לוגו אלכס שפירא ושות׳

בית-המשפט: שאלת סיוּוגם של תשלומים ששולמו למערער על-ידי החברות שאת מניותיהן מכר - האם מדובר בדיבידנד או שמא בחלק מהתמורה עבוּר המניות הנמכרות?

04/11/2014

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין פישביין (קישור לפסק-הדין).

המערער ושותפו לשעבר, מר מרקוס אדלשטיין ז"ל ("אדלשטיין") ייסדו בשנת 1977, ביחד עם אחרים, את חברת נובימור ("נובימור"). מספר שנים לאחר מכן, יִיסדו השותפים חברה נוספת בשם מטוקס בע"מ ("מטוקס").
שותפיהם של המערער ואדלשטיין פרשו, והשניים נותרו בעלי המניות היחידים בחברות, כאשר לכל אחד מהם מחצית מהמניות.
בשנת 2007 החליטו המערער ואדלשטיין למכור את מניותיהן בחברות וביום 15.10.2007 חתמו השניים על הסכם למכירת המניות לחברת א.א.ת. 1 בע"מ ("הרוכשת").
על-פי ההסכם, מכר אדלשטיין לרוכשת את מלוא מניותיו בחברות; ואילו המערער מכר רק מחצית ממניותיו בכל אחת מהחברה (דהיינו, 25% מסך מניותיה של כל חברה), ובמקביל העניק לרוכשת אופציה לרכישת יתרת מניותיו בחברות.
יתרת המניות אכן נמכרה ב-4.12.2009.

המחלוקת עם המשיב, פקיד-שומה עכו, נסובה על הוראות ההסכם, לפיהן הרוכשת תַלווה לחברות את הסכומים הנדרשים לצורך חלוקת דיבידנד למערער ולאדלשטיין, כאשר חלוקה זו תבוצע בחֵלקה עד למועד הסגירה (Closing date) ויתרתה לאחַר מועד הסגירה (Post Closing date).
החלטות מתאימות בעניין זה התקבלו על-ידי נובימור ומטוקס; ובנוסף, נחתמו בין החברות לרוכשת הסכמי הלוואה.
המערער דיוַוח על הכנסותיו ממכירת המניות ומדיבידנד בהתאם לסכומים ולמועדים כמפורט לעיל, אך המשיב לא קיבל את הצהרתו וקבע, כי הסכומים שקיבל המערער כדיבידנד משַקפים למעשה תשלום תמורה עבוּר המניות שמכר לרוכשת.
יצוין, כי המשיב עָרך חישוב דומה גם לאדלשטיין והוציא לו שומה בהתאם, אך אדלשטיין ויורשיו לא הגישו על שומה זו השגה או ערעור.
עוד יצוין, כי החברות מטוקס ונומינור תבעו לנַכּוֹת לצורכי מס כ"הוצאות מימון" את הפרשי ההצמדה והריבית על-פי הסכמי ההלוואה, אך המשיב לא הכיר בהוצאות אלו, שכּן ראה בתשלום כתמורה עבוּר המניות. החברות לא הגישו ערעור על החלטה זו.

בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט ר' סוקול, דחה את הערעור.
בראשית הדברים, סָקר השופט סוקול את הֶסדר המיסוי הדו-שלבי שחל לגבי חברות ואת כללי החבות במס במכירת מניות של חברה ובכללם הוראות סעיף 94 לפקודת מס הכנסה שעניינם ב"רווחים ראויים לחלוקה".
לגופו של עניין, קבע השופט סוקול, כי המסמכים שנחתמו בין הצדדים אינם משַקפים את העִסקה האמיתית ביניהם, וכי אומד דעת הצדדים היה כי הרוכשת תשלם למערער ולאדלשטיין תמורה הכוללת בחוּבּה את סכומי הדיבידנד הנטען. זאת, מהטעמים הבאים: ההחלטה על חלוקת הדיבידנד בכל אחת מהחברות התקבלה רק אחרי חתימת ההסכם; סכומי הדיבידנד נקבעו בהסכמה בין הצדדים ולא בהחלטה עצמית של הרוכשת; מימון הדיבידנדים נעשה בהלוואה שנָתנה הרוכשת, כאשר לא הוכח כי המערער ואדלשטיין ניסו כל דרך אחרת לממן את התשלום; החברות לא החזירו מעולם את ההלוואות; החברות לא ערערו על החלטת המשיב שלא להתיר להן בניכוי את הוצאות המימון על ההלוואה; אדלשטיין ויורשיו אחריו לא השיגו על קביעת המשיב לפיה יש לראוֹת בתשלום הדיבידנד כתמורה; והעובדה כי המערער לא זימן לעדות איש מטעם הרוכשת.
השופט סוקול הוסיף וציין, כי הקביעה לפיה סיוּוגה של העִסקה שוֹנה מהנטען וכי עסקינן בתמורה ולא בתשלום דיבידנד והלוואה, מייתרת את הדיון בטענה כי מדובר בעסקה מלאכותית, אך ראה לנכון לציין כי במקרה הנוכחי לא הוכח כל טעם מסחרי מדוע בוצעה העִסקה כפי שבוצעה.
לבסוף, נדרש השופט סוקול לשאלת חישוב הרווחים הראויים לחלוקה וקבע, כי המערער לא הוכיח את חישוב הרווחים הנ"ל בעוד שהמשיב הגיש פירוט מתאים.
בהתאם, קבע השופט סוקול, כי יש לאמץ את קביעות המשיב לפיהן יש להפחית מהרווחים הראויים לחלוקה את המס ששולם והדיבידנדים שנמשכו לרבות הדיבידנד ששולם לאחַר מועד החתימה (למרוֹת שמועד חלוקת דיבידנד זה היה לאחַר תקופת החישוב של הרווחים הראויים לחלוקה).