לוגו אלכס שפירא ושות׳

בית-המשפט המחוזי: שאלת סיוּוגו של תקבול ששולם במסגרת הסכם אי-תחרות

04/11/2014

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין גנגינה ואח'.
 
בשנת 1989 הוקמה חברת שיווק אביב (1991) בע"מ על-ידי שלושת המערערים. בנוסף, הייתה בבעלות המערערים חברה נוספת בשם ידין שיווק סיטונאות ומכירות בע"מ, שעָסקה במכירת מוצרי יסוֹד ליחידים.
בשנת 1992 הקימו המערערים את חברת יד יצחק סיטונאות מזון בע"מ ("החברה"), שפָּתחה מספר חנויות.
במקביל לפעילות החברה, הקימו המערערים בשנת 1997 את חברת נשר טובין בע"מ ("נשר"), אשר סיפקה לחברה שירותי מרכז לוגיסטי.
ביום 18.4.2007 נחתמו שני הסכמים בין חברת יינות ביתן בע"מ ("יינות ביתן") לבין החברה: 
האחד, הסכם מכירה בגדרו הוסכם על מכירת המוניטין של החברה, שמה המסחרי וכל פעילות עסקית של החנויות, כלי הרכב הציוד וכן הזכות להפעיל את החנויות תחת השם "יד יצחק", ליינות ביתן, בתמורה לסך של 91 מיליון ש"ח ("הסכם המכר"); 
והשני: הסכם אי-תחרות ("הסכם אי-התחרות"), במסגרתו התחייבו המערערים או מי מטעמם שלא לעשות שימוש בידע, בניסיון ובקשרים אשר צברו במהלך ניהול העסק הנמכר ולא להתחרות בחנויות יד יצחק הָחל מיום חתימת ההסכם ועד ליום 31.5.2010. זאת, בתמורה לתשלום של 30 מיליון ש"ח, דהיינו 10 מיליון ש"ח לכל אחד מהמערערים.
המערערים הגישו למשיב, פקיד-שומה פתח תקווה, דו"חות שנתיים לשנת-המס 2007, בגדרם דיוְוחו על התקבול בסך 10 מיליון ש"ח כרווח הון החייב במס בשיעור 20% (שיעור המס באותה תקופה).
המשיב קבע, כי מדובר בהכנסה פירותית שיש לחַייבה במס בהתאם. מכאן הערעור.
 
בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים פירט השופט סטולר בהרחבה את טענות הצדדים.
לאחר מכן, המשיך השופט סטולר וסקר את ההבחנה בין הכנסה פירותית לבין הכנסה הונית.
לגופו של עניין, קבע השופט סטולר, כי יש ממש בטענות המשיב אשר ראה במערערים כעובדי החברה ובקובעו, כי אילו המערערים לא היו העובדים הדומיננטים בחברה במשך 15 שנים ממילא לא הייתה יכולה לקום להם זכות לאי-תחרות וממילא לא היה משולם להם תקבול. זאת, הן לאור הפרשנות הראויה שיש לתת להוראות סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, הן לאור קביעותיו של בית-המשפט עליון בעניין חיים ניסים (ע"א 2640/11) והן לאור העובדה כי בפנייתם של המערערים לרשויות מע"מ בקשר להסכם אי-התחרות צוין כי "... מדובר בקבלה חד פעמית של סכום המשולם בשל הידע אשר נצבר בידי בעלי המניות מתוקף עבודתם בחברה".
השופט סטולר הוסיף וקבע, כי בצדק טען המשיב, כי המעררים התחייבו, כביכול, להימנע מעבודה בתחום מסוים, ברדיוס מסוים (שאינו עולה על 50 ק"מ) לתקופה מוגבלת, דבר שאינו מצביע על מכירת ידע ויכולות הגלומים בכך, ועל-כן לא מדובר בתקבול בעד "גדיעת העץ" או "מכירת העץ", אלא אר ורק בתקבול בעד "הפירות".
עוד ציין השופט סטולר, כי ממכלול הראיות שהוצגו בפני בית-המשפט עלה, כי עוד בשנת 2004 ביקשו המערערים למכוֹר את פעילות החברה ולא הוכח כי ביקשו לפתוח חנויות נוספות; כי המערערים בחרו להסתפק בעדותם שלהם על אף שלטענתם הייתה זו דרישת יינות ביתן כי תינתן התחייבותם לאי-תחרות; וכי מכלול הראיות מצביע על כך שהחלוקת התמורה לשני רכיבים לא נועדה אלא לשם הקטנת החבות במס.

לבסוף, ראה השופט סטולר לנכון לאבחן את פסק-הדין ברנע שניתן על-ידו בחודש מאי 2013 (ע"מ 880-11-11).* לדבריו, בעניין ברנע, קיבל המערער בתמורה להתחייבותו שלא להתחרות בחברה למשך חמש שנים מיום עזיבתו תשלום עבוּר אי-תחרות מדי שנה בשנה, כאשר מהראיות שהוצגו התברר, כי החברה שהעסיקה את ברנע אכן חששה כי ברנע יוכל להתחרות בה ועל-כן עשתה כל שביכולתה שלא יעשה כן; וכי המערער באישיותו הכרימזטית ובכישוריו כאדם מנהל וכמומחה בתחום ספציפי אכן היווה פוטנציאל של תחרות כלפי החברה. כמו-כן, ויתורו של ברנע על הזכות להתחרות היווה אבדן של מקור הכנסה השקול למכירת נכס הון. לעומת זאת, במקרה דנא, לא נפגעה יכולת התחרות האמיתית של המרערים והם יכלו לוּ רק רצו להתחרות ביינות ביתן אלא שכפי הנראה לא היה להם עניין אמיתי בכך.
* למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.