פסק-הדין בעניין ביצורית בע"מ (קישור לפסק-הדין)
המערערת עוסקת בניהול מערכת גבייה ברשויות מקומיות ובמתן שירות של גביית חובות בגין תשלומי חובה (כהגדרתם בדין) לרשויות מקומיות.
בביצוע השירותים, מסתייעת המערערת בשוטרים בשכר המתלווים אליה בביצוע הפעולות, כשבמקרים מסוימים – ובכללם המקרים נשוא הערעור – המערערת היא זו המשלמת למשטרת ישראל את התשלום המגיע לה בגין שירותי השיטור בשכר.
המחלוקת בין המערערת לבין המשיב (ממונה אזורי מע"מ עכו) נעה סביב שתי סוגיות:
האחת, האם ב"מחיר העסקה" שבין המערערת לבין הרשויות המקומיות, להן היא מספקת, כאמור, שירותי גבייה ואכיפת תשלומי חובה, נכללות גם עלויות העסקתם של השוטרים בשכר. עמדת המערערת היא כי אין לכלוֹל במחיר העִסקה את עלויות שכר השוטרים, שכּן בביצוע התשלומים המועברים על-ידה למשטרת ישראל עבוּר שכר השוטרים היא משַמשת רק כ"צינור" להעברת התשלום (מהרשות המקומית למשטרה) וכי שירותי השיטור בשכר מסופקים, על-פי הדין, לרשות המקומית ולא למערערת.
השנייה, האם זכאית המערערת לנַכּוֹת את מלוא מס התשומות בגין מכשירי טלפון ניידים (מסוג מירס) אשר בשימוש עובדיה.
בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט א' וינשטיין, קיבל את הערעור ביחס לסוגיה הראשונה ודחה את הערעור באשר לסוגייה השנייה.
באשר לסוגיה הראשונה: השופטת וינשטיין ניתחה את הוראות החוק הרלבנטיות, הן בחוק מע"מ והן בחוק המשטרה, וקבעה, כי הרשות המקומית היא מקבלת השירות ממשטרת ישראל ולא המערערת; וכי גם אם המערערת נהנית, בעקיפין, משירות זה של העסקת שוטרים בשכר (שכּן ליווי משטרתי כאמור מאפשר את ביצוע פעולות האכיפה והגבייה ובעקבות זאת גדל סכום העמלה לה זכאית המערערת על-פי ההסכם עם הרשות המקומית), הרי שברור כי הגורם הדומיננטי והמרכזי הנהנה משירותי השוטרים בשכר היא הרשות המקומית.
השופטת וינשטיין הוסיפה ונדרשה לשאלה, האם העובדה כי המערערת מעבירה כספים למשטרת ישראל לצורך מתן שירותי השיטור בשכר עולה כדי "הוצאה" במשמעות סעיף 7(2) לחוק מע"מ. לדבריה, ההוצאות אליהן מתייחס אותו סעיף 7(2) הינן הוצאות אשר הינן חלק או מַרכיב במתן השירות על-ידי העוסק, וכי בכל הנוגע לשכר השוטרים, להבדיל מתשלומים האחרים המשולמים למערערת, אין המדובר בחלק או מַרכיב מעין זה.
לבסוף, בָחנה השופטת וינשטיין האם חלה במקרה הנדון תקנה 6 לתקנות מע"מ. לדבריה, ותוך שהיא מתבססת על פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין צ.ד.א (ע"א 8669/07), יש להכיר במערערת כגורם מתווך בהעברת התשלומים למשטרת ישראל, וזאת הגם שלא מילאה אחַר התנאים הטכניים של אותה תקנה 6.
באשר לסוגיה השנייה קבעה השופטת וינשטיין, כי מלבד הטענה הלקונית שהושמעה על-ידי המערערת (בתצהיר העדות הראשית של מנהלה) בעניין היות "מרבית הטלפונים חסומים לשימוש פרטי" וכי "עובדי החברה אינם עושים שימוש פרטי בטלפונים החסומים האמורים לעיל ואף אינם יכולים לעשות שימוש כאמור בשל הגבלת השימוש הטכנית בהם", לא הובאה כל ראיה על-ידי המערערת בנושא, וממילא המערערת לא עמדה בנטל הראיה המונח על כתפיה.
פסק-הדין בעניין אמיר מרכבים בע"מ (קישור לפסק-הדין)
המערערת, אמיר מפעל לייצור והתקנות מרכבים בע"מ, חויבה על-ידי המשיב (משרד מע"מ עכו) בחוב מע"מ סופי שחבה חברה קשורה בשם מרכבים למשאיות חלווה בע"מ. זאת, בהתאם להוראות סעיף 106(ב) ו-(ב1) לחוק מע"מ (העברת נכסים על-ידי החייב והעברת פעילות, בהתאמה).
לטענת המערערת, סעיף 106 לחוק מע"מ אינו חל במקרה הנדון ואין בסיס חוקי להטיל עליה את חובות המע"מ של אותה חברה קשורה.
בית-המשפט המחוזי בחיפה מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור, וקבע, כי שוכנע שלכל הפחות התקיימו התנאים ליישומו של סעיף 106(ב1) לחוק מע"מ.
תשומת לבכם גם להחלטתה של השופטת וינשטיין בבקשה שהוגשה על-ידי המערערת לסעד זמני באותו עניין (קישור להחלטה).