לוגו אלכס שפירא ושות׳

בית-המשפט המחוזי: תשלום דמי ניהול לחברת ארנק מהווה הכנסת עבודה בידי בעלי החברה

29/10/2014

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין קרן תל אביב לפיתוח (קישור לפסק-הדין).
 

המערערת, קרן תל אביב לפיתוח, הינה מוסד ציבורי שהוקם בשנת 1977, במטרה להביא לשינוי חברתי בעיר תל-אביב-יפו ולשפר את חייהם של תושבי העיר ומבקריה.

ביום 14.8.2002 נחתם הסכם העֲסקה בין המערערת לבין מר אברהם בן שושן, שבמסגרתו הוסכם, כי מר בן שושן ישמש כמנכ"ל המערערת מיום 1.9.2002 ועד ליום 1.9.2005 וכי התשלום בגין שירותיו ישולם כנגד חשבונית מס של המנכ"ל לקרן.

אין חוֹלק, כי בפועל חשבונית כאמור הונפקה למערערת על-ידי חברת א. בן שושן ייעוץ ותכנון אסטרטגי בע"מ ("חברת בן שושן"), שהינה חברה בשליטתו הבלעדית של מר בן שושן, אותה הקים מר בן שושן ביום 4.9.2002.

בדו"חות הניכויים שלהּ לשנים 2007–2009, דיוְוחה המערערת על התשלומים ששולמו לחברת בן שושן כהוצאה שהוציאה בגין שירותי ניהול.

המשיב, פקיד-שומה תל-אביב 5, סירב לקבל את המוצהר בדו"חות הניכויים השנתיים של המערערת ותחת זאת קבע, כי ההכנסה ששולמה לחברת בן שושן מהווה "הכנסת עבודה" בידי מר בן שושן בהתאם לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, ולפיכך היה על המערערת לנַכּוֹת מס במקור משכרו של מר בן שושן לפי סעיף 164 לפקודה וכן לשלם מס מעסיקים לפי חוק מס מעסיקים ומס שכר לפי חוק מע"מ.
 
בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן, דחה את הערעור.
השופטת ד"ר אגמון-גונן קבעה, כי בחינת לשון הסכם העֲסקתו של מר בן שושן מעלה כי המדובר בהסכם להעסקתו של מר בן שושן כמנכ"ל הקרן ולא בהסכם לקבלת שירותי ניהול מחברת בן שושן; וכי ההסכם מבטא התקשרות פרסונאלית עם מר בן שושן ולא עם החברה, שהוקמה רק לאחַר חתימתו.
השופטת ד"ר אגמון-גונן הוסיפה וציינה, כי לא הובאה מטעם המערערת כל עדות שיש בה כדי להצביע על כך שעל אף לשונו הברורה של ההסכם, ביסוֹד ההתקשרות בין הצדדים עמד רצונה להתקשר עם חברת בן שושן ולא עם מר בן שושן באופן אישי; להפך, חשב המערערת, אשר תצהירו ניתן בתמיכה לעמדת הקרן, הצהיר, כי הקרן ראתה חשיבות רבה בזהוּת הגורם הנושא בתפקיד מנכ"ל הקרן וכי הקרן ביקשה לאייש תפקיד זה באיש ציבור או איש צבא בכיר לשעבר.
עוד ציינה השופטת ד"ר אגמון-גונן, כי לא הובא מטעם המערערת כל עד אחר שיכול היה לשפוך אור על נסיבות חתימת ההסכם, כדוגמת מר בן שושן עצמו, וכי להימנעות מהצגת ראיות והבאת עדים קיים משקל ראייתי בלתי-מבוטל.
בהמשך הדברים, קבעה השופטת ד"ר אגמון-גונן, כי גם בחינת האינדקציות החיצוניות להסכם מובילה למסקנה, כי התשלומים ששולמו לחברה, כביכול בגין שירותי ניהול, הינם, למעשה, בגין שכר עבודתו של מר בן שושן. זאת, בין היתר, לאור העובדה שהחברה הוקמה רק בסמוך לאחַר חתימת הסכם העֲסקתו של מר בן שושן אצל המערערת; שמר בן שושן לא משך מהחברה משכורת או דיבידנד בשנות-המס נשוא הערעור; שמר בן שושן מילא כרטס עובד (טופס 101) במהלך שנות עבודתו במערערת שבו הוא בחר להציג את עצמו (ולא את החברה) כעובד המערערת; שהמערערת הנפיקה בכל חודש למר בן שושן תלוש שכר; שבמסגרת סיום עבודתו אצל המערערת נערך על-ידי הצדדים מסמך התחשבנות נושא כותרת "ג"ח אברהם בן שושן" שבו ההתייחסות הייתה אל מר בן שושן עצמו ולא אל החברה; ושבמסגרת פרישתו קיבל מר בן שושן תשלום עבוּר פדיון 84 ימי חופשה בלתי-מנוצלים, כמקובל אצל המערערת ביחסיה עם עובדיה.
השופטת ד"ר אגמון-גונן הוסיפה ונדרשה לבחינת המבחנים לקיומם של יחסי עובד-מעביד - ובכללם מבחן ההשתלבות ומבחן הַשליטה והפיקוח - וקבעה, כי יישום מבחנים אלה לנסיבות ענייננו אכן מעלה, כי השכר ששולם למר בן שושן הינו בגֶדר "הכנסת עבודה".
לאור כל האמור, דחתה השופטת ד"ר אגמון-גונן את הערעור.
 
נציין, כי פסק-הדין ניתן על רקע הנסיבות המיוחדות (שלא לומר הקיצוניות) באותו עניין, ובהחלט יש מקום לאבחן אותו ממקרים אחרים בהם ניתנים שירותי ניהול באמצעות חברת ארנק.
ואכן, השופטת ד"ר אגמון-גונן ראתה אל-נכון להבהיר, כי אין בו בכדי לקבוֹע, כי לא ניתן, באופן עקרוני, לתת שירותי ניהול באמצעות חברה.
עם זאת, רשויות המס עשויות לנסות וליישם את פסק-הדין לגבי הכנסותיהן של חברות ארנק נוספות, וזאת עוד בטרם גיבושן של הוראות החקיקה הצפויות, אם בכלל, בנושא זה.
ועל זה נאמר: ...Bad Cases Make Bad Law