לוגו אלכס שפירא ושות׳

בית-המשפט העליון: החלת סעיף 18(ג) לפקודה על דיבידנד בין-חברתי; עתירה להטלת כופר כספי; ועדת-הערר: הארכת מועד לתיקון שומה מכוח סעיף 107 לחוק

08/06/2015

פורסמו שלושה פסקי-דין:
 
פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין בראון-פישמן תקשורת בע"מ (קישור לפסק-הדין)
במבזק מיום 14.1.2013 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין בראון-פישמן תקשורת בע"מ (קישור לפסק-הדין).
המערערת החזיקה בשנות-המס 1999–2007 מניות של חברות בקבוצת ידיעות אחרונות. חֵלק מההשקעה במניות אלו מומן בהלוואות On call והלוואות לזמן ארוך שהמערערת נטלה מבנקים.
בדיווחיה לשנות-המס שבערעור דרשה המערערת בניכוי הוצאות מימון בגין ההלוואות והוצאות משפטיות הכרוכות במניות.
המשיב, פקיד-השומה למפעלים גדולים, דחה את דרישת המערערת, בקובעו, כי יש להחיל לגבּיה את הוראות סעיף 18(ג) לפקודת מס הכנסה (שעניינו בייחוס הוצאות להכנסות מועדפות), כך שכ-20 מליון ש"ח מתוך הוצאות החברה תיוחסנה להכנסותיה מדיבידנד. לגבי יתרת הוצאות החברה (בסך של כ-17 מליון ש"ח) קבע המשיב, כי אין לחברה פעילות עסקית אלא השקעה במניות, ובהתאם, אין להתיר את ההוצאות האמורות בניכוי, ולפנים משורת הדין אלו תהוּונה לעלות המניות.
המערערת ערערה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בטענה, כי יש לראוֹת בהשקעותיה בגֶדר "עסק" או "עסק אקראי", וכנגזר מכך, יש לראוֹת בהוצאות המימון כהוצאה לצורך הכנסה ממקור המנוי בסעיף 2(1) לפקודה ובהפסד שנוצר בְּשל כך כהפסד מ"עסק".
עוד טענה המערערת, כי אין להחיל את הוראות סעיף 18(ג) לפקודה על הכנסותיה מדיבידנד, וזאת מהטעם שאין מדובר בהכנסות "מועדפות" כאמור באותו סעיף.
לחלופין, טענה המערערת, כי היה על המשיב להתיר לה הפסד ריאלי על-פי סעיף 9(ג) לחוק התיאומים בגין מכירת חֵלק מהמניות בשנת-המס 2003.
 
בית-המשפט, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
השופט אלטוביה בָּחן את השקעותיה של המערערת במניות ואת נסיבות העניין לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה ביחס להבחנה בין הכנסה פירותית להונית וקבע, כי מירב הזיקות מצביעות על כך שמדובר בהשקעה הונית.
באשר להוראות סעיף 18(ג) לפקודה קבע השופט אלטוביה – תוך שהוא נדרש, בין היתר, לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין כלל (ע"א 635/68) ולהמלצה מס' 15 של הוועדה להגברת התחרותיות – כי הוראות סעיף 18(ג) אכן חלות על הכנסותיה של המערערת מדיבידנד.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי אין מחלוקת, כי הוצאות המימון, כולן או חֵלקן, שימשו בייצור הכנסתה מדיבידנד, ועל-כן, "'שימוש' נוסף בהן על דרך היוונם לעלות המניות אינו יכול שייעשה... אף אם ה'שימוש' בהם הוחרג מכוח סעיף 18(ג) האמור למעשה נוטרל".
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי אין לקבל את טענתה של המערערת בדבר זכאותה להפסד ריאלי ממכירת המניות בשנת 2003. זאת, מהטעם שבאותה שנת-מס חלו הוראות סעיף 9(ג) לחוק התיאומים, כנוסחן לפני תיקון 18 לחוק זה, בעוד שרק בתיקון זה שונו הוראות אלו באופן שתחולנה גם על ניירות-ערך.
 
הבוקר פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהגישה החברה.
בית-המשפט העליון, מפי השופט צ' זילברטל (בהסכמת הנשיאה מ' נאור והשופט א' שהם)דחה את הערעור.
השופט זילברטל התייחס להלכת כלל ולהתייחסות שניתנה לה בספרות המקצועית וקבע, כי גם לאחַר תיקון 82 לפקודה (בגדרו בוטל סעיף 127 לפקודה), הלכה זו עודנה תקפה (הגם שאין צורך לטעת מסמרות בדבר) וכי דיבידנד בין-חברתי מהווה בגֶדר הכנסה פטורה ממס ועל-כן יש להחיל במקרה דנא את הוראות סעיף 18(ג).
השופט זילברטל המשיך ונדרש לשאלת סיוּוגן של השקעות המערערת ואימץ את קביעותיו של בית-המשפט קמא, תוך שהוא מדגיש, כי תמוהה בעיניו טענת המערערת כי פעילותה היא עסקית מקום בו היא-עצמה הציגה את השקעתה בדו"חות כפעילות הונית ואף דיווחה על עסקת המימוש החלקי כעסקה הונית.
עוד קבע השופט זילברטל, כי אין בסיס גם לטענתה החלופית של המערערת לפיה ניתן לסוַוג את פעילותה כ"עסק אקראי", שכּן גם עסק אקראי נדרש לענות למאפיינים של "עסק", ובענייננו, כפי שצוין, המערערת אינה עומדת בתנאי זה.
לאור זאת, קבע השופט זילברטל, כי יש לסוַוג גם את ההכנסה מדיבידנד כהכנסה פסיבית לפי סעיף 2(4) ולא מעסק לפי סעיף 2(1), וזאת כנגזר מסיווג המערערת כחברת החזקות העוסקת בהשקעה לטווח ארוך, ולא כחברה העוסקת בסחר שוטף במניות; וממילא הוצאות המימון אשר הוצאו בגין ההלוואה ששימשה לרכישת המניות לא הוצאו במסגרת פעילות עסקית ולכן ניכויָן יכול שייעשה רק דרך סעיף 17(1)(א). ואולם, הוסיף השופט זילברטל, הואיל והכנסת המערערת מדיבידנד היא פסיבית, הניכוי יוּתר רק כנגד הכנסה מסוג זה, ובאין כזו (שכּן מדובר בדיבידנד בין-חברתי), ההוצאות לא ינוכו כלל, וממילא הדיון בתחולתו העקרונית של סעיף 18(ג) על דיבידנד בין-חברתי הופך במידה רבה לתיאורטי.
השופט זילברטל הוסיף וקבע, שאין לקבל את טענתה החלופית של המערערת לפיה אם ייקָבע שיש לייחֵס להכנסתה מדיבידנד את הוצאות המימון שלה לפי סעיף 18(ג) לפקודה, יש להַוון את הוצאות המימון לעלות רכישת המניות. עם זאת, צוין, כי ייתכן שהמסקנה בנקודה זו הייתה משתנה אילו היה מוכח שאין קשר בין הוצאות המימון לבין הדיבידנד שהופק מהן, כלומר שהוצאות אלו מלכתחילה לא היו נופלות תחת סעיף 17(1)(א) לפקודה; וכי הפתרון המעשי אותו הציע המשיב לפיו המערערת תוכל להַוון לעלות המניות את יתרת ההוצאות הינו הוגן בנסיבות העניין.
לבסוף, דחה השופט זילברטל את טענת המערערת לפיה היה על המשיב להתיר לה להכיר ב"הפסד ריאלי" כמשמעותו בסעיף 9(ג) לחוק התיאומים, תוך שהוא מאמץ את מסקנת בית-המשפט המחוזי.
ועל כך יש שיאמרו: ...Bad Cases Make Bad Law
 
פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין רפת בערבה (קישור לפסק-הדין)
עניינו של פסק-הדין בבקשת העותרים כי בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ יורה למשיבים, נציב מס הכנסה (וליתר דיוק –מנהל רשות המיסים) והמחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה, לשנות את החלטתם ולהטיל על העותרים תשלום כופר כספי חֵלף ההליך הפלילי המתנהל כנגדם בבית-משפט השלום בחיפה. זאת, ממספר טעמים.
 
בית-המשפט העליון, מפי השופטים י' עמית, ע' פוגלמן וצ' זילברטל, דחה את העתירה.
נקבע, כי לעותרים עומד סעד חלופי במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגדם. שכּן, הערכאה הדיונית הפלילית מוסמכת לדון לא רק בטענות המכוּונות באופן ישיר כלפי האישום הפלילי אלא גם בהשגה על חוקיות התנהלותן של רשויות המינהל עוֹבר להגשת כתב האישום; כאשר טענה המכוּונת כנגד החלטת הרשויות לנקוט בהליך פלילי בגין עבירות מס, חֵלף הטלת כופר כספי, באה אף היא בגדרו של כלל זה.
 
פסק-הדין של ועדת-הערר בעניין בר גיורא (קישור לפסק-הדין)
עניינו של פסק-הדין בשאלה, האם היה על המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין חדרה, להאריך את תקופת ארבע השנים הקבועה בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין, וזאת מכוח הוראות סעיף 107 לחוק.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ר' סוקול וחברי הוועדה רו"ח ג' יחזקאלי-גולן ורו"ח ש' פסטנברג, קיבלה את עמדת המשיב וקבעה שיש לסלק את הערר על הסף.
בפסק-דין מפורט נקבע, כי סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין אינו מעניק למשיב סמכות להארכת התקופה הקבועה בסעיף 85; וכי אפילו נתונה למנהל סמכות להארכת מועד – בין מכוח סעיף 107 לחוק ובין מכוח סמכותו הכללית לשינוי ותיקון החלטות – הרי שבנסיבות המקרה לא השכיל העורר להצביע על עילה לעשיית שימוש בסמכות זו.