פורסמו פסקי-דין חדשים בנושא מיסוי מקרקעין ומע"מ.
עניינו של פסק-הדין בעסקה למכירת "בית האיכרים" (שברחוב קפלן 8 בתל-אביב) מחברת בית האיכרים בישראל בע"מ לשני נאמנים שייצגו את חברת מגדלי מירב (1990) בע"מ (העוררת) וחברת ג'י.אל.אי מרכז רוטשילד בע"מ ("ג'י.אל.אי") שניגשו למכרז לרכישת "בית האיכרים".
העוררת וגי'.אל.אי הגישו הצעות זהוֹת (בסך 5.5 מליון $) והחליטו לגשת להליך של התמחרות ביניהן שבסופו נקבע, כי העוררת הינה "הצד הפורש" ו"תמורת הויתור" נקבעה לסך של 1,350,000$.
ועדת-הערר, מפי חבר הוועדה רו"ח צבי פרידמן (בהסכמתם של יו"ר הוועדה השופטת ר' שטרנברג-אליעז ושל חבר הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות) דחתה את הערר (ו"ע (ת"א) 1330/07).
הוועה אימצה את עמדת המנהל וקבעה, כי בשלב ראשון נמכר הנכס לעוררת ולג'י.אל.אי בחלקים שווים, ואילו בשלב השני (שלב ההתמחרות), מכְרה העוררת את מחצית זכויותיה בנכס לג'י.אל.אי תמורת מחצית התמורה ששולמה לחברת בית האיכרים בישראל בע"מ, בתוספת 1,350,000$, וכנגזר מכך, יש לחיֵיב את העוררת במס רכישה.
היום פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור, בגדרו צוין, כי בעקבות המלצת בית-המשפט המערערת חזרה בה מהערעור, וזה נמחק.
המערערות, אופקים סוכנות לביטוח בע"מ ואנשוראנס סולושנס סוכנות לביטוח כללי (2005) בע"מ, רשומות באיחוד עוסקים לצורכי מע"מ ומעניקות שירותים לברוקרים בחו"ל המיַיצגים חברות ביטוח זרות המעוניינות להעניק כיסוי ביטוחי לחברות ביטוח בישראל.
המערערות מספקות מידע לברוקרים האמורים (כגון: ניתוח השוק בישראל, פילוח שיווקי ועוד) ושכר טרחתן משולם על-ידי הברוקרים ולא על-ידי חברות הביטוח הזרות.
המשיב דחה את עמדת המערערות לפיה שיעור המע"מ החל על העִסקות שהן צד להן הינו בשיעור אפס, וזאת בהתאם לסעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ (ולחלופין, מכוח סעיפים 30(א)(7) או (2) לחוק זה). לשיטתו, יש לראוֹת את השירותים כניתנים על-ידי מי שעיסוקו בתיווך הן עבוּר מי שמוגדר "תושב חוץ" לפי חוק מע"מ והן עבוּר נהנים בישראל, קרי: המבוטחות; ומשכך, חל מע"מ בשיעור רגיל.
מחלוקת נוספת בין הצדדים נעה סביב שאלת זכאותה של המערערת 2 לנַכּות מס תשומות בְּשל חכירת מטוס, שבוצעה, לטענת המערערת 2, לצורך הטסת לקוחותיה בשמי הארץ על-מנת להראות להם את הפוטנציאל של הפרוייקטים להם נדרש ביטוח-המִשנה.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט א' אורנשטיין, דחה את הערעור.
באשר למחלוקת הראשונה, קבע השופט אורנשטיין, כי הראיות שהוצגו בפניו - ובכלל זאת הרישום בדו"חות הכספיים של המערערות - מצביעות על כך ששירות המערערות אינו מתמצה במסירת מידע לברוקרים, אלא מדובר בפעילות תיווך בין הברוקרים לבין המבוטחות.
ואילו ביחס לחכירת המטוס, קבע השופט אורנשטיין, כי המערערות נמנעו מלהמציא ראיות ששומה היה עליהן להגישן על-מנת לשכנע בנכונות גרסתן, כגון: זהוּת הלקוחות שהוטסו, מטרת ההטסה וכו'. שעה שכך, המערערות לא הוכיחו כי התשומות שביקשו לנַכּוֹת אכן היו דרושות לשימוש בעסקה החייבת במע"מ.