תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין חיוב במע"מ בכביש 6
פורסם פסק-הדין בעניין יואל רונן.
בשנת 2008 נסע המבקש בכביש 6 ("הכביש") ובגין נסיעות אלו חויב על ידי דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ ("דרך ארץ") בתשלום סך של כ-485 ₪ בתוספת מע"מ בסך כ-75 ₪. המבקש לא השלים עם תוספת מע"מ בגין התשלום האמור, ועל-כן הגיש תביעה להשבה בגין אותם 75 ₪.
יחד עם תביעתו הגיש המבקש בקשה לאישור תביעתו כתביעה ייצוגית, במסגרתה ביקש הוא ליַיצג את כל הנוסעים בכביש בתקופה הרלבנטית וחויבו במע"מ בגין הנסיעה.
לטענתו, בבניית הכביש והפעלתו פעלה ופועלת דרך ארץ כידה הארוכה של מדינת ישראל-המשיבה לביצוע פונקציה שלטונית של המדינה במסגרת עסקת B.O.T. עִסקה זו, שנקשרה בין המדינה לבין דרך ארץ, הינה, לטענתו, עסקת מימון לפיה מימנה דרך ארץ את בניית הכביש כהלוואה ובאמצעות הזיכיון לגביית האגרה מנוסעי הכביש פורעת המדינה את ההלוואה האמורה. עוד טען המבקש, כי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה–1995 ("חוק כביש ראשי") מַסמיך את המדינה לגְבות אגרה מנוסעי הכביש ועל אגרה אין להטיל מע"מ.
כטענות סף מקדמיות טענה המדינה להיעדר יריבוּת, משום שעל-פי חוק מע"מ החייבת בתשלום מע"מ בגין עסקת הנסיעה בכביש הינה דרך ארץ ולא המבקש או הנוסעים בכביש, וממילא המבקש או חברי הקבוצה הנטענת, אינם זכאים לבקש השבה של מע"מ ששולם במסגרת עסקת הנסיעה בכביש. מטעם זה, אין המבקש זכאי להגיש תביעה ייצוגית מכוח פרט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו–2006.
לגופו של עניין, טענה המדינה, כי המחוקק קבע כי השירות בכביש יינתן על-ידי זכיין, קבלן עצמאי ולא על-ידי המדינה. על-כן, התקשרות המדינה עם דרך ארץ לבניית הכביש והפעלתו אינה בגדר פעולה שלטונית אלא פעולת הסְדרה ופיקוח.
עוד טענה המשיבה, כי לכביש יש חלופות נסיעה אחרות ובניית הכביש והעמדתו לטובת ציבור הנהגים הינם בבחינת "שירות נוסף" שאין המדינה חייבת בו ואינו "מתפקידה השלטוני". לפיכך, אין לזַהות את דרך ארץ עם המדינה בקשר עם השימוש בכביש אלא יש לראוֹת במתן רשות מעבר בכביש וגביית התשלום "עסקה" בין דרך ארץ לנהג המשתמש בכביש. דרך ארץ הינה "עוסק" כמשמעותו בחוק מע"מ, ועל כן, קמה החובה הקבועה בסעיף 2 לחוק, להטיל על העִסקה האמורה מס ערך מוסף.
עוד טענה המדינה, כי השימוש במונח "אגרה" בחוק כביש ארצי, נובע מטעות במינוח ואין לראוֹת בתשלום המשולם בגין הנסיעה בכביש "אגרה" אלא "מחיר" הנקבע על פי עלות היקף השימוש בכביש, מקום שלמדינה אין חובה לספק את השירות האמור ולנהג אין חובה להשתמש בכביש משום שעומדות לרשותו חלופות נוספות.
כן טענה המדינה, כי אפילו אפשר לראוֹת בתשלום בגין העסקה שבין דרך ארץ לבין הנהגים הנוסעים על הכביש, אגרה, אזי ובהתחשב בכך שמדובר בעסקה שבין מקבל שירות לבין עוסק יש להחיל את הוראות סעיף 9א לחוק מע"מ ולהטיל על העִסקה מע"מ.
השופט אלטוביה ניתח את הוראות חוק כביש ראשי וקבע, כי המחוקק ראה לנכון לקבוע שתכנון הכביש, בנייתו והפעלתו יבוצעו על-ידי זכיין ולא על-ידי המדינה, ומשכך, אין לקבל את ה"תבנית המשפטית" שהגה המבקש כאילו דרך ארץ מהווה זרועה הארוכה של המדינה בבניית הכביש והפעלתו.
עוד קבע השופט אלטוביה, כי אין לקבל את טענת המבקש כאילו בעת הנסיעה בכביש מתבצעת עסקה בין הנוסעים בכביש לבין המדינה ולא בין הנוסעים בכביש לבין דרך ארץ. שכּן, עסקת השירות בכביש נעשית בין הנוסעים לבין דרך ארץ כפי שעולה בבירור מהחשבוניות אותן קיבל ושילם המבקש, וממילא לא יעלה על הדעת, שבהתחשבנות המס של דרך ארץ בגין הכנסותיה מהכביש ייטען שדרך ארץ הינה בגדר "צינור" בלבד.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי הגם שסביר לראות בעסקת B.O.T בה התקשרה המדינה עם דרך ארץ לבניית הכביש והפעלתו בגֶדר עסקת מימון (או לפחות עסקה שחלק מרכזי בה נוגע למימון המיזם), אין בכך כדי לתמוך במסקנה של המבקש לפיה התשלום בעד הנסיעה בכביש הינו "אגרה". ההיפך מכך: "ההלוואה" שלטענת המבקש נטלו המדינה ו/או הציבור מדרך ארץ נועדה לבניית הכביש והפעלתו. משכך, נִראה, כי התשלום ששילמו ומשלמים הנוסעים בכביש נועד לפירעון ההלוואה שניטלה לצורך כיסוי עלות בניית הכביש והפעלתו, ומכאן שהתשלום המשולם על ידי הנוסעים בכביש הינו בבחינת "מחיר" המשַקף במצרף את עלות בניית הכביש והפעלתו. זאת, במובדל ממרכיב של מס המצטרף לקופה הציבורית (או סובסידיה הניטלת או נמנעת ממנה) המצוי באגרה "של ממש" כמשמעותה בדין המס.
עוד קבע השופט אלטוביה, כי בתום תקופת הזיכיון, עם השבת הכביש לידי המדינה, נכון יהא לשקוֹל את עניין גביית המע"מ אגב ביטולו, ככל שהמדינה היא שתִגבה תשלום בגין הנסיעה בכביש ובהתאם לנסיבות באותה עת וביניהן זהוּת מעניק השרות.
השופט אלטוביה התייחס, בין היתר, לשאלת כשירותו של המבקש לשַמש כתובע ייצוגי, תוך שהוא קובע כי נסיבות המקרה מעלות את החשש כי המבקש הינו בבחינת "איש קש" אשר הוצב בחזית הבקשה ולא נטל על עצמו כל סיכונים כספיים או אחרים בקשר עם ניהול הבקשה.
לאור כל האמור, קבע השופט אלטוביה שהמבקש אינו מיַיצג ראוי לקבוצה אף אם הייתה בבסיס הבקשה עילת תביעה, מה שאין כך, וחִייבו בהוצאות בסך 75,000 ש"ח (המהוות, כך קבע השופט, מחצית מההוצאות שראוי היה לחייב בנסיבות העניין).