לוגו אלכס שפירא ושות׳

מיסוי אופציות נסחרות בידי חברה שנותנת שירותי ניהול

במבזק מיום 24.7.2015 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין פרי יעקב שירותי ניהול בע"מ (קישור לפסק-הדין).
באותו מקרה, נכרת הסכם בין המערערת, חברה פרטית בבעלות מר יעקב פרי ("מר פרי") ורעייתו, לבין ליפמן הנדסה אלקטרונית בע"מ ("ליפמן"), לפיו ישולמו למערערת דמי ניהול חודשיים בסך 40,000 ש"ח ובנוסף תוקצינה לה 120,000 אופציות ("האופציות") לרכישת מניות ליפמן, וזאת בתמורה לשירותי ניהול שאמורה הייתה המערערת לספֵּק לליפמן באמצעות מר פרי. ביום 10.6.2004 פוצלו מניות ליפמן, ובהתאם זכאית הייתה המערערת לרכוֹש 240,000 מניות של ליפמן מכוח האופציות שקיבלה.
ביום 17.11.2004 מימשה המערערת חֵלק מהאופציות ורכשה 150,000 מניות תמורת כ-5 מיליון ש"ח, ובאותו היום מכרה המערערת את המניות שרכשה תמורת כ-16 מיליון ש"ח.
גם בשנים 2005 ו-2006 מימשה המערערת אופציות למניות אותן מכרה בבורסה.
המערערת דיוְוחה על הרווח ממכירת המניות כרווח הון החייב במס בשיעור 25%.
המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 1), לעומת זאת, קבע, לאחַר שנטש את הנימוקים שפורטו בנימוקי השומה וזאת לאור מידע מעודכן שהובא לידיעתו לאחַר גיבוש ההסדר הדיוני בתיק (וראו לעניין זה את התיאור בעמודים 2–3 לפסק-הדין), כי מדובר בהכנסה החייבת במס חברות בהתאם להוראות סעיף 3(ט) לפקודה.*
* יושם אל לב, כי המשיב לא תקף (למִצער במסגרת שנות-המס מושא הערעור) את עצם מתן השירותים לליפמן באמצעות המערערת, למרות שמדובר ב"חברת ארנק".
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
השופט אלטוביה קבע, כי המערערת לא שימשה כנושא משרה בליפמן, שכּן היה זה מר פרי ששימש באופן אישי כיו"ר הדירקטוריון; וכי אין לראוֹת במערערת, לאור האמור, בגֶדר "עובד" כהגדרת מונח בזה בסעיף 102 לפקודה, וממילא אין להחיל עליה את הוראות סעיף 102 אלא את הוראות סעיף 3(ט)(ב) לפיהן הרווח שנצמח למערערת ממימוש המניות שקיבלה במסגרת האופציות מהווה הכנסה לפי סעיף 2(1) לפקודה.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי אין לקבל את טענת המערערת לפיה מדובר באופציות סחירות. שכּן, ההבחנה שבוצעה בעניין יאיר דר (ע"א 7034/99) בין אופציות סחירות שהוענקו לעובד (עליהן חלות הוראות סעיף 2(2) לפקודה) לבין אופציות בלתי-סחירות שהוענקו לעובד (עליהן חלות הוראות סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה), בעוד שבמקרה דנא נמצא שהמערערת לא הייתה בגֶדר עובד של ליפמן, וממילא אין צורך בהבחנה בין אופציה סחירה לבין אופציה שאינה סחירה.
 
על פסק-הדין הגישה המערערת ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין והשופטים ח' מלצר ומ' מזוז, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
נקבע, כי הטענות שהועלו בערעור נסבות בעיקרן על קביעוֹת עובדתיות שקבע בית-המשפט המחוזי; וכי קביעוֹת אלו נקבעו לאחַר בחינה מעמיקה של חומר הראיות ולא נמצא כי נפלה בהן טעות כלשהי לא כל שכּן טעות בולטת, המַצדיקה סטייה מהכלל לפיו לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בקביעוֹת עובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית.
בהתאם, נקבע, כי יש לאמֵץ את מכלוֹל הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ולדחות את הערעור בהתאם להוראות תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.