מיסוי מקרקעין

מבזקים, חדשות ועדכונים במיסוי מקרקעין

הצעת חוק להגדלת שיעור מס הרכישה לגבי דירת מגורים שאינה דירה יחידה | בקשה לפסילת יו"ר ועדת-ערר | תובענה ייצוגית נגד רשות המסים

הגדלת שיעור מס הרכישה לגבי דירת מגורים שאינה דירה יחידה

במבזק האחרון דיווחנו, בין היתר, על פרסום תזכיר חוק לתיקון חוק מיסוי מקרקעין, בגדרו הוצע להגדיל את שיעור מס הרכישה לרוכשי דירות מגורים אשר הדירה הנרכשת אינם דירתם היחידה.
כך, הוצע לתקן את סעיף 9(ג1ג) לחוק לגבי רוכשים אלה ולקבוע, כי במכירת זכות במקרקעין שהיא דירת מגורים יחול מס רכישה בשיעור 8% על חלק השוֹוי שעד 5,348,565 ש"ח ומס רכישה בשיעור 10% על חלק השוֹוי העולה על סכום זה.

בהמשך לכך נבקש לעדכנכם, כי אתמול (8.11.2021) פורסמה הצעת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 96), התשפ"ב-2021, הקובעת תיקון זהה לזה שהוצע בתזכיר דלעיל (קישור להצעת החוק).

מובן שנעדכנכם עם פרסום התיקון ברשומות (ככל הנראה רק בשבוע הבא).


בקשה לפסילת יו"ר ועדת-ערר

אתמול (8.11.2021) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בענייין סיסמופ טכנולוגיות בע"מ.

נקדים ונציג את עיקרי העוּבדות כפי שהובאו בפתח הדברים.

הגשת הערר הראשון לוועדת-הערר 

בשנת 2011 התקשרה סיסמופ טכנולוגיות בע"מ ("המערערת") עם רשות מקרקעי ישראל בהסכם פיתוח ("הסכם הפיתוח") הנוגע לקרקע באזור התעשייה ביקנעם, אשר אסר על המערערת, בין היתר, להעביר את הזכויות בנכס לצד שלישי לפני שלב מסוים בבנייה שתוכננה.

בשנת 2014 נערך הסכם אשר כונה "הסכם הלוואה" בין המערערת ובין בעל השליטה בחברה אחרת ("הרוכשת"). בהמשך נוספו נספחים להסכם ההלוואה, כך שההלוואה הסופית עמדה על סך של כ-14,000,000 ש"ח.

בשנת 2018 נכרת הסכם מכר בין המערערת ובין הרוכשת ("עסקת המכר"), שלפיו המערערת מכרה לרוכשת את זכויותיה במקרקעין תמורת סך של כ-2,800,000 ש"ח. המערערת הוציאה לרוכשת חשבונית מס על סכום זה ביום 31.10.2018. כחודש לאחר מכן הוציאה המערערת לרוכשת חשבונית מס נוספת על סך של 14,408,305 ש"ח בגין החזר עלויות בניה.

המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) קבע, כי המערערת והרוכשת פיצלו באופן מלאכותי את התמורה בגין עסקת המכר באופן המקטין את חבותה של המערערת במס שבח ואת חבותה של הרוכשת במס רכישה.
בהתאם, ביום 7.2.2019 הוציא המשיב למערערת ולרוכשת שומה לפי מיטב השפיטה.

לאחַר שהשגות שהגישו המערערת והרוכשת נדחו, הגישו השתיים ערר לוועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה (ו"ע (מחוזי חי') 64548-11-19) ("הערר הראשון"), בגדרו טענו העוררות כי תוכנו הכלכלי של הסכם ההלוואה "נחשב כמכר לעניין חוק מיסוי מקרקעין" אך לפי עצה משפטית שקיבלה המערערת ההסכם לא עלה כדי "העברת זכויות" שנאסרה עליה בהסכם הפיתוח.

הדיון בערר הראשון ופסק-הדין

ביום 20.4.2020 התקיים קדם משפט בערר הראשון, ובו העירה יו"ר הוועדה, השופטת א' וינשטיין, כי קיימים קשיים בכך שהעוררות מבקשות מוועדת-הערר לפרש הסכם שסוּוג כהסכם הלוואה באופן אחר היות שהמערערת והרוכשת ניסו "לעקוף הוראה אחרת כי לא התאפשרה [...] המכירה".
יו"ר הוועדה הוסיפה, כי יש משמעות לדיווחים אשר דוּוחו בזמן אמת ולאופן שבו דוּוחו, והציעה לעוררות לשקוֹל אם הן עומדות על הערר.
בסופו של הדיון ניתנה החלטה שלפיה הצדדים יבואו בדברים בשים לב להערות יו"ר הוועדה.

ביום 27.10.2020 התקיים דיון נוסף בערר ובו העירה יו"ר הוועדה כי "די לקרוא את התצהירים כדי להבין שלטיעון שלכם אין על מה להישען [...] שום דבר במסמכים שצירפתם לא תומך בעובדות. הוועדה כאן משוכנעת שזה לא לטובת העוררות לנהל את התיק הזה עד תום. ובית המשפט עבר על כל המסמכים שצורפו לתצהירים [...] הוועדה לא צריכה אפילו חקירה נגדית כשהוועדה רואה רק את התצהירים שהוגשו כאן לבית המשפט, ואי אפשר לקבל ערר כזה, בשום קנה מידה לא משפטי, לא עובדתי ולא מוסרי, להגיד שרצו לעקוף כל מיני הנחיות והוראות [...] ורוצים שמיסוי מקרקעין ישראל יבין שזה היה ככה, שום דבר לא מסתדר עם התזה הזו" ("התבטאויות יו"ר הוועדה בדיון השני").
ב"כ המערערת השיב להערות יו"ר הוועדה, והדיון נמשך.
בשלב מסוים של הדיון ביקשו באי-כוח הצדדים לצאת להתייעצות, ובסיומו הודיעו על הגעה להבנות.

בתום הדיון ניתן פסק-דין שבו צוין כי "על פי המוסכם בין הצדדים, [המערערת] תהא רשאית להגיש למשיב בקשה לתיקון שומת מס השבח שאליה יצורפו האסמכתאות הנדרשות להוכחת עלויות הבנייה של הנכס וזאת בתוך 30 ימים מהיום. המשיב יבחן את הבקשה ויתן החלטתו בעניין ניכוי ההוצאות בהתאם לשיקול דעתו ועל פי הוראות הדין" ("פסק הדין מיום 27.10.2020").

התלונה לנציב תלונות הציבור על השופטים

ביום 17.11.2020 הגיש ב"כ המערערת תלונה לנציב תלונות הציבור על השופטים ("הנציב"), בה הלין, בעיקר, על התבטאויות יו"ר הוועדה בדיון השני.

כעולה מהחלטת הנציב, בתגובתה לתלונה הִבהירה יו"ר הוועדה כי פעלה לשַקף למערערת ולבא-כוחה את הקושי העולה מעמדתם שלפיה חתמו על הסכמים פיקטיביים שאותם הם מבקשים מהוועדה להכשיר.
יו"ר הוועדה הוסיפה, כי תפקידו של בית-המשפט הוא לשַקף לצדדים את הסיכויים הסיכונים שבניהול ההליך ובאותו מקרה לא היה ספק שמדובר "בערר סרק של ממש".

ביום 18.1.2021 דחה הנציב את התלונה וקבע, כי לא נפל כל פגם בהתנהלות יו"ר הוועדה, והיא אף פעלה נכון עת בחרה להבהיר לצדדים את "מצבו המשפטי של ההליך", ובכך נתנה להם האפשרות לשקול את צעדיהם ולהימנע מהוצאות נוספות.

הערר הנוסף

בהמשך להסכמות שעוגנו בפסק-הדין מיום 27.10.2020, ובהגיע המועד שנקצב בו – המערערת לא הגישה בקשה לתיקון השומה, וביום 13.12.2020 הוציא המשיב למערערת דרישת תשלום בגובה מלוא מס השבח שבו היא חייבת לשיטתו.
במהלך חודש ינואר 2021 שלחה המערערת אסמכתאות שונות למשיב, וביום 2.5.2021 הוציא המשיב שומה חדשה תוך ניכוי ההוצאות שלגביהן הובאו אסמכתאות מספקות לטעמו.

המערערת טענה, כי בהתנהלותו הֵפר המשיב את ההסכמות שעוגנו בפסק-הדין, שכן לשיטתה בהתאם להסכמות בין הצדדים היה על המשיב לגזור את השבח מהסכום ששולם למערערת בעסקת המכר (כ-2,800,000 ש"ח).
משכך, ביום 16.6.2021 הגישה המערערת ערר חדש ("הערר הנוסף"), שבו ציינה את נקודות המחלוקות עם המשיב, והראשונה שבהן "האם על המשיב לכבד את [ה]הסכם שהושג עם [המערערת]?". המערערת הוסיפה והשיגה על שומת המס החדשה שהוּצאה לה, וכן חזרה על טענות שטענה בערר הראשון.

הבקשה לפסילת יו"ר הוועדה

ביום 20.6.2021, לאחַר שהערר הנוכחי נותב לטיפולה של יו"ר הוועדה, הגישה המערערת בקשה לפסילתה.
בבקשה הפנתה המערערת להתבטאויות יו"ר הוועדה בדיון השני וכן לכך שכינתה את הערר הראשון "ערר סרק של ממש" בתגובתה לתלונה שהוגשה לנציב.
לטענת המערערת, דעתה של יו"ר הוועדה "נעולה" ולשם שמירה על מראית פני הצדק – עליה לפסול את עצמה.

ביום 8.8.2021 דחתה יו"ר הוועדה את בקשת הפסלות, וקבעה, כי אם סברה המערערת כי דעתה "ננעלה" היה עליה להגיש בקשת פסלות בערר הראשון שבו נאמרו ההתבטאויות שבבסיס הבקשה.
צוין, כי העלאת הטענות רק בערר הנוכחי נגועה בשיהוי והיא בבחינת ניסיון ל-"Shopping Forum .
יו"ר הוועדה הוסיפה, כי הִבהירה למערערת את הקשיים שבערעורה, על דעת כל חברי הוועדה, ואילו לא הייתה עושה כן הייתה חוטאת לתפקידה.
לגופו של עניין, הִבהירה יו"ר הוועדה, כי ככל שטענות המערערת בערר הנוכחי אינן זהוֹת לטענות שהועלו בערר הראשון, הרי שכלל לא הובעה עמדה ביחס אליהן וממילא לא מתעוררת כל עילת פסלות.
נוכח האמור, דחתה יו"ר הוועדה את בקשת הפסלות וחייבה את המערערת בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ש"ח.

הערעור לבית-המשפט העליון

המערערת הגישה ערעור לבית-המשפט העליון על החלטת יו"ר הוועדה לדחות את בקשת הפסלות ואתמול, כאמור, ניתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט העליון, מפי הנשיאה א' חיות, דחתה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

הנשיאה קבעה, כי אין מחלוקת שהשאֵלות העיקריות הצריכות הכרעה בערר הנוכחי נוגעות להתפתחויות שאירעו לאחַר מתן פסק-הדין בערר הראשון וממילא הן לא זכו עד כה להתייחסות כלשהי של יו"ר ועדת-הערר.
עוד קבעה הנשיאה, כי המערערת עצמה טענה אף היא בכתב הערר הנוכחי כי השאלה הראשונה העומדת לדיון בערר זה נוגעת להסכם הפשרה בינה ובין המשיב; ובשאלה זו, כמו גם בשאלות העוסקות בשומה החדשה שהוצאה למערערת – לא הובעה, כאמור, כל עמדה מצד יו"ר הוועדה.

הנשיאה הוסיפה וקבעה, כי בקשת הפסלות הוגשה תוך שיהוי – גם אחרי התבטאויות יו"ר הוועדה בהליך הקודם המשיך הדיון להתנהל מבלי שב"כ המערערת העלה טענת פסלות – וגם זאת בהנחה שניתן להעלות טענת פסלות בהליך חדש על בסיס התבטאויות שנאמרו בהליך אחר.

בשולי הדברים, הוסיפה הנשיאה וציינה, על-פי סעיף 24(ב) לחוק נציב תלונות הציבור על השופטים, מסמך שהכין הנציב במסגרת מילוי תפקידו לא ישמש ראיה בהליך משפטי; ועל-כן, לא היה מקום לכך שהמערערת תַפנה במסגרת הליכי הפסלות להתייחסות יו"ר הוועדה לתלונה שהוגשה לנציב, כפי שפורטה בהחלטתו, שאותה צירפה המערערת לערעור.

לאור כל האמור, דחתה הנשיאה את הערעור, ובהינתן סכום ההוצאות שבו חויבה המערערת על-ידי הוועדה, מצאה שלא לחייבהּ בהוצאות בהליך הערעור.


תובענה ייצוגית נגד רשות המסים

החלטתו של בית-המשפט המחוזי

במבזק מס' 1864 מיום 15.7.2020 דיווחנו, בין היתר, על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים) בעניין אדיר נ.ל. נכסים בע"מ.

עניינה של ההחלטה בבקשה שהגישה המבקשת לאישור תובענה כתובענה ייצוגית כנגד רשות המסים בהתאם לסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ("חוק תובענות ייצוגיות").
הבקשה נגעה לשתי סוגיות ובהתאמה, לשתי קבוצות של נישומים: האחת – נישומים שמסרו הודעה לפי סעיף 16(ג) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 ("חוק מיסוי מקרקעין" או "החוק") וחויבו בקנס אי-הצהרה במועד בגין התקופה שלפני קבלת הודעה על-פי סעיף 81 לחוק;* השנייה – נישומים שהגישו למנהל רשות המסים בקשה לביטול או להקטנת קנס אי-הצהרה במועד וננקטו נגדם הליכי אכיפה וגביה בטרם הוכרעה הבקשה.**

* כידוע, חוק מיסוי מקרקעין מחיֵיב עושה פעולה באיגוד מקרקעין במסירת הצהרה תוך 40 ימים ממועד ביצוע הפעולה (סעיף 73(ב) לחוק). חובת מסירת הצהרה חלה גם על רוכש זכות באיגוד מקרקעין (סעיף 73(ג) לחוק). ואילו סעיף 16(ג) לחוק מאפשר לעושה פעולה באיגוד למסור הודעה למנהל בדבר הפעולה שנעשתה וכן כי לדעתו האיגוד שבו נעשתה הפעולה, אינו איגוד מקרקעין. אם נמסרה הודעה בהתאם לסעיף 16(ג) לחוק, והוברר למנהל כי הפעולה היא באיגוד מקרקעין שחייבים עליה מס, יודיע המנהל על כך לעושה הפעולה ולמי שהוקנתה לו הזכות באיגוד באותה פעולה (סעיף 81 לחוק) ומי שנמסרה לו הודעה כאמור, יהא חייב במסירת הצהרות למנהל (כאמור בסעיפים 73 ו-75) כאילו עשו את הפעולה ביום שנמסרה להם הודעת המנהל לפי סעיף 81.
לטענת המבקשת, למרות הוראתו המפורשת של סעיף 81 לחוק, המשיב נוהג לחיֵיב בקנס אי-הצהרה במועד (לפי סעיף 94א(א) לחוק) הָחל מ-40 יום ממועד הפעולה, גם כאשר נמסרה למשיב הודעה לפי סעיף 16(ג) לחוק.
** סעיף 94א(ב) לחוק מיסוי מקרקעין מַסמיך את המנהל לבטל קנסות אי-הצהרה במועד. וכך הוא קובע: "המנהל רשאי, אם הוכח להנחת דעתו כי האיחור היה מנסיבות מוצדקות, לפטור אותו מתשלום הקנס לפי סעיף קטן (א), כולו או מקצתו".
לטענת המבקשת, במהלך התקופה שבּה המנהל בוחן את הבקשה לביטול או הקטנת הקנס, אין בפניית הנישום כדי לעכב פעולות גביה ואכיפה. משום כך, נטען, כי החוב ממשיך למנוֹע ולעכב קבלת אישורים מרשות המסים (פעולות אכיפה), כגון אישורי ניכוי מס במקור וכן, ממשיכות להתבצע פעולות גבייה "אוטומטיות" כגון קיזוז מסים להם זכאי הנישום ממערכות מס אחרות (מס הכנסה, מע"מ).

בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

הערעור לבית-המשפט העליון

המבקשת הגישה ערעור על ההחלטה לבית-המשפט העליון וביום 1.11.2021 ניתן פסק-הדין.

בית-המשפט העליון (השופטים ע' פוגלמן, י' עמית ו-ג' קרא) דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

נקבע, כי אחד הטעמים לדחיית הבקשה עליו עמד בית-המשפט המחוזי, נעוץ בכך שהמערערת לא פעלה לפי סעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין ולא הגישה ערר על החלטת המנהל לחייבה בקנס; וכי די בטעם זה כדי להביא לדחיית הערעור, על יסוד הנמקתו המפורטת של בית-המשפט המחוזי בהקשר האמור.