המערערים, בני-הזוג דוד ורחל שניידר, הינם מייסדי חברת סידב מעגלים מודפסים בע"מ ("החברה") שהוקמה בשנת 1981 כחברה פרטית (במועד ייסודה, היו בני-זוג שניידר, בעלי המניות היחידים בחברה).
החברה, שהינה חברה תעשייתית כמשמעותה בחוק עידוד התעשיה (מסים), התשכ"ט–1969 ("חוק עידוד התעשיה"), הונפקה בבורסה לניירות-ערך בתל-אביב ביום 10.5.1994 לפי שווי של 4.44 ש"ח למניה ("מחיר ההנפקה").
ממוצע השוֹוי של מניה אחת של החברה בתום כל אחד משלושת ימי המסחר שקָדמו ל-1.1.2003 ("המועד הקובע") עמד על 0.584 ש"ח ("ממוצע השוֹוי").
בחודש יולי 2007 מכרו המערערים את מניותיהם בחברה (3,504,617 מניות) תמורת 4 ש"ח לכל מניה, דהיינו בתמורה כוללת בסך של כ-14 מיליון ש"ח.
במסגרת הדיווח על מכירת המניות, ציין המערער את מועד ההנפקה בבורסה כיום הרכישה ואת מחיר ההנפקה כעלות (המחיר המקורי) של כל אחת מהמניות שנמכרו. דהיינו, המערער דיוַוח על הפסד הון במכירת המניות.
המשיב, פקיד-השומה חיפה, לא קיבל את דיווחו של המערער וקבע, כי יום הרכישה הינו המועד הקובע ואילו המחיר המקורי הינו ממוצע השוֹווי של המניה. לפיכך, קבע המשיב בשומה שהוּצאה למערער, כי נצמח לו רווח הון ריאלי בסך של כ-12 מיליון ש"ח החייב במס בשיעור 25% (שיעור המס על רווח הון כאמור בשנת-המס 2007). מכאן הערעור.
בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור.
בראשית פסק-הדין, האוחז 35 עמודים, נדרשה השופטת וינשטיין להוראות סעיף 101 לפקודת מס הכנסה כמו גם להוראות חלק ה3 לפקודה שנוספו בתיקון 132 (ובוטלו בתיקון 147) ובפרט להוראות סעיף 105יג(ב) לפקודה.
בנוסף, נדרשה השופטת וינשטיין להוראות סעיף 21א לחוק עידוד התעשיה, תוך שהיא מסכמת, כי בעל מניות בחברה תעשייתית אשר מניותיה נרשמו למסחר בבורסה לפני 31.12.1995 (ובכלל זאת החברה, באשר היא הונפקה, כאמור בשנת 1994), חל על מניותיו סעיף 21א ועל-כן ככל שמכירתן הראשונה היא לאחַר תיקון 132 (אך לפני תיקון 147), חלות הוראות סעיף 105יג(א)–(ג) לפקודה (מכוח הוראות סעיף 105יג(ה) לפקודה) וחישוב רווח ההון ייעשה לפי ממוצע השוֹוי ויום רכישה במועד הקובע, או לפי המחיר המקורי המתואם ככל שהוכח על-ידי בעל המניות כי הוא גבוה יותר מממוצע השוֹוי.
השופטת וינשטיין המשיכה ונדרשה לשאלה, מהו אותו "מחיר מקורי מתואם" והאם צודק המערער בטענתו כי מחיר זה הוא שווי המניות במועד רישומן למסחר בבורסה.
השופטת וינשטיין קבעה, כי משלא שולם מס במועד רישום מניות החברה למסחר בבורסה – וזאת, בין אם אי-תשלום המס נובע מפטוֹר ממס ובין אם מאי-חבות במס – לא נוצר למערער "מחיר מקורי" במועד ההנפקה, וממילא המחיר המקורי נותר המחיר ששילם עבוּר המניות במועד ההקצאה.
בהתאם, קבעה השופטת וינשטיין, כי לצורך חישוב רווח ההון, המחיר המקורי של המניות לצורך בחינת החלופה שבסעיף 105יג(ב) לפקודה, הינו יום הקצאת המניות לידיו תמורת תשלום ערכן הנקוב; וכי היות שמחיר מקורי זה נמוך מממוצע השוֹוי, אין תחולה לחלופת המחיר המקורי המתואם שבסעיף 105יג(ב) לפקודה, וחל המחיר המקורי של ממוצע השוֹוי הקבוע בסעיף 105יג(א) לפקודה, כפי עמדת המשיב.
השופטת וינשטיין הוסיפה וציינה – הגם שלמעלה מן הצורך ותוך שהיא מזכירה את פסק-הדין של השופט ר' סוקול בעניין טופז (קישור לפסק-הדין),* את פסק-הדין של השופטת ב' אופיר-תום בעניין לוין (עמ"ה 48/94) ואת ספרו של הח"מ** – כי לא מצאה לנכון לקבל גם את פרשנותו של המערער להוראת סעיף 21א לחוק עידוד התעשיה כהוראה היוצרת אירוע מס פטוּר ממס. זאת, מהטעם שלשונה של הוראה זו מתייחסת לאי-תחולה של סעיף 101 לפקודה על רישום למסחר בבורסה של מניות חברה תעשייתית (בכפוף לקיום התנאים הקבועים באותו סעיף 21א).
* למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.
** מיסוי שוק ההון, מהדורה שנייה (נובמבר 2012) (קישור).
השופטת וינשטיין הוסיפה ונדרשה לטענתו הנוספת של המערער, לפיה גם אם לא תתקבל טענתו בדבר קביעת יום הרכישה למועד הרישום למסחר בבורסה ובדבר קביעת המחיר המקורי למחיר המניות במועד הרישום למסחר (דהיינו, קביעת המועד הקובע כיום הרכישה וממוצע השוֹוי כמחיר המקורי), עדיין יש מקום להתיר לו לסטות ממתכונת החישוב הקבועה בסעיף 105יג(א) לפקודה בעניין ממוצע השוֹוי ולהביא ראיות לעניין שוויָן האמיתי של מניות החברה במועד הקובע.
השופטת וינשטיין דחתה טענה זו, בקובעה, כי נהיר וברור מלשון הוראות סעיף 105יג(א) לפקודה, כי ערכּה של מניה נסחרת נקבע לפי שער המניה בתום יום המסחר בה בבורסה, ובמקרה של קביעת המחיר המקורי לצורכי סעיף 105יג(א) לפקודה נערך ממוצע של ערך המניה הנסחרת בתום כל אחד משלושת ימי המסחר בבורסה שקָדמו למועד הקובע; וכי המחוקק בחר לקבוע באופן שרירותי, מודע ומובחן (וכך גם עשה בסעיף 102(ב)(3) לפקודה, כנוסחו לאחַר תיקון 132) את מנגנון ממוצע השוֹוי במועד הקובע על-פי אותו עיקרון בו קבע את המנגנון הליניארי אליו התייחסה הלכת פוליטי (ע"א 8569/06), שהתייחסה, בין היתר, לאותן הוראות סעיף 105יג, וממילא אין מדובר בחזקה הניתנת לסתירה.