לוגו אלכס שפירא ושות׳

זיכוי ממס בגין הכנסות שמקורן ב-LLC; הוצאות פחת בגין דירות להשכרה בארה"ב

במבזק מיום 23.2.2017 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין יעקב הראל ואח'.
המערער 1, יעקב הראל, מחזיק ב-100% ממניותיה של המערערת 2, חברת יונו סימול בע"מ ("החברה"), שהתאגדה ביום 11.11.2012. החברה הינה חברה משפחתית והמערער הינו הנישום המיַיצג. החברה מחזיקה ב-67% מתאגיד ISOA llC ("התאגיד הזר") שהתאגדה ופועל בארה"ב בתחום מכירת ביטוחים רפואיים. הכנסותיו של התאגיד, שהַשליטה והניהול בעסקיו מצויה בארה"ב, יוחסו, לפי כללי הדין בארה"ב, לבעלי הזכויות בו (דהיינו, התאגיד הזר לא בחר להיחשב לחברה לצורכי מס בארה"ב). בשנות-המס 2012 ו-2013 חילק התאגיד כספים לחברה בסך של כ-6.6 מיליון ש"ח וכ-9 מיליון ש"ח, בהתאמה, בגינם ניכה התאגיד מס במקור בהתאם לחלקהּ של החברה ושילם את המס האמור לרשויות המס בארה"ב. בדוחות שהגיש בישראל לשנות-המס האמורות, דיווח המערער 1 על הכנסה מדיבידנד שיוחסה לו כנישום בחברה ודרש זיכוי בגין המס שנוכה בארה"ב. המשיב, פקיד-שומה גוש דן, סירב ליתן את הזיכוי כאמור.
בנוסף לסוגיית הזיכוי בגין המס בארה"ב, התעוררה מחלוקת נוספת שעניינה בשאלת זכאותם של המערער 1 וחברה משפחתית נוספת שבבעלותו, המערערת 3, לדרוש הוצאות פחת בגין דירות מגורים להשכרה בארה"ב שבבעלותם: בדוחותיהם לשנות-המס 2010–2013, דרשו המערערים 1 ו-3 פחת בגין מלוא עלות הרכישה של הדירות, דהיינו מבלי שיִיחסו חֵלק מהעלות לרכיב הקרקע.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרשה השופטת סרוסי לשאלת סיוּוגו של התאגיד הזר לעניין חבות המס בישראל וקבעה, כי שמדובר ב"חבר-בני-אדם" ובהתאם גם תיקָבע חבותו במס. לאחר מכן, ניתחה השופטת סרוסי את עקרון המיסוי הדו-שלבי וקבעה, כי למרות שהתאגיד הזר נחשב כגוף שקוף לצורכי מס בארה"ב, המערער לא בחר להשקיפו גם בישראל ועל-כן יש לראות בו בגֶדר ישות "אטומה" ולא שקופה לצורכי מס. שעה שכך, קבעה השופטת סרוסי, היות שההכנסה שיוחסה למערער בארה"ב היא הכנסה מעסק, ממילא מתחייבת המסקנה שגם המס ששולם בגינהּ הוא מס על הכנסה מעסק, ולמצער, אינו מס על הכנסה מדיבידנד.
לאור האמור, בָּחנה השופטת סרוסי את כללי הזיכוי ממסי חוץ הקבועים בפקודה ובכלל זאת את שיטת הסָלים וקבעה, כי לא ניתן ליתן למערער את הזיכוי המבוקש. זאת, בין היתר, לאור העובדה שהמערער לא בחר ליישם את ההסדר שנקבע בחוזר מס הכנסה 5/2004 (קישור לחוזר).
באשר להוצאות הפחת בגין הדירות, קבעה השופטת סרוסי, כי יש להחיל על הדירות את סעיף 21(א) לפקודה – הקובע, כי בחישוב המחיר המקורי של בניין, לצורך קביעת הפחת, לא יובא בחשבון מחיר הקרקע שעליה הוקם הבניין – תוך שניתן להעריך את עלות הקרקע ב-1/3 מהעלות הכוללת, וזאת בהיעדר ראיות הקובעות אחרת. השופטת הוסיפה וקבעה, כי אין לקבל את טענת המערער כי הוראות סעיף 21(א) לפקודה אינן חלות לגביו מהטעם שלפי דיני המס בארה"ב ניתן לנַכּוֹת את הפחת בגין מלוא השווי של הדירות ורק כאשר מדובר ב"בנין" חלה שם מגבלה על הפחתה של רכיב הקרקע. שכּן, לא רק שטענה זו לא הוּכחה, אלא שאת הכללים לניכוי הפחת יש לקבוע לפי דין המס בישראל.
השופטת סרוסי הוסיפה וקבעה, כי לא קיימת זכאות במקרה דנא להינות משיעור הפחת הקבוע בתקנות מס הכנסה (שיעור פחת לדירה מושכרת למגורים), התשמ"ט-1989, שכּן תקנות אלו (המקנות פחת המחושב בשיעור משווי הדירה כולה) נועדו לחול רק על דירות המושכרות למגורים בישראל.
 
על פסק-הדין הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופטים נ' הנדל, מ' מזוז וי' וילנר, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
נפסק, כי לא נפלה שגגה בממצאים העובדתיים שנקבעו (מה גם שהצדדים הגיעו להסכמות בעניין זה בהליך קמא) ובמסקנה המשפטית שנגזרת מהם; וכי נכון להחיל את תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי על הנסיבות הספציפיות של המקרה נשוא הערעור.