לוגו אלכס שפירא ושות׳

בית-המשפט העליון: רכישת / שאילת כרטיסי שחקני כדורגל זרים – ייבוא החייב במע"מ?

13/07/2015

במבזק מיום 10.6.2012 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין בני יהודה ואח' (קישור לפסק-הדין).

באותו מקרה, נדונה השְאֵלה, האם המערערות קבוצות ספורט העוסקות בכדורגל ורשומות כמלכ"רים שרכשו או שָאלו זכויות להעסקת שחקני כדורגל מקבוצות ספורט זרות בחו"ל, חייבות במע"מ בגין ייבוא נכסים בלתי-מוחשיים.
המערערות טענו, בין היתר, כי המשמעות המשפטית של דרישת המשיב היא תשלום מע"מ עבוּר זכויות שימוש ומסחר בבני-אדם, וכי הזיקה הרלבנטית הנוגעת לשחקן היא מתן שירותים ולא רכישת נכס. דהיינו, הזכות אינה אלא שירות וככזו אינה יכולה להיות מיובאת.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת ד' קרת-מאיר, דחה את הערעור, תוך שהוא קובע, כי המונח "טובין" כולל כל נכס בלתי-מוחשי ובכלל זה את הזכויות הגלומות בכרטיס השחקן, בעוד שהכרטיס אינו מהווה בגֶדר "מסמך סחיר".
עוד נקבע, כי ההתקשרות באשר להעברת או השאלת כרטיסי השחקן הינה בגֶדר ייבוא טובין בלתי-מוחשיים החייב במע"מ.
 
על פסק-הדין הגישו המערערות ערעור לבית-המשפט העליון והיום פורסם פסק-הדין בערעור (קישור לפסק-הדין).
 
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' הנדל (בהסכמת השופטים צ' זילברטל וח' מלצר)דחה את הערעור.
לאחַר שהשופט הנדל סָקר בהרחבה את המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית ובכלל זאת את הוראות תקנון היסוד של ההתאחדות לכדורגל  ותקנות ההעברה של פיפ"א, נדרש השופט הנדל לארבע שאלות: שתי השְאלות הראשונות הינן מהותיות – האם עסקינן ב"טובין", וככל שהתשובה חיובית, האם בוצע "יבוא" של טובין אלה לישראל על-ידי המערערות; ושתי השְאלות האחרונות, שהינן בגֶדר היבטים דיוניים של העניין – האם מדובר בשינוי מדיניות פסוּל על-ידי המשיב והאם השומות הוצאו בהתאם לדין הפרוצדוראלי.
באשר לשאלה האם המערערות רכשו "טובין", קבע השופט הנדל, לאחַר שניתח את פסקי-הדין שעָסקו בהגדרת המונח "זכות" ונדרש למהותו של כרטיס השחקן ושאלת היותו מסמך סחיר (ראו סעיף 19 לפסק-הדין), כי במסגרת ההסכמים רכשו המערערות – באופן קבוע או לתקופה קצובה ובהשאלה – זכות להעסקת השחקן על-ידן, זכות שהייתה מוקנית עד אז לקבוצות הזרות; וכי זכות זו היא בעלת ערך כלכלי ולכן נכללת בהגדרת "טובין" לפי חוק מע"מ.
לאור קביעה זו המשיך השופט הנדל ונדרש לשאלה האם "זכות" זו יובאה לישראל על-ידי המערערות. השופט הנדל ענה על שאלה זו בחיוב תוך שהוא דוחה את טענות המערערות לפיהן לא ניתן לומר כי הזכות יובאה לישראל שכּן ההסכמים מכילים תניית שיפוט המַפנה את בירור הסכסוכים למוסדות פיפ"א שבשוויץ.
באשר לטענת המערערות בדבר שינוי מדיניות פסוּל על-ידי המשיב, קבע השופט הנדל, כי עמדת המשיב לפיה מדובר בהגברת האכיפה בלבד, שהיא ממילא מדגמית משיקולי משאבים, לא נסתרה; וכי אף אם אכן היה מדובר בשינוי מדיניות, חלקי או מלא, אין בכך פסול. עוד קבע השופט הנדל, כי אין לקבל את הטענה המשתמעת לפיה מדובר בזכויות "ספורטיביות" שלא ראוי להכלילן בגֶדר "טובין", שכּן במובנים רבים הספורט המקצועי הוא עסק לכל דבר, מה גם שבית-המשפט פוסק על-פי הדין ואינו קובע מדיניות כלכלית של גביית מע"מ.
לבסוף, נדרש השופט הנדל לטענת המערערות בדבר אי-חוקיותן של השומות מטעמים פרוצדורליים. השופט הנדל דחה טענה זו בקובעו, כי המערערות זנחו את הטענה במהלך הדיון מה גם שלא נמצא כי נפגעה זכות דיונית כלשהי של המערערות.