לוגו אלכס שפירא ושות׳

פסיקה חדשה: ייחוס מוניטין למפיץ; הוצאות אחזקת ילדים; האם יורשיו של נכה זכאים לפטוֹר ממס בגין הכנסותיו? פיצויים בגין מלחמת לבנון השנייה; עיקול כספים

15/01/2015

פורסמו מספר פסקי-דין חדשים.
 
פסק-הדין בעניין ברק גז
במבזק מיום 27.6.2013 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין הדין בעניין ברק גז בע"מ (ע"מ (ת"א) 1181/06).
 
באותו מקרה, נכרת הסכם בין פזגז 1993 בע"מ ("פזגז") לבין המערערת, בגדרוֹ הסכימו הצדדים על סיום סכסוך משפטי שהתגלע ביניהם, העברת פעילותה של המערערת כמשווקת גז באיזור בני-ברק לפזגז והתחייבות המערערת ובעלי מניותיה שלא לעסוֹק בגז באיזור בני-ברק במשך 18 חודשים מיום חתימת ההסכם.
לטענת המערערת, הסכום שקיבלה מפזגז במסגרת ההסכם מהווה תשלום בגין מוניטין.
השופט מ' אלטוביה דחה את הערעור, בקובעו, כי למערערת לא היה מוניטין כספקית גז, וזאת, מהטעמים הבאים: לא ניתן למערערת רישיון ספק גז; הלקוחות היו מאז ומתמיד לקוחות פזגז; פזגז הייתה היחידה המוסמכת לשיווק גז מטעם פזגז באיזור בני-ברק, וממילא לא יכול היה גוף אחר, לרבות המערערת, לרכוֹש מוניטין בתחום חלוקת גז מטעם פזגז באותו איזור.
בית-המשפט הוסיף וציין, כי הגם שהתחייבות לאי-תחרות – דוגמת התחייבותם של בעלי המניות במערערת שלא להתחרות בפזגז – מלמדת, ככלל, על מכירת מוניטין, אין די בהתחייבות האמורה, בנסיבות העניין, כדי להטות את הכף לטובת המערערת. לאור האמור, קבע בית-המשפט, כי התשלום שקיבלה המערערת מפזגז אינו בעד מוניטין אלא תשלום בגין מכירת זכויות הפצת גז של פזגז.
 
על פסק-הדין הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.
 
בית-המשפט העליון, מפי השופטת א' חיות (בהסכמת השופטים נ' הנדל וד' ברק-ארז), קיבל את הערעור באופן חלקי (קישור לפסק-הדין).

השופטת חיות נדרשה לניתוח המונח "מוניטין" בכלל ולשאלה האם מפיץ, בשונה מיצרן, יכול לרכוֹש מוניטין וזאת נוכח הקשר הקיים בדרך כלל בין זהוּת היצרן ומאפייני המוצר ובין הרגלם של לקוחות לשובה ולפקוֹד עסק או להשתמש במוצר  – וענתה על שאלה זו בחיוב. 

לגופו של עניין קבעה השופטת חיות, כי הוכח שהמערערת צברה לאורך השנים מוניטין לא מבוטלים כמפיצת גז באזור ההפצה וכי במסגרת ההסכם ביקשה פזגז להיבנות מאותם המוניטין; וכי יש מקום לייחֵס חלק מן התמורה ששולמה בעסקה למכירת מוניטין.

עם זאת, השופטת חיות הוסיפה וקבעה, כי בניגוד לטענת המערערת כאילו מדובר במכירת מוניטין שאותם צברה כספקית גז, הרי שהמוניטין שנמכרו על-ידה לאמיתו של דבר הם המוניטין שצברה כמפיצה ואותם העבירה לפזגז עם סיום ההתקשרות ביניהן והחזרת זכויות ההפצה באזור לידי פזגז.

נוכח מסקנתה זו המשיכה השופטת חיות ונדרשה לשאלה, האם ניתן לייחֵס את מלוא סכום התמורה לרכישת המוניטין, או שמא רק חלק בלבד. בעניין זה קבעה השופטת חיות, כי הגם שחֵלק הארי של התמורה נועד לפתוח את המערערת על סיום ההתקשרות, יש מקום לייחֵס שיעור של 25% מהתמורה גם לרכישת מוניטין, וזאת, בין היתר, על דרך האומדנא (בדומה לקביעת בית-המשפט העליון בעניין פינטו (ע"א 49675-09)).

 
פסק-הדין בעניין ארליך
במבזק מיום 27.6.2013 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין ארליך (קישור לפסה"ד).
 
במסגרת הדו"ח השנתי לשנת-המס 2007, דרשו המערער ואשתו, עובדים שכירים, הוצאות אחזקת ילדים בסך 25,200 ש"ח שקוזזו ממשכורת בת-הזוג.
ביום 6.5.2009, שבוע לאחַר המועד בו ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין ורד פרי (ע"א 4243/08),* הגיש המערער בקשה לתקן את הדו"ח לשנת-המס 2007, ובה ביקש להגדיל את סכום ההוצאות שדרש בגין אחזרת ילדים והעמידו על סך של כ-35,000 ש"ח, כשהוא מחולק בינו לבין בת-זוגו.
* נזכיר, כי ביום 16.7.2009, ובעקבות פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין ורד פרי, פורסם החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 170), התשס"ט-2009 (קישור לתיקון), בגדרו נקבע, כי לא יותרו בניכוי הוצאות שאינן משתלבות בתהליך הטבעי של הפקת ההכנסה ובמבנהו הטבעי של מקור ההכנסה ושאינן מהוות חלק בלתי-נפרד מהתהליך ומהמבנה האמורים, לרבות הוצאות שהוצאו לשם הגעה למקום ההשׂתכרות ובחזרה ממנו והוצאות שהוצאו לשם טיפול בילד או השגה עליו או לשם טיפול באדם אחר או השגחה עליו (סעיף 32(1) לפקודת מס הכנסה, כנוסחו לאחַר התיקון האמור).
בדו"ח לשנת-המס 2008 דרש המערער הוצאות אחזקת ילדים בסך כולל של כ-50,000 ש"ח, כשהוא מחולק בינו לבין בת-זוגו.לטענת המערער, יש להחיל את ההלכה שנקבעה בעניין ורד פרי באופן רטרוספקטיבי, וזאת הן מהטעם שהשופטים במותב הותירו פתח רחב בעניין זה לשיקולו של פקיד-השומה, והן כמתחייב מפסק-הדין של בית-המשפט העליון בדיון הנוסף בעניין איקאפוד (דנ"א 3993/07).
המערער הוסיף וטען, כי ב"כ המשיב הביעה הסכמתה במסגרת הדיון שהעלות הכלכלית למדינה לא תהווה שיקול בתיק זה, וממילא לא מתקיים, אליבא דהמערער, השיקול המרכזי בהעדפת הגישה הפרוספקטיבית בעניין ורד פרי.
 
השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור.
השופט ד"ר סטולר ניתח בהרחבה את פסקי-הדין בעניין ורד פרי ובעניין איקאפוד.
לדבריו, על-פי פסק-הדין בעניין ורד פרי, תחולתו היא פרוספקטיבית הָחֵל משנת-המס 2010, וזאת בסייג אחד שהיא תחול על המשיבה (גב' ורד פרי) שזכתה בטענתה לשינוי ההלכה. מכאן, קובע השופט ד"ר סטולר, כי הלכת ורד פרי אינה יכולה לחול על המערער.
לגבי פסק-הדין בעניין איקאפוד קבע השופט ד"ר סטולר, כי מדובר בנושא שונה לחלוטין והוא מתי נפסק מירוץ ההתיישנות לעניין סעיף 152(ג) לפקודה, וממילא אין לומר שמדובר בהלכה מחדשת לעניין ורד פרי.
השופט ד"ר סטולר הוסיף וציין ששתי ההלכות (דהיינו, זו שבענין ורד פרי וזו שבעניין איקאפוד) הסתמכו על הלכת סולל בונה (רע"א 8925/04) שבהּ נקבע, כי אף שנקודת המוצא העקרונית היא שהלכה שיפוטית חדשה מוחלת רטרואקטיבית, הרי שניתן לחרוג ממנה לעת הצורך, כאשר השיקולים המנחים הם מעשיים בעיקרם. דהיינו, ההלכה המנחה העקרונית היא הלכת סולל בונה המאפשרת החלה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית וההלכות בעניין ורד פרי ובעניין איקאפוד הן הלכות בעניינים ספציפיים שאינן סותרות אותה.
לבסוף, ציין השופט ד"ר סטולר, כי בעניין ורד פרי, הדומה למקרה דנא, הודגש כי אינטרס ההסתמכות (של המדינה) הוא צורך חזק בעניין זה, שכן ההלכה הישנה יצרה הסתמכות של ממש עד שאין מקום להחלה רטרוספקטיבית של ההלכה, וכי קביעה זו סותרת את דברי המערער, לרבות טענתו שהתבררה כלא נכונה ולפיה כביכול התבטאה ב"כ המשיב כי לשיקול הכלכלי אין מקום בעניין דנא. 
 
על פסק-הדין הוגש ערעור לבית-המשפט העליון ואתמול פורסם פסק-הדין (קישור לפסק-הדין).
לאחַר השמעת הטיעון, בהמלצת השופטים במותב (א' רובינשטיין, נ' הנדל ומ' מזוז), חזר בו המערער מן הערעור והוא נמחק בלא צו להוצאות.
 
פסק-הדין בעניין סוניה פורת
במבזק מיום 20.2.2013 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז בעניין סוניה פורת (קישור לפסה"ד).
 
המערערת הינה אלמנתו והיורשת היחידה של המנוח אברהם פורת ז"ל ("המנוח"), שנפטר בשנת 2006.
למנוח, שהועסק כשכיר בבנק הבינלאומי במשך יותר מ-28 שנה, נקבעה נכות צמיתה בשיעור 100% הָחל מיום 15.12.2005.
עם פרישתו ממקום עבודתו, קיבל המנוח, בשנת 2002, מענק פרישה בסך של כ-2.5 מליון ש"ח: מתוך הסך האמור, כ-270 אלף ש"ח היו פטוּרים ממס מכוח הוראות סעיף 9(7א) לפקודת מס הכנסה; ואילו היתרה נפרסה על-פי הוראות סעיף 8(ג) לפקודה, ובאישור המשיב, על-פני שנות-המס 2007-2002.
המערערת הגישה דו"ח שנתי לשנת-המס 2006 (שנת הפטירה) ובמסגרת דוּוחה הכנסתו של המנוח מפריסת המענק כהכנסה פטורה מכוח סעיף 9(5) לפקודה.
המשיב הוציא שומה בצו עליה הוגש הערעור דנן, ובגדרהּ שלל את זכותו של המנוח לפטוֹר ממס בשנת-המס 2006. בנוסף, הפעיל המשיב את סמכותו בהתאם לסעיף 8(ד) לפקודה וצירף את יתרת המענק לשנות-המס 2006–2007 כהכנסה בשנת-המס 2006.
לטענת המערערת, עמדת המשיב סותרת את פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין שרל שבטון (קישור לפסק-הדין).*
* באותו מקרה קבע בית-המשפט העליון, מפי השופט ח' מלצר, כי יש לפרש את סעיף 8(ג)(3) לפקודת מס הכנסה ככזה המאפשר פריסה ממשית ומהותית של ההכנסה שהתקבלה בידי המשיבים על-דרך של מענקי פרישה לשנים קדימה, תוך שמוּחל עליה בכל אחת משנות הפריסה הפטוֹר השנתי לפי סעיף 9(5) לפקודה.
עוד טענה המערערת, כי אין כל בסיס והצדקה חוקית או מוסרית להטלת חיוב במס על יורש של נכה בשיעור 100% שהָיה פטוּר ממס בחייו, וזאת רק בְּשל כך שהלך לבית עולמו.
המערערת הוסיפה וציינה, כי לעמדתה תימוכין בסעיף 120 לפקודה שעניינו בהכנסתו של נפטר ועל-פיו היורש נכנס בנעליו של המוריש לצורך בחינת החבות במס.
 
השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור.
ד"ר סטולר קבע, כי המקרה דנא אכן דומה במידה רבה למקרה שבעניין שבטון, מלבד העובדה המצערת שהמנוח הלך לבית עולמו בשנת 2006, דהיינו במהלך שנות פריסה של מענק הפריסה שנפרס לששה תשלומים.
ד"ר סטולר המשיך וניתח בהרחבה את סעיפי החוק הרלבנטיים, תוך שהוא מגיע למסקנה, כי תכליתו של סעיף 8(ד) לפקודת מס הכנסה, שהינו סעיף ספציפי, להבהיר כיצד לנהוֹג במקרה בו הנישום נפטר בתקופת הפריסה שבהּ דן סעיף 8(ג)(3); ואילו תכליתו של סעיף 120 לפקודה, שהינו סעיף כללי, ליצוֹר דרך נוספת לגביית מס ולא דרך ליתן פטוֹר ממס.
לאור זאת, קיבל ד"ר סטולר את עמדת המשיב וקבע, כי ההכנסות ממענק הפרישה לשנת-המס 2006 תחולנה באופן יחסי, כך שהחלק של ההכנסה, המקביל לחֵלק היחסי של תקופת חיי המנוח, יהיה פטוּר ממס; בעוד שהחלק הנותר, שמקביל לחֵלק הָחֵל מהרגע בו נפטר המנוח, יהיה חייב במס.
 
על פסק-הדין הוגש ערעור, באמצעות הח"מ, לבית-המשפט העליון ושלשום פורסם פסק-הדין (קישור לפסק-הדין).
לאחַר שמיעת הטענות ובהמלצת השופטים במותב (נ' הנדל, נ' סולברג וא' שהם), חזרה בו המערערת מן הערעור והוא נמחק בלא צו להוצאות.
 
פסק-הדין בעניין עדירן פיורה השקעות (1996) בע"מ
המערעת עָסקה בסמוך לפני מלחמת לבנון השנייה בבניית בנייני דירות מגורים בעיר נהריה.
ערב המלחמה, אשר הֵחלה ביום 12.7.2006, עָסקה המערערת בבנייתם של ארבעה בניינים שהיו בשלבי הקמה שונים ועד לפרוץ המלחמה הספיקה למכור 13 דירות בבניינים אלה.
כתוצאה מהלחימה, שנמשכה עד ליום 14.8.2006, פעילות הבנייה הופסקה עקב נפילת טילים רבים על העיר והסביבה, והפסקת הפעילות נמשכה זמן מסוים גם לאחַר תום המלחמה.
בהמשך, חודשה והושלמה הקמת הבניינים ויתר הדירות, 30 יחידות, נמכרו על-פני תקופה של כשנתיים.
המערערת הגישה למנהל מס רכוש תביעת פיצויים במסגרת תקנה 5 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג–1973 בגין שני סוגי נזק עקיף: האחד, נזק בסך של כ-2.9 מיליון ש"ח (ללא מע"מ) כתוצאה ממכירת יתרת הדירות במחירים הנמוכים מהמחירים שניתן היה להשיג לפני פרוץ המלחמה עבוּר אותן דירות; השני, נזק בסך של כ-580 אלף ש"ח מהתארכות פעילות הבנייה ולהאטה בקצב המכירות שבגינן נאלצה המערערת לעמוד בהוצאות מימון ובהוצאות תקורה כלליות מֵעבר לסכומים שהייתה מוציאה אילו בניית הבניינים ומכירת הדירות היו ממשיכות ללא הפרעה.
תביעתה של המערערת נדחתה ברובה על-ידי מנהל מס רכוש ובהמשך גם על-ידי ועדת-הערר באזור תל-אביב. מכאן הערעור.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט ה' קירש, קיבל את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין).
באשר להוצאות הנוספות בְּשל התארכות משך הבנייה והשיווק, קבע השופט הירש, כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה שאישרה פיצוי בְּשל הוצאות מימון נוספות על-בסיס עיכוב של חודשיים ולא התייחסה להוצאות התקורה הנוספות. זאת, מהטעם שמדובר בעניין עובדתי ונסיבתי גרידא.
לעומת זאת, בהתייחס לפיצוי בגין ירידת המחירים של הדירות קבע השופט הירש – לאחַר שהתייחס בהרחבה הן לשאלת הוכחת קיום הנזק והיקפו והן לקשר הסיבתי – כי על מנהל מס רכוש לערוך חישוב מחדש ולשלם למערערת פיצוי בגין ירידת שווי יתרת הדירות בהתאם לפרמטרים שקבע בעניין זה (ראו סעיף 73 לפסק-הדין).
 
החלטה בעניין עלי מרעי
ביום 28.1.2014 ערכה משטרת ישראל חיפוש בדירתו של המשיב, עלי מרעי, בתל-אביב, במהלכו נתפס, בין היתר, סכום גבוה של כסף מזומן וסמים. הכסף מוחזק מאז בידי המשטרה.
בעקבות חקירת המשיב – ממנה עלה כי המשיב עסק או הועסק בעיסוקים שונים, מזדמנים ומתחלפים, ומעולם לא פתח תיק במס הכנסה ולא הגיש דו"חות שנתיים לרשויות המס – פעל המבקש, פקיד-שומה יחידה ארצית לשומה, לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה והוציא למשיב שומות לשנים 2012 ו-2013 וכן פנה לבית-המשפט בבקשה להטלת עיקול על הכסף שבידי המשטרה.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט ה' קירש, קיבל את הבקשה באופן חלקי (קישור להחלטה).
השופט הירש קבע, כי הגם שבנסיבות העניין קיים חשש ממשי לסיכול גביית המס המספיק כדי להצדיק את הפעלתו של סעיף 194 לפקודה, יש לצמצם במידה מסוימת את היקף העיקול שיוטל במקרה זה, וזאת הן מהטעם שאין דעתו נחה מאופן בניית השומות שהוצאו למשיב והן לאור העובדה שהחקירה הפלילית בעניין הסמים שנמצאו בדירתו של המשיב הסתיימה ללא אישום וממילא ללא חילוט כספים.
לאור זאת, הורה השופט קירש על המשך עיקולם של שני שלישים מהכספים.