ביום 21.11.2012 ניתן פסק-הדין של ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין שיכון ובינוי (ו"ע 25705-02-12).
באותו מקרה, נערך מסמך המכוּנה "הסכם עקרונות" בין העוררת לבין מספר בעלי זכויות במקרקעין ואשר שימש כמסמך מקדים לעסקה שנרקמה בין הצדדים שעיקרה מכירת הזכויות לצורך הקמת פרוייקט מגורים.
בהסכם העקרונות נקבע, כי מדובר בהסכם מקדים וכי בכוונת הצדדים לחתום על הסכם מפורט.
בסמוך לאחַר חתימת הסכם העקרונות שלחו באי-כוחה של העוררת הודעה למנהל מיסוי מקרקעין בה הודיעו על חתימת הסכם העקרונות, וזאת לשם הזהירות בלבד.
בעקבות קבלת ההודעה נשלחו לצדדים לעסקה דרישות להגשת הצהרות ובעקבות פניית באי-כוחה של העוררת קיבלה האחרונה ארכה של 90 יום להגשת ההצהרות. ברם, ביום המיועד להצהרה לא נעשה מאום ולא נשלחה כל הצהרה מפורטת למנהל.
כ-8 חודשים לאחַר שחָלף המועד להגשת ההצהרה, חתמו העוררת והמוֹכרים על הסכם מפורט, שלגביו הגישה העוררת הצהרה למנהל.
לאחַר הגשת ההצהרה התנהל בין העוררת לבין המשיב מו"מ לעניין שווי המכירה ומועד רכישתם והושגה פשרה, לפיה, בין היתר, מועד הרכישה נקבע ליום חתימת הסכם העקרונות.
בעקבות כל אלה נדרשה העוררת לשלם את המס המתחייב; ובנוסף חויבה בתשלום קנס בסך של כ-650,000 ש"ח בגין האיחור בהגשת ההצהרה, וזאת ממועד הארכה שניתנה לה ועד ליום הגשת ההצהרה בפועל.
ועדת-הערר (השופט ר' סוקול - יו"ר, רו"ח ג' יחזקאלי-גולן ורו"ח ש' פסטנברג - חברים) דחתה את הערר.
הוועדה קבעה, כי בהסכם הפשרה שנחתם בין העוררת לבין המנהל נקבע, כי יום הרכישה הינו מועד חתימת הסכם העקרונות, ובכך יש משום הסכמה של העוררת כי במועד זה התגבשה זכותה לרכישת המקרקעין. שעה שכך, העוררת מנועה מלטעון אחרת כעת, וזאת כנגזר מעיקרון ההשתק השיפוטי.
עוד קבעה הוועדה, כי הצדדים עצמם ראו בהסכם העקרונות מסמך המשכלל התחייבות תקפה וכי ההסכם האמור כָּלל את כל הפרטים החיוניים לגיבושו של הסכם לרכישת זכויות במקרקעין.
הוועדה הוסיפה וקבעה, כי אין לראוֹת בהודעת העוררת למנהל בגֶדר הצהרה כדין, שכּן זו לא כָּללה את כל הפרטים כנדרש ולא נעשתה על-פי הטפסים שנקבעו בתקנות.
עוד קבעה הוועדה, כי בנסיבות המקרה אין מקום להתערב בשיקול דעת המנהל שלא להפחית את הקנס שהוטל עליה, מה גם שהמנהל הסכים למְנות את הפיגור רק מתום תקופת הארכה, דבר המבטא התחשבות מספקת וסבירה בעוררת.
אתמול ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהגישה העוררת (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט העליון (מפי השופטים י' עמית, נ' סולברג ומ' מזוז) קיבל את הערעור, בציינו כי לאור הערות בית-המשפט הסכים המשיב לקבלת הערעור באופן שהקנס שהושת על המערערת יבוטל.
לבקשת המשיב צוין בפסק-הדין, כי הסכמתו באה בעקבות הערות בית-המשפט כי הסכם העקרונות לא היה אכיף בהיבט החוזי (נציין, הגם שהדבר לא נאמר בפסק-הדין, כי הנימוק העיקרי לכך היה היעדר תמורה מוגדרת בהסכם העקרונות).