במבזק מיום 23.8.2017 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מרק מיכאל כהן ואח'.
נזכיר, כי עניינו של פסק-הדין בהמרצת פתיחה שהוגשה על-ידי מרק מיכאל כהן, לוסי לימור כהן, אברהם כהן וארלוט כהן – הבן (האח), הבת (האחות) ("הילדים"), האב והאם ("ההורים") – בגדרהּ עתרו התובעים למתן סעד הצהרתי לפיו דירה בתל-אביב ודירה בבניין סמוך הינן בבעלות הילדים, לאחַר שהוחזקו בנאמנות, לפי חוק הנאמנות, על-ידי ההורים.
רשות המסים (הנתבעת), לעומת זאת, טענה, כי אין כל ראיה לטענת הנאמנוּת וזו נטענה אך בעקבות הכַּוונה לממש את הדירות בגין חובו של האב לרשות המסים.
בית-המשפט המחוזי, מפי ס' הנשיא השופט י' שנלר, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).
השופט שנלר ציין, כי חוזה נאמנות, ככל חוזר אחר, יכול להיעשות בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת; כי ניתן להכיר ב"נאמנות משתמעת"; וכי קיום הנאמנות אינו תלוי ברישום בפנקס כלשהו. עם זאת, עדיין על הטוען לקיומה של נאמנות להרים את נטל השכנוע בעניין זה ובכלל זאת נטל כבד במישור הראייתי.
לגופו של עניין, קבע השופט שנלר, כי היות שבענייננו הכסף לרכישת הדירות בא מההורים והערת האזהרה אף נרשמה על שמם, לא מתקיימות הנסיבות המקימות את "חזקת הנאמנות" ועל התובעים הנטל להוכיח את קיום הנאמנות.
עוד קבע השופט שנלר, כי הנסיבות העובדתיות מצביעה על רכישה בידי ההורים, במעורבותם ובאמצעות כספם ומֵעבר לכך לא עלתה תשובה קוהרנטית וסְדוּרה מדוע לא נרשמו הדירות על-שם הילדים מייד עם רכישתן או למִצער נרשמה הנאמנות הנטענת או דוּוחה לרשויות המס כמתחייב מהוראות סעיף 74 לחוק מיסוי מקרקעין. עוד נקבע, כי ה"אינדיקציות" ביחס לבעלוּת בדירות גם מאוחר למועד רכישתן, השכרתן והשיפוץ שבוצע בהן מַצביעות על ההורים בלבד.
על פסק-הדין הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז וע' ברון, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט קבע, כי לא מצא עילה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, על ממצאי העובדה שנקבעו בו, ויש לאמצו על קרבו ועל כרעיו מכוח סמכות בית-המשפט לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
למעלה מן הצורך ציין בית-המשפט, כי התזה שהציגו המערערים, בהיבט המשפטי, גובלת באבסורד, שכּן לשיטתם, די בכך שהחייב יטען כי נכס שבבעלותו מוחזק בנאמנות עבור צד שלישי (במקרה זה קרוב משפחה מדרגה ראשונה), ודי בכך שהצד השלישי יסכים לכך בהתלהבות, כדי להוכיח קיומה של נאמנות. זאת ועוד, המערערים לא הוכיחו כי הייתה ביניהם הסכמה ליצירת נאמנות בזמן אמת, להבדיל מאשר בדיעבד, כאשר התגלעה המחלוקת מול רשויות המס.
עוד צוין, כי הנטל להוכיח נאמנות מוטל על הטוען, והנטל על הטוען לנאמנות בעל-פה גדול עוד יותר; וכי המערערים לא עמדו כלל בנטל זה.
בנוסף, צוין, כי הגם שהילדים מחזיקים בדירות ומתגוררים בהן והארנונה רשומה על שמם בעירייה (למעשה כמו כל שוכר דירה), אין בה כדי להוכיח נאמנות ואין בה כדי לקבוע כי הדירות הן בבעלותם, בניגוד לרישום; כי גם הטענה להשקעות ושיפוצים של הילדים לא הוּכחה במידה הנדרשת (אדרבא, הקָבלות שהוצגו היו על-שם משרדי עורכי-הדין של הבן); וכי אף אם יונח לטובת הילדים כי ההורים התכוונו להעניק את הדירות במתנה לילדיהם, הרי שכוונה שבלב אינה מספיקה כדי ליצור נאמנות, מה גם, וכפי שציין בית-משפט קמא בפסק-דינו, יש שורה של אינדיקציות המעידות על היעדר נאמנות בין הצדדים.