברה לא הגישה למשיב דו"חות כספיים לשנות-המס 2000–2001 והגישה דו"חות כספיים בלתי-מבוקרים לשנות-המס 2002–2003.
לצורך העמדת אשראי בנקאי לטובת החברה, חתם המנוח על ערבות אישית לחובות החברה לזכוּת הבנק, תוך שהוא משעבד מקרקעין שבבעלותו האישית ("המקרקעין").
לימים, נקלעה החברה לקשיים כלכליים, והמנוח נדרש למכוֹר את המקרקעין לשם כיסוי התחייבויות החברה. המקרקעין נמכרו בשנת 2003.
במסגרת הדו"ח השנתי המתוקן שהגיש המנוח לשנת-המס 2003 ביקש המנוח לקזז את הפסד ההון שנוצר לו, לשיטתו, ממימוש הערבות, כנגד השבח ממכירת המקרקעין.
ברם, המשיב, פקיד-שומה תל-אביב 3, סירב להכיר בהפסד ההון, וזאת מהטעם שהתשלום שביצע המנוח לטובת החברה בגין חילוט הערבות קוזז, לשיטתו, כנגד חובו לחברה, ולכן לא נוצר למנוח חיסרון כיס המצדיק הכרה בהפסד הון.
המשיב הוסיף וטען, כי היות שהחברה לא הגישה דו"חות כספיים מאז שנת-המס 1999, לא היה ביכולתו לאמת את יתרת החוב של המנוח כלפי החברה, וממילא אין להכיר בהפסד ההון.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
אומנם, השופט אלטוביה קבע, כי אין לומר במקרה זה, כי המנוח לא הגיש כלל דיווח על הכנסתו. זאת, היות שהחברה היא אישיות משפטית נפרדת מהמנוח, אף אם מדובר בחברה משפחתית.
עם זאת, השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי ההכרה בהפסד הון במקרה של מימוש ערבות תלויה בכך שהחברה לא פורעת את החוב כלפי בעל המניות, בעוד שבמקרה דנא המנוח לא הוכיח כי החברה לא שילמה לו את החוב, בדרך של קיזוז חובות.
עוד קבע השופט אלטוביה, כי בדין ייחס המשיב למנוח את החוב של החברה האחות לחברה, שכּן המנוח היה בעל הַשליטה בשתי החברות ובהיעדר ראיות לסתור יש להניח כי הכספים שהעבירה החברה לידי החברה האחות זרמו בסופו של דבר לכיסו של המנוח.
 
על פסק-הדין הגישו יורשיו של המנוח ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופטת א' חיות (בהסכמת הנשיאה מ' נאור והשופטת ע' ברון), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופטת חיות חזרה על עמדתו של בית-המשפט המחוזי לפיה בית-המשפט והמשיב אינם תחליף לרואה-חשבון מבקר ובהיעדר דו"חות כספיים מבוקרים שהם נקודת המוצא לשומת המס, אין מנוס כי בשנת-המס 2003, עת מומש השעבוד לטובת הבנק על המקרקעין, עמדו בעינם החובות של המנוח ושל החברה האחות לחברה.
עוד קבעה השופטת חיות, כי אין מקום להתערב במסקנתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי לפיה משהחברה האחות לא הגישה אף היא דו"חות מבוקרים ובהינתן היחסים המיוחדים בין המנוח, החברה והחברה האחות, יש לייחֵס את חובות החברה האחות למנוח.
השופטת חיות הוסיפה וציינה, כי ממצאי עובדה אלה תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע בית-המשפט המחוזי, לפיה בענייננו אין תחולה להלכת גולדשטיין ואין להכיר למנוח בהפסד הון, וזאת משום שעל דרך הקיזוז של חובותיו לחברה עלה בידי המנוח להיפרע ממנה את שגבה מידו הבנק באמצעות מימוש השעבוד לכיסוי חובות החברה ומכאן שלא נוצר לו בְּשל כך חיסרון כיס.
יצוין, כי המערערים (יורשיו של המנוח) טענו לראשונה בשלב הערעור לבית-המשפט העליון כי כבר ביום 12.9.2002 ניתן נגד החברה צו פירוק. ואולם, השופטת חיות קבעה, כי אין בטענה זו כדי לשנות מהמסקנה אליה הגיעה וזאת לאור היתכנות ביצוע הקיזוז גם במצב של חדלות פירעון (וראו לעניין זה סעיף 23 סיפא לפסק-דינו של השופט אלטוביה, אליו הפנתה השופטת חיות).