ביטול פסק-הדין בעניין רוזבאד

במבזק מיום 31.8.2017 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין רוזבאד נכסים (אירופה) בע"מ ורוזבאד נדל"ן.

המערערת 2, רוזבאד נדל"ן בע"מ ("רוזבאד") היא חברה ציבורית העומדת בראש קבוצת חברות המשקיעה בנכסי נדל"ן מחוץ לישראל, ובין היתר, מחזיקה ב-100% מהון המניות של המערערת 1, רוזבאד נכסים (אירופה) בע"מ ("רוזאבד נכסים").
עניינו של פסק-הדין בשלוש מחלוקות:
האחת, האם יש לסַווג את ההכנסות שנצמחו לחברה בת הולנדית של רוזבאד נכסים ולחברות בנות של חברה זו המאוגדות בלוקסמבורג ממכירת חברת נדל"ן בחו"ל וממכירת נדל"ן בחו"ל כ"הכנסה פסיבית" של חברה נשלטת זרה כאמור בסעיף 75ב לפקודת מס הכנסה.
השניה, שאלת זכאותה של רוזאבד לקבל זיכוי ממסי-חוץ כנגד "הכנסה חריגה" למרות שבמסגרת הסכם השומה שנחתם בינה לבין המשיב הוסכם, כי היא לא תהא זכאית לזיכוי כאמור.
והשלישית, האם נוצרה לרוזבאד הכנסה חייבת במס כתוצאה מרכישת עצמית של איגרות-חוב שבעקבותיה נוצר לה רווח חשבונאי שתוּאם לצורכי מס.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט מ' אלטוביה, קיבל את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין).
ביחס למחלוקת הראשונה, קבע השופט אלטוביה, כי הראיות שהוצגו בפניו מצביעות על כך שהשקעות המערערות בנכסי נדל"ן בחו"ל באמצעות החברות הזרות מהוות מיזם עסקי אחד ובהתאם יש לראות בהכנסות שנצמחו מהשקעות אלו בגֶדר הכנסות מעסק ולא הכנסות פסיביות כטענת המשיב.
ביחס למחלוקת השנייה, קיבל השופט אלטוביה את עמדת המשיב לפיה יש ליתן תוקף להסכם שנחתם בין הצדדים. לדבריו, אפשר שיישום ההסכם אינו מתיישב עם עיקרון מס אמת, כטענת המערערות, אולם בהתחשב בכך שמדובר בהסכם פשרה אשר מטבעו מגלם גם וויתור של פקיד-השומה על חלק מהמס אשר לדעתו היה על המערערות לשלם, אין ליתן לעיקרון זה משקל מכריע במיוחד בענייננו.
ואילו באשר לרכישה העצמית של איגרות-החוב, קבע השופט אלטוביה, כי מקום שקיים הפרש בין הסכום הנקוב באיגרות-חוב לבין הסכום ששילמה המנפיקה בפועל בתמורה לאיגרות, יש לראות את ההפרש כאילו הוא חֵלק חוב מָחוּל כאמור בסעיף 3(ב)(1) לפקודה. בהתאם, קיבל השופט אלטוביה את עמדת המשיב בעניין זה. 

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי פקיד-השומה למפעלים גדולים ערער על פסק-הדין (בכל המתייחס למחלוקת הראשונה בה קיבל, כאמור, בית-המשפט המחוזי את עמדת המערערות) לבית-המשפט העליון ואתמול פורסם פסק-הדין בערעור (קישור לפסק-הדין).

למרבה הצער, ולמרות שלפסק-הדין של השופט אלטוביה השלכות נרחבות גם מֵעבר לסוגיה שבמחלוקת, בית-המשפט העליון התייחס באופן תמציתי וקצר לטענות הצדדים ולפסק-הדין האמור, תוך שהוא מקבל את הערעור ומבטל את פסק-הדין. וכך ציין השופט נ' סולברג:

"צדק בית המשפט המחוזי בהעמידו כך את המחלוקת בין הצדדים: 'לצורך הקביעה האם יש לראות בחברות הלוקסמבורגיות או ברוז 'חברה נשלטת זרה', נדרש לבחון האם הכנסות החברות האמורות הן הכנסות מעסק כטענת המערערות [המשיבות כאן – נ' ס'], או שמא מדובר בהכנסות פסיביות כטענת המשיב [המערער כאן – נ' ס']. יחד עם זאת, טעה בית המשפט המחוזי בקובעו, כי השקעות המשיבות בנכסי נדל"ן בחו"ל באמצעות חברות זרות שבקבוצה שבראשה המשיבה 2, שהיא חברה ציבורית בישראל, הריהן מיזם עסקי אחד שנוהל על-ידי המשיבות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אין לבחון את השאלה אם הכנסות כל אחת מהחברות הזרות היו 'הכנסה פסיבית', אלא שיש לבחון את סיווג ההכנסה 'בראיה רחבה' של הקבוצה כולה. בהסתמך על 'ראיה רחבה' זו, קבע בית המשפט המחוזי כי ההכנסה שנדונה בעניין דנן, היא הכנסה עסקית; גם זו, לדעתנו, טעות. צודק המערער בטענתו, לפיה פסק בית המשפט המחוזי בניגוד להוראת סעיף 75ב לפקודת מס הכנסה, סטה בפסיקתו מעקרון יסוד שבדין בישראל למיסוי חברות, שלפיו חברה היא יחידת מס נפרדת, ויצר, באופן תקדימי וללא אסמכתא בדין, יחידת מיסוי חדשה, היא קבוצת חברות. לשיטת המשיבות, פסק הדין של בית המשפט המחוזי הכריע כי לגבי כל אחת מעסקאות הנדל"ן, לבטח לגבי פעילות הנדל"ן של הקבוצה כולה – מתקיימים מבחני-העזר על-פי ההלכה הפסוקה ולפיהם יש לראות את ההשקעה הנדונה כפירותית. זאת ועוד, גם אם לא ב'עסק' עסקינן, הרי שלכל הפחות, לשיטת המשיבות, יש לראות כל אחת מהעסקאות הנדונות כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי.
המערער חושש להשלכות רוחב לפסק הדין; המשיבות סבורות שבעניינים עובדתיים עסקינן, כאלה שאין ערכאת הערעור מתערבת בהן. יהא הדבר כאשר יהא, כמסתבר, לא משיקולי גביה הוגש הערעור, אין בו תוחלת פיסקאלית משום שהמשיבות חדלות פרעון. לפיכך, כמוסכם בגמר הדיון היום, מתקבל בזאת הערעור, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל.
המשיבות קיבלו את עמדת בית המשפט להיכנס באופן מיידי להליכי פירוק וחיסול על-ידי בית המשפט. ככל שתוגש בקשת פירוק כאמור, לא יתנגד המערער לבקשה למינויו של ב"כ המשיבות למפרקן."