ככלל, הנאמנות היא מוסד עתיק יומין שנוצר לפני מאות שנים הן לצורכי מס והן למטרות אחרות, כגון: הגנה על ההון מפני נושים, הבטחת חלוקה ראויה של רכוש לבני המשפחה, הבטחת קרן כספית לעת זקנה וכיו"ב.
בנאמנות מסוג Trust, הבעלות בנכסים עוברת לנאמן (Trustee), ולנהנה (Beneficiary) וליוצר הנאמנות (Settlor) אין כל זכות או זיקה ישירה או עקיפה בנכסים. הנכסים נחשבים כמוקנים לנאמן ואילו לנאמן קיימת התחייבות לפעול לטובת הנהנה באשר לדרכי ניהול הנכסים, לרבות השקעתם מימושם וחלוקתם, בהתאם לקבוע בכתב הנאמנות (Deed of Trust).
אחת הבעיות העיקריות הטמונות בפעילות דרך נאמנות היא היפרדותו המוחלטת והבלתי חוזרת של יוצר הנאמנות מכספי הנאמנות ומהיכולת להשפיע על השימוש שייעשה בהם, שאם לא כך, לא תהא זו נאמנות אמיתית, אלא הסבה הניתנת לביטול מכח הוראות פקודת מס הכנסה.
ביולי 2003 פרסמה הוועדה למיסוי נאמנויות את המלצותיה, לפיהן תושבי ישראל יחויבו במס בגין הכנסות הקשורות בנאמנויות זרות ובגין הכנסות הנובעות מהקמת נאמנויות.
ככלל, חקיקת תיקון 147 העדיפה, ככלל, לראות את מיסוי הנאמנות כמיסוי שנקבע בהתאם לתושבוּת יוצר הנאמנות.
כתוצאה מכך, ניתן לקבוע שככלל, כאשר יוצר הנאמנות היה תושב חוץ, נראו נכסי הנאמנות והכנסתה כנכסי תושב-חוץ וכהכנסתו, וכך נכסי תושב-החוץ (שאינם בישראל), כמו גם ההכנסה שנבעה מנכסים אלה, לא חויבו במס בישראל, הלכה למעשה, עד לאחַר העברת הנכסים מאת הנאמנות לנהנים תושבי ישראל.