ביום 22.8.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין מור דן פייננס בע"מ ויוסף לוי.
המערערת 1, מור דן פייננס בע"מ ("המערערת"), יוסדה בשנת 2003 והיא רשומה כחברה העוסקת במתן ייעוץ, תכנון פיננסי ופיתוח עסקים.
בשנת-המס 2011 הגישה המערערת את הדו"ח השנתי שלה כחברה משפחתית, כאשר המערער 2, יוסף לוי ("המערער") – שייסד אותה ומחזיק במלוא מניותיה – נרשם כנישום המיַיצג.
ביום 4.4.2011 חויבה המערערת, במסגרת פסק בוררות, למכור את את המניות שהחזיקה בחברת מ.א.ל רוטשילד בע"מ ("חברת רוטשילד") ובחברת מיאב ספרא בע"מ ("חברת מיאב").
למערערת נוצר רווח ממכירת המניות כאמור והיא ביקשה לקזזו לצורכי מס כנגד הפסדיה העסקיים המועברים.
חברת רוטשילד וחברת מיאב ("חברות הנכס") יוסדו על-ידי המערערת ביחד עם שותפים אחרים, כאשר המערערת החזיקה 25% ממניות חברת רוטשילד ו-10% ממניות חברת מיאב, וזאת כנגד הלוואת בעלים ותמורת פעולות עתידיות להשבחת החברות.
חברת רוטשילד היא בעלת מניות בחברה אחרת (חברת בית השחר בע"מ) שלהּ נכס מקרקעין בתל-אביב; ואילו בבעלות חברת מיאב נכס מקרקעין אחר בתל-אביב.
לטענת המערערים, ראוי "להשקיף" את שתי חברות הנכס ולראות במערערת כמי שהחזיקה במישרין בזכויות במקרקעין כאשר הפעילות שנעשתה בהן על-ידי חברות הנכס מגיעה כדי פעילות עסקית. עוד טענו המערערים, כי המניות התקבלו בתמורה להשקעתו של המערער בקידום פיתוח המקרקעין שבבעלות חברות הנכס, משמע בגין פעילות במישור הפירותי, ולפיכך גם מכירתן כפופה למס פירותי. לחלופין, נטען על-ידי המערערים כי מדובר בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי או ברווח הון בעסק.
לטענת המשיב (פקיד-שומה נתניה), מאחַר שמדובר במכירת מניות, המהוות, ככלל, נכס הוני, והיות שהמניות דוּוחו בדו"חות המערערת כהשקעה וכנכסים בלתי-שוטפים והוחזקו על-ידיה במשך שנים רבות עד אשר היא חויבה למוכרן, אין לסַווג את התקבול ממכירת המניות כחלק מפעילותה העסקית של המערערת, ואף לא כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי.
בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט בורנשטין קבע, כי יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה להבחנה בין רווח הון לבין הכנסה פירותית על נסיבות המקרה שלפניו מלמד כי לא ניתן לראות במערערת, העוסקת בייעוץ, כמי שמקיימת פעילות עסקית מסוג של מכירת מניות.
השופט הוסיף וציין, כי גם אם יונח (והדבר לא הוכח) שמכירת מקרקעין על-ידי חברות הנכס חוסה תחת סעיף 2(1) לפקודה לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה, וכך גם אם יונח כי ככל שהזכויות במקרקעין היו מוחזקות ישירות על-ידי המערערת (או על-ידי המערער) הרי שמכירת הזכויות הייתה חוסה תחת סעיף 2(1) לפקודה לאור היקף הזכויות ולאור היותו של המערער בעל בקיאוּת בשוק הנדל"ן.
זאת, מהטעם שטענת המערערים לפיה יש לבצע בנסיבות עניינם מעין "הרמת מסך" אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה גם בענייני מס יש להבחין בין החברה לבין בעלי מניותיה. כך, הוסיף וציין השופט, תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ושל בית-המשפט העליון בעניין רוזבאד,* כי אימוץ טענה זו הייתה מובילה לתוצאה לפיה מכירת מניות על-ידי בעל מניות בחברה המקיימת פעילות עסקית תיחשב כאירוע במישור הפירותי, וזאת אך ורק מהטעם כי אותו בעל המניות פועל לשם קידומה של אותה פעילות מתוך מטרה להשביח את ערך מניותיו.
* למַעבר בנושא פסק-הדין של השופט אלטוביה והפיכתו על-ידי בית-המשפט העליון, לחצו כאן.
השופט בורנשטין המשיך ונדרש לטענתם הנוספת של המערערים לפיה יש לראות בתמורה שהתקבלה במכירת המניות כתקבול במישור הפירותי על שום שמלכתחילה התקבלו המניות אצל המערערת כתמורה עבוּר ביצוע הפעילות בחברות הנכס. השופט דחה טענה זו מהטעם שזו סותרת את עדותו של המערער ולא הוּכחה כדבעי.
עוד קבע השופט, כי המערערת לא רק שדיוְוחה כי הכנסותיה הן ממתן ייעוץ וממתן שירותים, אלא שהיא דיוְוחה על החזקותיה בחברות הנכס כנכסים בלתי-שוטפים ועל-כן מדובר בנכסים הוניים. עוד קבע השופט, כי אותה "הרמת מסך" שביקשו המערערים להחיל בעניינם, באופן זה שהחזקת המניות תיחשב כהחזקה ישירה של המקרקעין, לא עלתה בעת שדיוְוחו על עסקת המניות בדיווחיהם לצורך מע"מ.
לבסוף, קבע השופט בורנשטין, כי אין בידו לקבל גם את טענתם החלופית של המערערים לפיה מדובר בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי. זאת, בהיעדר סממנים מסחריים כלשהם. הוא הדין, הוסיף השופט, לגבי הטענה כי מדובר ברווח הון בעסק, שכּן במקרה דנן, כלל לא הוכח כי המניות שימשו את המערערת להפקת הכנסה עסקית או שהן היוו חלק מגורמי הייצור של המערערת בעסקהּ.
תשומת לבכם, בין היתר, להתייחסותו של השופט בורנשטין (בפס' 22 ו-23 לפסק-הדין) לדברי שופט בית-המשפט העליון ע' גרוסקופףּ בעניין שירצקי.*