לוגו אלכס שפירא ושות׳

בית-המשפט העליון: שאלת חבותו במע"מ של מלכ"ר המוכר נדל"ן למלכ"ר אחר

17/11/2014

במבזק מיום 17.4.2013 דיוַוחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין יד הרב הרצוג איחוד מפעלים תורתיים-ספרותיים-אמ"ת בירושלים (קישור לפסה"ד).
 
המערערת הינה עמותה שלא למטרת רווח שבבעלותה נכס מקרקעין הכולל מבנה בן 4 קומות ("החלק הבנוי") ומגרש פנוי ("המגרש"). המגרש צמוד לחֵלק הבנוי שבו פועלת מזה שנים ישיבת "דעת חיים" ("הישיבה"), אשר החזיקה בו תמורת תשלום דמי שכירות.
בשנת 2006 הקנתה המערערת זכויות חכירה לדורות בשני חלקי המקרקעין: בפברואר 2006 נכרת הסכם בין המערערת לבין תאגיד זר הרשום בלוקסמבורג, בגדרו הוענקו לו זכויות חכירה לדורות בחלק הבנוי; ואילו בדצמבר 2006 נכרת הסכם בין המערערת לבין יחיד תושב-חוץ, בגדרו הוענקו לו זכויות חכירה לדורות במגרש.
התאגיד הזר אִפשר את הֵמשך שהותה של הישיבה בחלק הבנוי, תחילה ללא תמורה, והָחל מראשית שנת 2008 בתמורה של 100,000 דולר לשנה לפי הסכם שכירות שנחתם התאגיד הזר לבין הישיבה.
לטענת המשיב, מנהל מע"מ ירושלים, החכרת החלק הבנוי לתאגיד הזר חייבת במע"מ, בהיותה מכירת מקרקעין בידי מי שאין עיסוקו במכירת מקרקעין למלכ"ר, כאמור בחלופה השנייה להגדרת "עסקת אקראי" שבחוק מע"מ.*
* במקור, טען המשיב, כי גם החכרת המגרש חייבת במע"מ, אך הוא חזר בו מטענתו זו.
המערערת, לעומת זאת, טענה, כי אין לראוֹת בתאגיד הזר בגֶדר מלכ"ר, שכּן כל מוסדותיו של תאגיד זה מצויים מחוץ לישראל, כל החלטותיו הניהוליות והתפעוליות מתקבלות מחוץ לישראל ואף אין לו ייצוג בישראל, וממילא הוא אינו בא בגדרו של "מלכ"ר" כאמור בסעיף 1 לחוק מע"מ.
 
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור.
השופט מינץ קבע, כי לא יכולה להיות מחלוקת כי התאגיד הזר הוקם מלכתחילה במטרה להיות תאגיד ללא מטרת רווח.
השופט מינץ הוסיף וקבע, כי ההגדרה הרלבנטית של "מלכ"ר" לעניין חיובה של המערערת במע"מ על מכירת החלק הבנוי לתאגיד הזר היא זו המצויה בסעיף 1 לחוק מע"מ (ולפיה מדובר ב"חבר-בני-אדם, מואגד או לא מואגד, שאין עיסוקו לשם קבלת רווחים ושאינו מוסד כספי") ולא זו שבסעיף 4 לחוק (העוסק בהטלת מס שכר על מלכ"רים ומוסדות כספיים), וממילא אין נפקות לשאלה אם לאותו מלכ"ר פעילות בישראל אם לאו.
לאור זאת, קבע השופט מינץ, כי החכרת החלק הבנוי לתאגיד הזר אכן מהווה "עסקת אקראי" החייבת במע"מ.
לבסוף, התייחס השופט מינץ לטענתה החלופית של המערערת לפיה יש לסַווג את התאגיד הזר כעוסק. לדבריו, לא רק שב"כ המערערת העלה טענה זו לראשונה בסיכומיו, אלא שגם אם היה מקום לשְעות לטענה זו, הרי שגם אז הייתה המערערת חייבת במע"מ, שכּן בעסקת אקראי נכללת גם מכירת מקרקעין לעוסק.
 
על פסק-הדין הגישה המערערת ערעור לבית-המשפט העליון.
 
בית-המשפט העליון, מפי השופטת א' חיות (בהסכמת השופטים י' דנציגר וע' פוגלמן) דחה את הערעור (קישור לפסה"ד).
השופטת חיות קבעה, כי אין לקבל את טענת המערערת, לפיה יש להחיל את הגדרת המונח "מלכ"ר" שבסעיף 1 לחוק מע"מ רק על גופים הפועלים בישראל, מה גם שגם אם היה מקום לפרשנות כזו לא היה בכך כדי להועיל לעמותה נוכח קביעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי כי לתאגיד הזר פעילות בישראל.
עוד קבעה השופטת חיות, כי יש לדחות גם את טענתה הנוספת של המערערת, לפיה התאגיד הזר אינו עומד במבחן השני מתוך ששת המבחנים שנקבעו לבחינת סיוּוגו של גוף כמלכ"ר בעניין עמותת בשערייך, הקובע כי בחוקת הגוף הנבחן צריך להיות איסור על חלוקת רווחים. זאת, הן לגופן של נסיבות המקרה והן מהטעם כי די בכך שמרבית הקריטריונים שנקבעו בעניין בשערייך יתמכו בסיוּוגו של גוף כמלכ"ר ואין הכרח כי כל הקריטריונים כולם יתקיימו על-מנת לסַווגו ככזה.
השופטת חיות הוסיפה וציינה, כי חוק מע"מ אינו דורש כתנאי להחלת החלופה השנייה להגדרת "עסקת אקראי" שתהא זו עסקה בעלת אופי מסחרי, וממילא אין לקבל את טענת המערערת כי יש לפרש חלופה זו בצמצום בכל הנוגע למלכ"רים וזאת נוכח העובדה כי ברגיל הם אינם מבצעים מכירות מקרקעין בעלוֹת אופי מסחרי.
לבסוף, התייחסה השופטת חיות לטענת העמותה כי חויבה ב"כפל מס" וציינה, כי טענה זו עלתה לראשונה בערעור ודי בכך על-מנת לדחותה, אך גם לגופו של עניין אין לקבלהּ, וזאת הן בהיעדר תשתית עובדתית מתאימה לביסוס הטענה והן לאור לשון החוק הברורה שאינה מסייגת גביית מע"מ בגין "עסקת אקראי" מקום שבו נגבה מע"מ בגין רכיב השכר.