בעניין וייס, קבע בית-הדין הארצי לעבודה, כי מַעֲמָדה של החברה המשפחתית והוראות סעיף 64א הינם מיוחדים לתחוּם דיני מס ההכנסה. בהתאם, קבע בית-הדין, כי יש לראוֹת את הכנָסָת החברה המשפחתית כהכנסות הנישום המיַיצג רק לצורך חישוב מס ההכנסה אך לא לעניין החבות בדמי ביטוח לאומי. עוד נקבע, כי ניתן לראוֹת את ההכנסה מהחברה המשפחתית כהכנסה מדיבידנד אך ורק כאשר מחוּלק דיבידנד בפועל, ובגין הסכום שחוּלק.
לפי גישה זו, נקבע בעניין יוסף, כי מבוטח שהוא בעל מניות חברת בית כמשמעותה בסעיף 64 לפקודה אינו חייב בדמי ביטוח לאומי בגין הכנסות החברה שיוחסו לו על-פי הוראות אותו סעיף אלא במועד חלוקתן כדיבידנד.
ואילו בעניין חמני נקבע, כי הכנסתו של מבוטח לעניין החבות בדמי ביטוח לאומי אינה כוללת הכנסה שיוחסה לו לפי הוראות סעיף 83 לפקודה.
בחודש מאי 2010 ניתן פסק-הדין של בית-הדין האיזורי לעבודה בעניין חורן.
באותו מקרה, קבע בית-הדין, כי הכנסותיה של חברת L.L.C. הרשומה במדינת Delaware שבארצות-הברית ואשר יוחסו לתובע (החָבר היחיד בחברה זו) מכוח הסכם בינו לבין פקיד-השומה, אינן חייבות בדמי ביטוח לאומי. זאת, מהטעם שהתובע לא נהנה מהכנסות אלו. יצוין מיד, כי מדובר היה בהכנסות שהופקו בשנות-המס 2003 ו-2004, כך שפסק-הדין התייחס לדין שלפני תיקון 103 לחוק הביטוח הלאומי. עם זאת, לפסק-הדין חשיבות בלתי-מבוטלת, במקרים מסוימים, גם לגבי הדין שלאחַר תיקון זה.