לוגו אלכס שפירא ושות׳

פורסם פסק-הדין של בג''ץ בעתירתה של העמותה לויפאסנה בישראל להכיר בה כ''מוסד ציבורי'' לעניין סעיף 46(א) לפקודה

27/08/2012

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בעתירתה של העמותה לויפאסנה בישראל (בג"ץ 10893/08).

בגדרהּ של העתירה, טענה העמותה, שמטרתה העיקרית היא העמקת השימוש בטכניקת הויפאסנה, כי על שר האוצר להכיר בה כ"מוסד ציבורי" לצורך סעיף 46(א) לפקודת מס הכנסה, שכך שהתורמים לעמותה יקבלו זיכוי ממס בגין תרומותיהם.
לטענת העותרת, עצם העובדה שהיא נהנתה במשך שנים מפטוֹר ממס הכנסה מכוח סעיף 9(2) לפקודת מס הכנסה, מחייבת את המסקנה, כי יש להכיר בה כמוסד ציבורי גם לצורך סעיף 46(א) לפקודה, המבוסס על ההגדרות המצויות בסעיף 9(2) לפקודה. שכּן, לשיטתה,  לא ניתן ליישם באופן שונה את ההגדרות המצויות בסעיף 9(2) לפקודה (ביחס לפטוֹר ממס הכנסה) ולזיכוי בגין תרומות המוסדר בסעיף 46(א).
עוד טענה העותרת, כי יש לראוֹת בפעולותיה כמקיימות את המטרות הסטטוטוריות של חינוך, סעד ותרבות; וכי אי-ההכרה בה כמוסד ציבורי לעניין סעיף 46(א) מהווה בגֶדר הפלייתה לרעה.

בית-המשפט העליון דחה את העתירה, תוך שהוא קובע, כי קיים הבדל בין יישום ההגדרות שבסעיף 9(2) בהקשר של מישור מס הכנסה לבין יישומן בהקשר של מישור התרומות, אשר מתבטא בדרישות הנוספות הכלולות בסעיף 46(א) לפקודה, לפיהן: (א) ההכרה במטרות כ"מטרות ציבוריות" תבוצע באופן פוזיטיבי על-ידי המשיב (להבדיל מיישום ההגדרות במישור מס הכנסה המבוסס על שומה עצמית וכפוף לבקרה מדגמית בלבד); (ב) קביעת המשיב כפופה לאישור ועדת-הכספים של הכנסת. שעה שכך, אין בעובדה שהעותרת הצהירה על עצמה משך שנים כמוסד ציבורי כדי ללמד בהכרח שיש לראותה ככזו בענייננו.

בית-המשפט הוסיף וקבע, כי העקרונות שעלו בפסיקה לגבי שאלת הפרשנות הראויה של המושגים "חינוך" ו"תרבות" מלמדים כי אין לראוֹת במטרות העותרת משום "חינוך" או "תרבות" כאמור, ואף טענת העותרת כי מטרתה הינה "סעד" אינה יכולה להצליח בנסיבות. העותרת לא יכולה להסתפק בהוכחת העובדה שאחת ממטרותיה מהווה מטרה ציבורית, אלא עליה להראות כי מטרה זו היא מטרה בלבדית או דומיננטית.

בית-המשפט דחה את טענת העותרת בדבר הפלייתה לרעה, מהטעם שלא הונחה בפניו תשתית ראייתית מספיקה לביסוס טענה זו. עם זאת, בית-המשפט המליץ למשיב (שר האוצר) לגבש בתוך שנה קריטריונים ברורים שיהיה בהם כדי לאיין את החשש מפני הפעלה מַפלה של הסמכות המסוּרה לו מכוח סעיף 46(א) לפקודה, תוך ביצוע בדיקה פנימית האם הגופים המוכּרים כיום לצורך סעיף 46(א) אכן תואמים את מדיניותו המוצהרת.