החלטות מיסוי חדשות | עסקת B.O.T – האם "זכות במקרקעין"? | ניכוי כפול של עלות הרכישה | מחיקת ערר בעקבות תיקון השומה נשוא הערר
החלטות מיסוי חדשות
בשני המבזקים האחרונים דיווחנו על פרסומם של 5 החלטות מיסוי ו-4 מסלולים ירוקים (לצד עדכון ואיחוד מסלולים קיימים) בידי מחלקת שינויי מבנה שבחטיבה המקצועית ברשות המיסים.
ביום ג', 12.3.2024, פורסמו 2 החלטות מיסוי על-ידי מחלקת מיסוי מקרקעין שבחטיבה המקצועית:
החלטת מיסוי מס' 392/24 (החלטת מיסוי בהסכם) (קישור להחלטה)
עניינה של ההחלטה ביחיד השוכר דירת מגורים מיחיד אחר, וזאת מכוח הסכם שכירות ל-5 שנים בתוספת אופציה להארכת תקופת השכירות ל-5 שנים נוספות. תנאי השכירות מכוח הסכם השכירות (לרבות בתקופת האופציה) הם כמקובל בשוק.
ברצון המשכיר להעניק לשוכר אופציה בלתי-חוזרת לרכישת הדירה, הניתנת למימוש בתוך תקופה של 24 חודשים ("האופציה"). האופציה תהא סחירה וניתנת למימוש בהחלטת מקבל האופציה וללא צורך בהסכמה מצד נותן האופציה. מחיר המימוש ייקָבע כסכום סופי ומוחלט.
במסגרת ההחלטה נקבע, כי למרות שלשוכר יש חזקה בדירה, חזקה זו, כשלעצמה, לא תשלול את סיוּוג האופציה כ"אופציה" כהגדרתה בסעיף 49י(א) לחוק מיסוי מקרקעין.
שכּן, הסייג הקבוע באותה הגדרה (ולפיו "למחזיק האופציה לא ניתנה זכות חזקה במקרקעין שלגביהם ניתנה האופציה") אינו כולל חזקה בנכס מושא האופציה מכוח שכירות מוקדמת שאינה קשורה ו/או כרוכה במתן האופציה.
החלטת מיסוי מס' 6005/24 (החלטת מיסוי בהסכם) (קישור להחלטה)
עניינה של החלטה זו בבעלת דירת מגורים ("המוכרת" ו"הדירה", בהתאמה) ששימשה כל השנים למגורים ועד לאחרונה למגורי המוכרת.
לאור הערכוֹת מצב בדבר סכנת קריסה ממשית של בניין המגורים בו מצויה הדירה ("בניין המגורים"), הכריזו כוחות כיבוי האש ביחד עם המהנדס מטעם הרשות המקומית על בניין המגורים כ'מבנה מסוכן', הבניין פונה מדייריו ועל הדיירים נאסר לשוב אל דירותיהם.
לאחַר הפינוי, הבניין קָרס באופן חלקי כך שחֵלק מהדירות הקיימות בבניין, וביניהן דירתה של המוכרת, נהרסו או נהרסו חלקית.
ניתנה החלטה מקדמית על-ידי הוועדה המייעצת להתחדשות עירונית ("הוועדה") לפיה בכפוף להתקיימות התנאים הקבועים בתקנות 2(א)(2)-(3) לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (תנאים להמלצה על הכרזה על מתחם פינוי ובינוי במסלול מיסוי) התשס"ד-2004, תהא נכונה הוועדה להמליץ לשר הבינוי והשיכון להכריז על המקרקעין הכוללים את בניין המגורים כעל מתחם פינוי ובינוי (מסלול מיסוי).
בכוונת המוכרת למכור את זכויותיה בדירה ליזם המבקש לפעול לצורך ביצוע פרויקט פינוי ובינוי על המקרקעין הכוללים בין היתר את בניין המגורים בו נמצאת הדירה.
במסגרת ההחלטה נקבע, כי הגם שככלל המשמעות בהכרזה על בניין מגורים כעל 'מבנה מסוכן' ופינויו מדייריו הינה כי הבניין ודירות המגורים שבו אינם ראויים למגורים או לשימוש למגורים וזאת הָחל ממועד הריסתו של הבניין או קריסתו או בסמוך לכך ושבמצב דברים זה מועד הריסת הבניין או קריסתו הוא המועד בו הפכו הבניין ודירות המגורים ל'זכות אחרת" במקרקעין, הרי שבמקרקעין בהם דירת מגורים הופכת לזכות אחרת במקרקעין שלא מרצון של בעל הזכות ועֵקב כוח עליון בלבד, ניתן יהיה לראות באותה זכות אחרת במקרקעין כ"יחידת מגורים" כמשמעותה בסעיף 49י(א) לחוק מיסוי מקרקעין,* וזאת לתקופה של 12 חודשים ממועד קריסתה ובלבד שיוכח על-ידי בעלי הזכויות כי לא עלה בידם למנוע קריסת הבניין והכל תוך מאמץ סביר מצדם.
* דהיינו "דירה או חלק מדירה המשמשת למגורים לרבות למגורי המחזיק בה ואשר שימשה למגורים כאמור במשך תקופה של שנתיים רצופות לפחות, סמוך לפני מתן צו ההכרזה על המתחם לפי סעיף 14 לחוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית [...]"
עוד נקבע, כי הפטוֹר ממס בהתאם לסעיף 49כב לחוק מיסוי מקרקעין יוגבל לכך שהחתימה עם היזם על הסכם המכר לצורך פרויקט של פינוי ובינוי תיעשה תוך שנה ממועד קריסת הבניין ובתנאי שמלוא התנאים הנדרשים לצורך הפטוֹר והקבועים בפרק חמישי 4 לחוק יתקיימו במלואם.
עסקת B.O.T – האם "זכות במקרקעין"?
ביום 11.3.2024 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בנוף הגליל – נצרת בעניין קמי – תעשיות מתכת בע"מ.
עניינו של פסק-הדין בארבעה עררים שהדיון בהם אוחד, שניים מהעררים הוגשו על-ידי מר קדמאני סלמאן ("העורר") ושניים מהם הוגשו על-ידי קמי – תעשיות מתכת בע"מ ("העוררת"), כאשר העִסקה מושא העררים היא עסקה מסוג B.O.T במסגרתה אמור הצד השני להסכם לבְנות ולתפעל מרכז מסחרי (קניון Seven) על הקרקע של העוררים ובהמשך, בתום תקופת ההסכם, להעביר את המרכז שנבנה לחזקת העוררים, בעלי הקרקע.
תמצית העוּבדות העולות מפסק-הדין היא כדלקמן:
העורר והעוררת ("העוררים") הינם הבעלים הרשומים של קרקע בירכא ("הקרקע").
ביום 18.6.2013 נחתם הסכם שכירות בין העוררים לבין חברת רקע הר בע"מ ("רקע הר") במסגרתו נקבע, כי מטרת השכירות היא הקמה והפעלת מרכז מסחרי ("הקניון") על המושכר למשך תקופת השכירות.
עוד נקבע בהסכם השכירות, כי תקופת השכירות תחל ביום הפעלת הקניון שיוקם על הקרקע וזאת למשך תקופה של 24 שנים ו-11 לחודשים שתחילתה עם פתיחת הקניון לקהל הרחב או בחלוֹף 30 חודשים ממועד קבלת היתר בניה ומסירת החזקה בפועל לשוכרת לאחַר רישום השכירות על-שם השוכרת בלשכת רישום מקרקעין, לפי המוקדם.
בנוסף, נקבע, כי בתום תקופת השכירות יוכל המשכיר לדרוש מהשוכרת להשיב לו את המושכר כנגד תשלום השָווה לשווי המחוברים או לחלופין יוכל המשכיר להשכיר את הקרקע לשוכרת לתקופה נוספת של 24 שנים ו-11 חודשים, כאשר בתום תקופה זו תחזיר השוכרת את המושכר למשכיר מבלי שהמשכיר יהיה חייב בתשלום שווי המחוברים. על המשכיר להודיע על החלופה שבחר שנתיים לפני תום התקופה, שאם לא כן יחשב כאילו בחר בחלופה של הארכת תקופת השכירות.
ביום 14.5.2015 נחתם הסכם בין רקע הר לבין מידאס שותפות מוגבלת ("מידאס") אשר השותף הכללי בה הוא רני צים מרכזים מסחריים בחברה הערבית לניהול בע"מ,* בגדרו רכשה מידאס את מלוא זכויותיה והתחייבויותיה של רקע הר מכוח הסכם השכירות.
* יצוין, כי בפסקה 3 לפסק-הדין מוזכרת מידאס שותפות מוגבלת ואילו בפסקה 23 מוזכרת "חברת רקע מידאס" שאינה מוגדרת בפסק. התייחסותנו, מכל מקום, תהיה לשוכרת.
ביום 27.12.2015 ניתן היתר בניה לקניון. ואילו ביום 21.6.2018 התקבל טופס 4 לקניון.
במקביל, נחתמו מספר תוספות להסכם השכירות וביום 27.3.2019 נחתם הסכם השכירות בין העוררים לבין מידאס* אשר דומה ברובו להסכמות שגובשו בהסכם השכירות משנת 2013 והתוספות לו.
*ראו ההערה לעיל.
לטענת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין נצרת), הסכמי השכירות בין העוררים לבין השוכרת מהווים עסקה במקרקעין ועל-כן העוררים חייבים במס שבח בגינם, תוך שעיקר נימוקי המשיב התבססו על תקופת השכירות בהתייחס לתקופה שקָדמה לפתיחת הקניון, וכן לתקופת האופציה שנקבעה בהסכם.
לטענת המשיב, הסכם השכירות מעלה כי ברירת המחדל היא הארכת תקופת השכירות באמצעות מימוש תקופת האופציה כך שהמהות הכלכלית האמיתית של העִסקה היא השכרה של המושכר לתקופה של 49 שנים ו-10 חודשים, ומשכך מדובר ב"זכות במקרקעין" כהגדרתה בחוק מיסוי מקרקעין.
עוד טוען המשיב, כי יש למְנות את תקופת השכירות הָחל ממועד חתימת הסכם השכירות ביום 18.6.2013 ולא מיום 14.6.2018 (המועד שנקבע בהסכם השכירות משנת 2019 כתחילת תקופת השכירות) והתנהגות הצדדים מובילה למסקנה זו (לדבריו, השוכרת נהגה במקרקעין מנהג בעלים והפיקה מהם תועלת כלכלית משך תקופה ארוכה גם קודם למועד הנקוב בהסכם).
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת ע' הוד (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד א' מן ומר א' שרם), קיבלה את הערר (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, ולאחַר שנדרשה לפסקי-הדין שדנו בהגדרת המונחים "זכות במקרקעין" ו"חכירה", קבעה השופטת, כי לא שוכנעה שמבּחינת המהות הכלכלית יש לראות את תקופת ההסכם ככוללת את תקופת האופציה וכי אין בסיס לקביעת המשיב לפיה כבר במועד כריתת ההסכם האפשרות הכלכלית הסבירה היחידה של העוררים הייתה הארכת ההסכם לתקופת האופציה.
לדבריה, המשיב גיבש עמדתו בעניין זה מבלי שבָּחן הלכה למעשה את הכדאיות של העוררים להפעיל את הקניון בתום תקופת הבסיס ומבלי שהביא בחשבון פרמטרים רלוונטיים ושימושים אפשריים בנכס.
עוד ציינה השופטת, כי העובדה שנקבע בהסכם שבהיעדר הודעה ייחשב הדבר כאילו החליט המשכיר להאריך את תקופת השכירות אין די בה כדי ללמד, כי הלכה למעשה אין מדובר באופציה אשר עומדת למשכיר להחליט האם להאריך את תקופת השכירות לתקופת האופציה אם לאו וכי תחת זאת יש לראות בזה מעין תנאי מפסיק בהסכם. "קביעה באשר לחלופה המהווה ברירת המחדל לא מלמדת, כי אין מדובר באופציה שעומדת לעוררים וכי למעשה מדובר בתנאי מפסיק" (פס' 79).
השופטת נדרשה בעניין זה גם להחלטת מיסוי 7453/22 שעָסקה באופציית מכר בעסקות B.O.T וציינה כי קיים דמיון משמעותי בין המקרה דנא לבין המקרה מושא אותה החלטה (ראו פס' 86).
השופטת הוד הוסיפה וקבעה, כי המועד בו הֵחלה תקופת השכירות הוא המועד בו ניתן היתר הבנייה (27.12.2015) וכי טרם מועד זה לא היה בידי השוכרת לעשות שימוש בקרקע לצורך הקמת הקניון והעוררים עדיין לא היו חייבים לפַנות את המושכר.
מנגד, במועד קבלת היתר הבניה היה בידי השוכרת להתחיל בעבודות הקמת הפרויקט וממועד זה היו מוטלות עליה חובות וזכויות ביחס לקרקע, תוך שהצדדים התייחסו בהסכם למועד האמור כמועד משמעותי בהסדרת היחסים ביניהם.
בעניין זה, הפנתה השופטת, בין היתר, לפסק-הדין בעניין חברת הקומקום (עמ"ש (מחוזי ת"א) 93/90).
השופטת הוסיפה וקבעה, כי המחלוקת לעניין מועד תחילת השכירות אין בה כדי להשליך על העררים שלפנינו ואין בה כדי ללמד, כי מדובר בזכות במקרקעין.
שכַן, אין מקום להוסיף את התקופה שקָדמה לפתיחת הקניון לתקופה של 24 שנים ו-11 חודשים שנקבעה בהסכם. בהסכם נקבע, כי בכל מקרה השכירות תהיה לתקופה של 24 שנים ו-11 חודשים, ומשכך, קביעה לפיה השכירות הֵחלה לפני המועד שנקבע בהסכם אין בה כדי להשליך על משך תקופת השכירות.
תחת זאת, תקופת הבסיס תסתיים בתום 24 שנים ו-11 חודשים מהמועד שייקָבע כתחילת תקופת השכירות, בשים לב שבכל מקרה תקופת השכירות שנקבעה בהסכם טרם חָלפה אף מהמועד האמור.
ניכוי כפול של עלות הרכישה
פסק-הדין של ועדת-הערר
במבזק מס' 1970 מיום 22.3.2022 דיווחנו על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין מזרחי.
נזכיר את עיקרי העוּבדות:
העורר רכש ביום 25.12.2007 שתי חנויות זהוֹת במאפייניהן בקריית אתא ושילם תמורת כל אחת מהן את אותו סכום.
ביום 16.12.2010 מכר העורר את אחת החנויות תמורת סכום כפול משווי רכישתה ובדיווחו למשרדי המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) הצהיר העורר, לטענתו בטעות, על שווי רכישה בגובה הסכום ששולם עבור שתי החנויות יחד (באופן שהביא לכך שלא שולם מס שבח כלל באותה עסקה).
טעות זו לא התגלתה על-ידי המשיב.
ביום 11.10.2018 מכר העורר מחצית מזכויותיו בחנות השנייה ובהצהרתו למשיב דרש, כי השבח יחושב כנגזר משווי הרכישה של אותה חנות.
המשיב גילה את הדיווח השגוי בעסקה הקודמת רק באותה עת ועל-כן קבע את עלות החנות השנייה לצורכי מס (דהיינו, את יתרת שווי הרכישה) ל-0.01 ₪, שכּן לעמדתו העורר ניצל כבר את מלוא שווי הרכישה של החנות בעסקת המכירה של החנות הראשונה.
לטענת העורר, הגם שאין חולק כי הדיווח במכירת החנות הראשונה בשנת 2010 היה שגוי, דיווח זה הכיל פגמים שהיו צריכים להדליק "נורות אדומות" אצל המשיב – דבר שהיה מאפשר נקיטת פעולות בזמן אמת כדי לתקן את הטעות; ומשלא בוצעה כל בדיקה מצד המשיב, הרי שישנו אשם תורם מצידו.
עוד טוען העורר, כי משחלפו 8 שנים ממועד עסקת המכירה של החנות הראשונה, הרי שלא ניתן לפעול לתיקון השומה על-פי סעיף 85 לחוק, אך המשיב מנסה במסגרת הליך זה "להכשיר את השרץ" ולתקן פגמים שנפלו בשומה הקודמת, וזאת כאשר מעולם לא פעל להעמיד את העורר על טעותו.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד א' סימון ומר א' שרם), דחתה את הערר תוך חיובו של העורר בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).
השופטת וינשטיין קבעה, כי אין לקבל את טענות העורר (לפיהן יש להכיר לו בשווי הרכישה של החנות השנייה פעם נוספת) הן לאור העיקרון של גביית מס אמת והן לאור עיקרון רציפות המס.
לדבריה, העורר לוקה, לכל הפחות אם לא למעלה מכך, ב"עצימת עיניים" בכל הקשור לדיווחו וחבותו במס שבח בעסקה הראשונה משנת 2010. שכּן, אין ולא יכול להיות ספק שהעורר ידע בוודאות כי תהיה חבות במס שבח בעסקה האמורה שעה שמכר את החנות הראשונה ברווח משמעותי (למעלה מכפול מהשוֹוי בה רכש את החנות), אך הוא בחר לעצום עיניו ולא לשאול דבר.
עוד ציינה השופטת וינשטיין, כי ישנו יסוד סביר להניח שמיַיצגי העורר לא "הופתעו" מחבות המס האפסית – שכּן בהכירם את הוראות הדין, ציפו או היה עליהם לצַפות לחבות לעורר במס שבח – אולם העורר ומיַיצגיו נמנעו במכוּון מלברר את מצב הדברים כהווייתו, על-מנת "שלא לעורר מתים". לפיכך, מדובר, במקרה הטוב, בעצימת עיניים מצד העורר ומיַיצגיו, בגינהּ נמנעו מלברר את עניין שומת מס השבח מול המשיב ולאפשר את הצפת הטעות ותיקונה.
השופטת הוסיפה וציינה, כי גם אם תקבל את טענת העורר לפיה הצהרתו על העִסקה משנת 2010 ואי-תשלום מס שבח בגינהּ נעשו בטעות וללא כוונת זדון, ואף אם תתעלם מעצימת העיניים הבולטת בעניין זה, הרי שברור כי העורר לא שילם מס אמת בעסקת המכירה של החנות הראשונה, ומזאת לא ניתן להתעלם. "מכלול השיקולים הרלוונטיים, שיקולים של הוגנות וצדק חברתי, העומדים בבסיס דיני המס, מחייבים כי וועדת הערר תשלול אפשרות של הכשרת התנהלות המעודדת דיווחים שגויים לרשויות המס והתחמקות מתשלום מס כדין" (פס' 23 לחוות דעתה של השופטת וינשטיין).
השופטת וינשטיין הוסיפה וקבעה, כי אין כל בסיס לטענות העורר בדבר פגיעה בסופיות השומה או פגיעה בעיקרון ההסתמכות, שכּן שומת מס השבח לגבי העִסקה משנת 2010 נותרה על כנה בלא כל שינוי, ולמעשה, בשומתו של המשיב לעסקה משנת 2018 הוא אף חזר ונתן תוקף לשומה משנת 2010.
בדומה, קבעה השופטת, אין לקבל את טענות העורר כי השומה מושא הערר אינה אלא ניסיון מצד המשיב "לעקוף" את דיני ההתיישנות ולערוך תיקון שומה בדיעבד. כאמור, כל שעשה המשיב בהחלטתו בהשגה הוא לקחת בחשבון את עיוות המס שנוצר, וזאת לצורך גביית מס אמת בעסקה הנוכחית. דהיינו, החלטת המשיב מושא הערר ענינה העִסקה הנוכחית ולא העִסקה מן העבר.
לאור כל האמור, הציעה השופטת וינשטיין לחברי הוועדה לדחות את הערר ולקבוע כי החלטת המשיב בהשגה תעמוד בעינה ושווי הרכישה שייקָבע בגין מכירת מחצית החנות השנייה יעמוד על 0.01 ₪; וכן לחיֵיב את העורר בהוצאות המשיב ובשכר-טרחת עורך דינו בסך כולל של 50,000 ₪. זאת, לאור התנהלות העורר, העובדה שלא הייתה בפיו כל טענה עניינית ובעיקר בשל כך שהטענות שהועלו על-ידי העורר אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות של הגינות ותום-לב.
כאמור, חברי הוועדה עו"ד א' סימון ומר א' שרם הסכימו והצטרפו לפסק דינה של יו"ר הוועדה.
הטלת העיקול, הערעור לבית-המשפט העליון והבקשה לביטול העיקול
ביום 3.5.2022 הגיש המערער ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון.
ואילו ביום 24.8.2022 הטיל המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) עיקול על חשבון הבנק של המערער על סך של 102,845 ₪ (החוב עובר לתיקון הודעת השומה).
ביום 20.11.2022, כשלושה חודשים לאחַר הטלת העיקול, הגיש המערער לבית-המשפט העליון "בקשה דחופה לביטול עיקולי בנקים ולמתן צו לעיכוב הליכי עיקולי בנקים" עד לקבלת פסק-הדין בערעור.
בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופט עמית קבע, כי הוא אינו רואה להידרש לסיכויי הערעור (הגם שציין, כי כתב הערעור הקצר אינו מעלה טענות או נימוקים של ממש הנוגעים לקביעוֹת ועדת-הערר), באשר את עיקר המשקל יש ליתן לשיקול מאזן הנוחות.
במישור זה, ציין השופט, לא עלה בידי המבקש להוכיח כי הכף נוטה לעבר קבלת הבקשה: המבקש טען, כי עיקול חשבון הבנק גורם לו לנזקים חמורים הואיל ואינו יכול לבצע פעולות בחשבון הבנק שלו או לעמוד בהתחייבויותיו כלפי צדדים שלישיים. ברם, הפגיעה הנטענת על-ידי המבקש נטענה בעלמא, מבלי שהונחה כל תשתית עובדתית רלוונטית ומבלי שצורפה ולוּ אסמכתא אחת התומכת בטענותיו. כמו-כן, מהבקשה לא עולה מיהם אותם צדדים שלישיים, מהו היקף התחייבויותיו כלפיהם, ומדוע אלו גוברות על פירעון חובו למשיב.
משכך, ובהינתן שהמבקש לא ביסס טענותיו, לא נמצא כי בטענתו להיעדר היכולת לבצע פעולות בחשבון הבנק שלו, יש כדי להטות את הכף לעבר קבלת הבקשה.
השופט עמית הוסיף וציין, כי בתקופת העיקול המבקש נמנע מהפקדת כספים בחשבון, וניתן אך להניח שהתנהל בערוצים אחרים.
פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור
כאמור, המערער הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון.
ביום 11.3.2024 ניתן פסק-הדין בערעור.
בעקבות הערות המותב (ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן, השופט נ' סולברג והשופטת ד' ברק-ארז), ולאחַר שמיעת טענות, הודיע בא כוח המערער כי ערעורו מתמקד אך בפסיקת ההוצאות בערכאה קמא וזאת, בין היתר, בשים לב לעמדתו שהתקבלה בסוגיית שווי המכירה המוצהר.*
* הערר כָּלל בתחילה גם את שומת מס הרכישה שהוּצאה לרוכשת, אולם שהמשיב הודיע, כי שווי המכירה אינו במחלוקת עוד, ניתן על-ידי הוועדה פסק-דין חלקי לפיו התקבל שווי המכירה המוצהר, ובכך הסתיים הדיון בערר על שומת מס הרכישה של הרוכשת.
נקבע, כי היות שבנושא זה המשיב אכן לא עמד על עמדתו המקורית, פסיקת ההוצאות בערכאה קמא תועמד על 30,000 ₪ ולא ניתן צו להוצאות בערעור (קישור לפסק-הדין).
נציין, כי הגם שועדת-הערר דחתה את הערר והערעור לבית-המשפט העליון התמקד, כאמור, בפסיקת ההוצאות, לפסק-הדין, ובפרט יישום העיקרון של גביית מס אמת, חשיבות בלתי-מבוטלת לגבי שורה ארוכה של מקרים בהם הנישום דרש בניכוי עלויות לצורכי מס בחֶסֶר.
מחיקת ערר בעקבות תיקון השומה נשוא הערר
ביום 13.3.2024 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין ספורטס.
עניינו של פסק-הדין בבקשה שהגיש המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין באר-שבע) למחוק את הערר שהגיש העורר וזאת בעקבות תיקון השומה שעָרך המשיב לפי סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין.
לטענת המשיב, השומה שבגינהּ הגיש העורר ערר תוקנה על-ידי המשיב בעקבות מידע חדש שהתגלה לו והתיקון נעשה בתוך התקופה המנויה בסעיף 85, ומשכך יש להורוֹת על מחיקת הערר.
העורר, לעומת זאת, מתנגד למחיקת הערר ועתר לקבלתו על הסף תוך חיוב המשיב בהוצאות ריאליות.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת י' ייטב (בהסכמת חברי הוועדה שמאי המקרקעין ג' נתן ו-ג' גבאי), קיבלה את בקשת המשיב והורתה על מחיקת הערר (קישור לפסק-הדין).