לוגו אלכס שפירא ושות׳

בית-המשפט: האם יש לסווג רכישה עצמית של מניות מבעל מניות אחד כחלוקת דיבידנד לשני בעלי המניות ורכישת מניות על-ידי הבעלים הנותר?

23/01/2014

פורסם פסק-הדין בעניין דן ברנובסקי (קישור לפסק-הדין).
 
המערער הוא בעל מניות בחברת ההחזקות "נכסי משפחת ברנובסקי בע"מ שיוסדה בשנת 1973 והֵחלה לפעול בשנת 1991.
בעלי המניות בחברה היו ארבעת בני משפחת ברנובסקי, בחלקים שווים ביניהם: האב משה ברנובסקי ז"ל, האם הניה ברנובסקי ז"ל, הבן דן ברנובסקי (המערער), והבת יהודית איזיקוביץ. בשלב מסוים הועברו מניות החברה שהיו בידי ההורים לידי המערער ונכון לשנת 2000 החזיק המערער ב-75% ממניות החברה.
החברה החזיקה ב-50% מהון המניות של יפנאוטו בע"מ (יבואנית סובארו) וביום 29.6.2000 מכרה מניות אלו למירג' פיתוח ישראל השקעות בע"מ בתמורה לכ-100 מיליון ש"ח.
בסמוך לשנת 2000 התגלע סכסוך משפחתי בין המערער לבין יהודית שבעקבותיו נחתם הסכם פשרה ביניהם שקיבל תוקף של פסק-הדין.
בגדרו של הסכם הפשרה סוכם, בין היתר, שהמערער יחזיק ב-62.5% ממניות החברה, יהודית תחזיק ב-37.5% מהמניות והחברה תרכוש את מניותיה בתמורה ל-37,500,000 ש"ח, דהיינו תבוצע רכישה עצמית על-ידי החברה של המניות האמורות.
המשיב, פקיד-שומה גוש דן, קבע, כי יש לראוֹת ברכישה העצמית שבוצעה על-ידי החברה בגֶדר חלוקת דיבידנד לשני בעלי המניות בחברה (דהיינו, המערער ויהודית), כאשר בכספי הדיבידנד שקיבל, השתמש המערער למימון רכישת המניות של אחותו. בהתאם, ראה המשיב בסך של 37,500,000 ש"ח ששילמה החברה ליהודית תמורת המניות כדיבידנד שחוּלק לבעלי המניות בחברה, כאשר 62.5% מהסכום האמור יוחס למערער כהכנסה מדיבידנד.
להשלמת התמונה יצוין, כי בין המשיב לבין יהודית נכרת הסכם שומה המתייחס לתקבול בסך 37,500,000 ש"ח ולפיו חויבה יהודית במס בשיעור המתחייב על דיבידנד בגין חלקהּ היחסי במניות החברה (37.5%) מתוך סך התמורה שקיבלה מהחברה בעד רכישת מניותיה; ואילו על יתרת התקבול חויבה יהודית במס רווחי הון.
לחלופין, קבע המשיב, כי רכישת המניות על-ידי החברה מהווה עסקה מלאכותית כמשמעותה בסעיף 86 לפקודת מס הכנסה.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
השופט אלטוביה קבע, כי גם בהנחה שמלוא הסכום שולם ליהודית בגין חלקהּ במניות החברה (דהיינו, שלא בתמורה לויתוררה, ככל שהיה כזה, על נכסים אחרים לטובת המערער, במסגרת הסכם הפשרה), יש לראוֹת, בנסיבות העניין, ברכישת מניות החברה שהיו בידי יהודית כחלוקת דיבידנד לכל בעלי המניות בחברה.
לשיטתו של השופט אלטוביה, רכישת מניות עצמית אכן לא מביאה לשינוי בשווי הכלכלי של המניות שבידי בעלי המניות הנותרים ועל-כן מבחינתם אין כל התעשרות. ואולם, מציין השופט אלטוביה, במקרה דנן מצב הדברים שונה באופן מהותי, שכּן לחברה לא היה צורך ברכישה עצמית של המניות ורכישה זו של המניות נעשתה במסגרת חלוקת נכסי המשפחה בין המערער לבין יהודית, דהיינו רכישה במישור בעלי המניות, וממילא יש לראוֹת רכישה כזו כחלוקת דיבידנד גם למערער.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי ניתן לראוֹת בפעולות שבוצעו בגֶדר עסקה מלאכותית, שכּן לחברה לא היה צורך לרכוֹש את מניותיה של יהודית תמורת סכום של 37,500,000 ש"ח, וממילא לא היה כל טעם מסחרי ברכישה העצמית, כנדרש על-פי הלכת סגנון שרותי תקשוב (ע"א 2965/08). כמו-כן, ברכישת המניות הטיבה החברה עם המערער אשר הָפך לבעל המניות היחידי בחברה.
 
עם כל הכבוד, סבורנו, כי הניתוח בבסיס פסק-הדין של השופט אלטוביה כמו גם המסקנה אליה הגיע אינם חפים מביקורת ובהחלט קיים מקום לעיון נוסף בפסק-הדין ובהשלכותיו הנרחבות הן ביחס למיסוי רכישות עצמיות והן ביחס לסוגיות מיסוי משיקות.