מבזקי מס

15/06/2021: מכירת מוניטין אישיים לצד מניות נסחרות (פס"ד ריזמן בעליון) | ניכוי מס תשומות בגין דמי היוון | קבלת ערר מס רכישה על הסף | הכנסות מניהול בתי הימורים | ביטקוין | חשבוניות פיקטיביות | דו"ח שנתי – תזכורת | שינוי באישורי תיאום מס | פחת מואץ ועוד

דו"ח שנתי לשנת-המס 2020 – תזכורת

נבקש להזכירכם, כי ביום 7.4.2011 פורסמה הודעת רשות המסים (קישור להודעה) לפיה מנהל הרשות החליט על מתן אורכה לכלל הנישומים (יחידים וחברות) להגשת הדוחות השנתיים לשנת-המס 2020, עד ליום 30.6.2021.

עוד נזכיר, כי לגבי נישומים המיוצגים על-ידי רואה-חשבון (או יועץ מס) ניתנת אַרכּה להגשת הדו"ח בהתאם להסדרים בין הרשות למיַיצגים.


שינוי באישורי תיאום מס

פורסמה הודעתה של רו"ח פזית קלימן, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המסים, בדבר שינוי בנוהל הפקת אישורי תיאומי המס לגבי ההכנסות הבאות: שכר סופרים, שכר אמנים, שכר בוחנים, שכר מרצים, שכר מעניקי שרותי משרד, שכר דירקטורים ומורי דרך. 
זאת הָחל מיום 8.6.2021.

למַעבר להודעה, לחצו כאן.


מהלכים לשלילת פטור מניכוי מס במקור – הנמקה 75 – חוסר במסמך מהותי

הודעה נוספת של רו"ח קלימן פורסמה בנושא שבנדון (קישור להודעה הנוספת).

בגדרהּ של ההודעה הנוספת צוין, כי בימים הקרובים יבוצע מהלך של שליחת התראות לפני שלילת אישור ניכוי מס במקור* לנישומים שבאחת מן השנים 2019 או 2018 יש להם דו"ח שנתי עם "הנמקה 75"** ושהמסמך החסר טרם הוגש למשרד השומה וההנמקה שונתה בהתאם.

* במסגרת פעילות רשות המסים להגברת האכיפה והעמקת הגבייה, מבצעת הרשות מהלכים של שליחת מכתבי התראה לשלילת אישורים של פטוֹר/הקטנה מניכוי מס במקור, וזאת בְּשל ליקויים שיש בתיק הנישום, כגון: חובות בהרשאה. כשלב מקדים, ועל-מנת לאפשר לנישומים להסיר את הליקויים, נשלחים מכתבי התראה בהם מפורטים הליקויים שהתגלו וניתנים 30 ימים להסרתם. לאחַר תקופה זו, וככל שלא הוסרו הליקויים, נשלל האישור ונשלחת הודעה לנישומים לגבי תוקף האישור.
** הנמקה 75 נרשמת כאשר בעת בדיקה ראשונית של הדו"ח השנתי במשרד השומה נמצא כי הדו"ח הוגש כשחסר בו מסמך מהותי שהיעדרו אינו גורם לכך שיראו בדו"ח ככזה שלא הוגש.

במקביל, הוּסף לכלל הקריטריונים המנויים בשאילתא 413-002 קריטריון בגין חוסר במסמכים, דו"ח שנתי עם "הנמקה 75". 
הקריטריון יופיע כאשר קיימת בגרסת השידור האחרונה בתיק באחת או יותר מארבע שנות-המס האחרונות "הנמקה 75" ובלבד שחָלפו לפחות 90 יום מיום שידורה. 


חוק לצמצום השימוש במזומן

רשות המסים פרסמה את נוהל מס' 1/2021 בנושא "החוק לצמצום השימוש במזומן – איתור הפרה על ידי בעלי סמכות כ'ממונה'".

הנוהל נועד לתת דגשים והנחיות כלליים לאיתור הפרה של החוק לצמצום השימוש במזומן אצל עוסקים, על-ידי מי שהוסמכו כ"ממונה" לפי החוק.

להורדת הנוהל, לחצו כאן.


תקנות פחת מואץ בעקבות נזקי האלימות

במבזק האחרון מיום 9.6.2021 דיווחנו אודות פרסום טיוטת תקנות מס הכנסה (פחת מואץ לציוד ששימש בעסק שניזוק ממעשה אלימות הנובע מהסכסוך הישראלי-ערבי בחודש מאי 2021) (הוראת שעה), התשפ"א-2021.

יום לאחר מכן פורסם הנוסח המחיֵיב של התקנות (אשר זהה לנוסח של טיוטת התקנות) – תקנות מס הכנסה (פחת מואץ לציוד ששימש בעסק שניזוק ממעשה אלימות הנובע מהסכסוך הישראלי-ערבי בחודש מאי 2021) (הוראת שעה), התשפ"א-2021 ("התקנות") (קישור לתקנות).

נזכיר, כי התקנות מקנות פחת מואץ בשיעור 100% ("פחת מואץ") על ציוד שנרכש חֵלף נכס אשר ניזוק באירועי האלימות שהתרחשו ברחבי ישראל בתקופה שמיום 10.5.2021 ועד ליום 21.5.2021 ("התקופה הקובעת").
זאת, בכפוף לתנאים המצטברים הבאים:

  1. מנהל רשות המיסים החליט שמדובר בנישום שזכאי לפיצוי בעד נזק שנגרם לגופו של נכס עֵקב מעשה אלימות בתקופה הקובעת לפי תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (פיצויים בשל פגיעה ממעשה אלימות הנובע מהסכסוך הישראלי-ערבי), התשע"ה-2014 (קישור לתקנות);
  2. הנזק גרם להפסקת פעילות בעסק לתקופה של 7 ימים או יותר;
  3. הנישום רכש ציוד כהגדרתו בסעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961* חֵלף הנכס שנגרם לו הנזק והוא זכאי בגינו לניכוי בעד פחת ("הציוד");
    * "ציוד" מוגדר באותו סעיף כ"מכונות, מיתקנים, רהיטים ורכוש אחר המשמשים או מיועדים לשמש ציוד לעסק, רכב רשום או חייב ברישום על פי פקודת התעבורה, כלי שיט וכלי טיס, בריכות מים המיועדות בעיקרן לשחיה ומבנים ארעיים".
  4. אין מדובר בציוד שנרכש מקרוב כהגדרתו בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה ("קרוב"), ברכישה ללא תמורה, ברכישה לפי סעיף 85 לפקודה או ברכישה שחלו הוראות חלק ה2 לפקודה;
  5. העלות המצטברת של כל הציוד שהנישום תבע בעדו פחת מואץ על-פי התקנות המוצעות אינה עולה על 1,000,000 ש"ח;*
    * כאמור, אין זה ברור האם חריגה תביא לשלילת הזכות לפחת המואץ לגבי כל הציוד או רק לגבי סכום החריגה. 
  6. יום הרכישה של הציוד אירע בתקופה שתחילתה ביום 10.5.2021 וסיומה ביום 31.12.2021;
  7. הציוד הֵחל לשַמש בישראל בייצור הכנסה בתוך 6 חודשים מיום רכישתו;
  8. הציוד מופעל בישראל.

על-פי התקנות, שיעור הפְּחָת של 100% נתון לבחירתו של הנישום ובלבד שסך כל הפְּחָת שיינתן לציוד, לפי הוראות כל דין, לא יעלה על מחירו המקורי.
עוד נקבע בתקנות, כי במכירת ציוד לקרוב לאחַר שנתבע בעדו פחת מואץ, בתוך ארבע שנים מיום רכישתו, המחיר המקורי של הציוד בידי הרוכש-הקרוב יהיה אפס.


פסק-הדין בעניין ריזמן

במבזק מס' 1766 מיום 1.12.2018 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין שלמה ריזמן וש. ריזמן בע"מ.

נזכיר את עוּבדות המקרה כפי שהובאו בפתח פסק-הדין:
המערער 1, שלמה ריזמן ("המערער" או "ריזמן"), הינו תושב ישראל, מהנדס בהשכלתו, סא"ל במיל, ששירת בסיירת מטכ"ל, מנהל ומחזיק ב-100% ממניותיה של המערערת 2, ש. ריזמן בע"מ ("המערערת").
המערערת היא חברה משפחתית כמשמעותה בסעיף 64א לפקודת מס הכנסה והמערער הינו הנישום המיַיצג.
בשנת 1986 ייסד המערער חברה פרטית בשם אזימוט טכנולוגיות בע"מ ("אזימוט") העוסקת בפיתוח, ייצור, שיווק ומכירה של מערכות ניווט לווין (GPS), אלקטרו-אופטיקה, ותקשורת נתונים המיועדים לשימוש צבאי ואזרחי.
המערער שימש כיו"ר דירקטוריון באזימוט והחזיק במישרין ובעקיפין בכ-56% ממניותיה.
משנת 1986 ועד לשנת 2003 שימש המערער כמנכ"ל ויו"ר דירקטוריון של אזימוט. ואילו בשנת 2003, בְּשל מגבלות רגולטוריות, חדל לכהן כמנכ"ל אזימוט והמשיך לכהן כיו"ר דירקטוריון פעיל.
ביום 20.7.2000 נרשמו מניותיה של אזימוט למסחר בבורסה לניירות-ערך בתל-אביב.
המערער הודיע על בחירתו בחלופה הקבועה בסעיף 101(א)(2) לפקודת מס הכנסה (כנוסחו באותו מועד), דהיינו לדחות את מועד חבות המס בגין הרישום למועד מכירת המניות בפועל.
בשנת 2002 הוקצו 19% ממניות החברה למשקיע זר ("המשקיע הזר"), וכתוצאה החזיק המערער בכ-59% ממניות אזימוט. ואילו בשלהי שנת 2008 רכשה חברת אלביט מערכות בע"מ ("אלביט") את מניות המשקיע הזר.
בשנת 2009 הֵחל מו"מ בין אלביט למערער בכדי לברר את ההיתכנות למכירת זכויותיו באזימוט. הצדדים (המערער ואלביט) הגיעו להסכמות על מתווה העסקה, שעיקרם הוא התמורה שתשולם למערער בעבור מכירת כל זכויותיו הקשורות לאזימוט.
לטענת המערערים נקודת המוצא בהסכמות אלו הייתה שהמערער יהא רתום להצלחת המיזוג ולצורך כך גם יעביר לאלביט את המוניטין שלו בתחום הפעילות של אזימוט.
אלביט רצתה להיות בעלת מניות יחידה באזימוט ולפיכך במקביל לרכישת כל זכויות המערער, היא רכשה את כל יתרת המניות המוחזקות בידי הציבור בבורסה (כ-25% ממניות החברה). המערער הסכים לתנאי זה, ובלבד שהתמורה עבור מכירת זכויותיו לא תיפגע. כך היה בפועל: סוכם כי העִסקה תבוצע במתווה של מיזוג משולש הופכי; כאשר, במתווה זה, שנבחר על-מנת לתת מענה למגבלות רגולטוריות שונות, ובכדי שניתן יהא לאשר העִסקה ללא תלות במיעוט בעלי מניות מקרב הציבור, הכרח היה שלכל בעלי המניות תוענק תמורה שאינה פחותה מזו של המערער (בעל השליטה), קרי מחיר אחיד ושווה לכל מניה.
לפי עמדת המערערים המשמעות היא שעל אף שהתמורה עליה סוכם עם המערער שיקפה מכירת כל זכויותיו (לרבות המוניטין שלו), הרי שגם בעלי המניות מהציבור נהנו מהסכמות אלו ו"רכבו על גבו", שכּן התמורה ששולמה להם כָּללה הלכה למעשה גם את רכיב המוניטין של המערער.
ביום 24.1.2010, נחתם הסכם בין אלביט לבין אזימוט, תוך שהמערער נדרש לחתום באופן אישי על ההסכם ("ההסכם").
ביום 14.3.2010 ניתן אישור האסיפה הכללית של חברת אזימוט לביצוע המיזוג. במסגרת ההסכם רכשה חברת אלביט את מלוא מניות אזימוט שהוחזקו בידי המערערת ובעלי מניות אחרים. בהסכם נקבע, כי המערער מתחייב להעביר לאלביט את המוניטין שלו.
המערער הוסיף לכַהן כיו"ר הדירקטוריון גם לאחַר מכירת המניות ונתן שירותי ניהול לאלביט הרוכשת משך כשנתיים לאחַר מועד העִסקה באמצעות חברה בבעלותו.
במסגרת ההסכם, התחייב המערער שלא להתחרות באלביט במשך 4 שנים; וכן, להעמיד את המוניטין שלו בתחומי העיסוק של אזימוט לרשות החברה הממוזגת (התחייבות ללא הגבלת זמן).
דיווחים אודות ההסכם הוגשו בזמן אמת לבורסה, לרשות ניירות-ערך ולרשות המסים, כאשר בכל המסמכים הללו דוּוח גם על העברת מוניטין המערער לאלביט.

המחלוקת בין המערערים לבין המשיב (פקיד-שומה כפר סבא) נעה סביב שלוש סוגיות:
האחת: מהו שיעור המס שיש להחיל על רווח ההון שנצמח מעסקת מכירת מניות אזימוט לאלביט? האם יש לקבוע את שיעור המס על-בסיס חישוב לינארי, כך שחֵלק רווח ההון הריאלי עד למועד הקובע יחויב בשיעור מס שולי, ויתרת רווח ההון הריאלי תחויב במס בשיעור של 25% (כעמדת המשיב), או שמא יש לקבוע כי כל רווח ההון הריאלי שנצמח יחויב במס בשיעור 25% (כעמדת המערער).
שאלה זו נגעה לפרשנותה של הוראת המעבר שנקבעה בסעיף 80(ט)(2) לתיקון 147 בעניינו של מיסוי רווח הון ריאלי ממכירת מניות הנסחרות בבורסה לניירות-ערך בתל-אביב, אשר היו בהחזקת הנישום לפני רישומן למסחר.
המערערים טוענים, כי הוראת המעבר מחילה את משטר המס של תיקון 147 – המקל עם הנישומים, בהשוואה למשטר הקודם – על כל תקופת ההחזקה של המניות על-ידי הנישום, לרבות פרק הזמן אשר קָדם לרישום המניות למסחר בבורסה ולתיקון 147 עצמו. אם טענה זו נכונה, שיעור המס אשר יוטל על רווח ההון שצבר הנישום בכל תקופת ההחזקה של המניות יהא 25%, ותו לא.
מנגד, המשיב נותן פרשנות אחרת להוראת המעבר. לעמדתו, בעניינם של המערערים יחול שיעור המס המקל של 25% (ושל 20% בעניינם של נישומים אחרים, שאינם קשורים לערעור), מכוחו של תיקון 147 והוראות המעבר שלו, אך ורק על רווחי ההון אשר החלו להצטבר מהמועד הסטטוטורי הקובע, 1.1.2003, ואילך  – זאת, להבדיל מהרווחים שנצברו בתקופה אשר קָדמה למועד הקובע. המשיב סבור, כי בגין הרווחים אשר נצברו בתקופה קודמת זו, שלפני 1.1.2003, יהא על הנישום לשלם מס שולי רגיל, מכוח האמור בסעיף 91(ב1)(1) בנוסחו במועד הרלבנטי, שבמקרה דנן עולה בהרבה על המס האחיד בשיעור קבוע של 25%.
מסגרתן הפורמאלית של טענות המערערים והמשיב מצויה בסעיף 80(ט)(2) לתיקון 147, אשר קובע לאמור:
"לעניין תיקון סעיף 101 לפקודה [...] וביטול חלק ה3 לפקודה [...] יחולו הוראות אלה:
[...]
(2) המחיר המקורי ויום הרכישה של נייר ערך שיום רכישתו קדם ליום התחילה ייקבעו כפי שהיו נקבעים אילו נמכר נייר הערך ביום האחרון של שנת המס 2005; הוראות סעיף 91(ב1) לפקודה לא יחולו לגבי נייר ערך כאמור [...]"
לטענת המערערים, המילים "הוראות סעיף 91(ב1) לפקודה לא יחולו לגבי נייר ערך כאמור" מוציאות את הנישומים, כדוגמת המערער, אשר החזיקו במניותיהם עֵרב התיקון, מהחבות במס שולי רגיל במכירת מניותיהם שמוטל מכוח האמור בסעיף 91(ב1)(1)(א) לפקודה – כל אימת שמדובר במניות אשר נרשמו למסחר בבורסה ומוסו באחת הדרכים שנקבעו בסעיף 101 לפקודה. זאת, בגין התקופה שקָדמה למועד הקובע, 1.1.2003. המערערים מדגישים וטוענים, כי מדובר בהחרגה מפורשת אשר נוּסחה בלשון ברורה וחד-משמעית, ועל כן היא חלה על ריזמן.
המשיב, מנגד, סבור, כי הדברים אינם כה פשוטים – זאת, מאחַר שהחרגה כאמור נעשתה, כפי שמוֹרה סעיף 80(ט) רישא, "לעניין תיקון סעיף 101 לפקודה [...] וביטול חלק ה3 לפקודה", דהיינו: רק ביחס לרווחים מניירות-ערך אשר הוחזקו כנסחרים בבורסה כאמור בסעיף 101 לפקודת מס הכנסה ומוסו כאמור בחלק ה3 לפקודה. לפי פרשנות זו, רווחים אשר נצמחו לנישום לפני המועד הקובע, 1.1.2003, ובזמן שמניותיו לא מוסו לפי חלק ה3 לפקודה – גם אם היו רשומות למסחר בבורסה – אינם בגֶדר "הכנסות מיוחדות בשוק ההון" במובנו של חלק ה3 לפקודה, ועל כן אינם מוחרגים מתחולתו של סעיף 91(ב1)(1)(א) לפקודה אשר מטיל עליהם מס שולי רגיל מתוקף הפנייתו לסעיף 121 לפקודה, שקובע את מדרגות המס.
השנייה: האם יש למסות את העִסקה באופן שיש לייחֵס את מלוא התמורה למכירת מניות (כטענת המשיב), או שיש לראות את התמורה ככזו שחלקהּ שולם בגין מוניטין אישי של המערער (כטענת המערער).
השלישית: האם רווח הון ממכירת המניות נצמח, כעמדת המשיב, בשנת-המס 2010 (השנה בה נחתם ההסכם ואוּשר על-ידי האסיפה הכללית), או שמא יש לייחֵס את רווח ההון לשנת קבלת התקבולים בפועל.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר א' סטולר, קיבל את הערעור בעיקרו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, בהתייחסו לסוגיה הראשונה שבמחלוקת, ניתח השופט סטולר את ההיסטוריה החקיקתית של הוראות סעיף 101 לפקודת מס הכנסה עד וכולל תיקון 147 לפקודה ובכלל זאת הוראות-המעבר שנקבעו בתיקון זה ובתיקון 132.
על רקע ניתוח זה, הגיע השופט סטולר למסקנה, כי עמדתו של המערער עולה בקנה אחד עם לשון הוראות החוק הרלבנטיות ותכלית חקיקתן, דהיינו שמלוא רווח ההון שנצמח למערער ממכירת מניות אזימוט לאלביט יחויב במס בשיעור 25%.

השופט סטולר המשיך ונדרש לסוגיה השניה שבמחלוקת, תוך שהוא סוקר את הפרמטרים שהותוו בפסיקה ביחס לשאלה מהו מוניטין ומתי מבוצעת מכירה של נכס זה.
השְאֵלה הראשונה שנבחנה על-ידיו הייתה האם היה למערער מוניטין אישי תוך שהוא משיב על שאלה זו בחיוב וקובע, כי המקרה של המערער וחברת אזימוט מהווה את אחד מאותם מקרים חריגים שצוינו בהלכת שרון: העדים היו תמימי דעים כי המערער היה "הפנים" של אזימוט, הגורם שהיווה את "כוח המשיכה" כלפי לקוחות ובמידה רבה, הלקוחות ראו זהוּת, כמעט מוחלטת, בין אזימוט לבין המערער.
על רקע קביעה זו, המשיך השופט סטולר ובָּחן 
האם המוניטין האישי של המערער הועבר לאלביט כחלק מעסקת המיזוג. השופט ציין, כי הסממנים העיקרים המלמדים על מכירת נכס מוניטין והעברתו אל החברה הרוכשת הם תניית אי-תחרות, העברת חוג לקוחות, פעולות המוכר ל"העברה חלקה" של העסק, מכירת העסק כ"עסק-חי", כוונת הצדדים לעסקה, אופן הצגת העִסקה בהסכם, אופן הדיווח לרשויות המס ולרשויות אחרות, העברת סיכונים/סיכויים הכרוכים במוניטין ועוד. עוד ציין השופט, כי יישום סממנים אלו במקרה דנא מוביל למסקנה ברורה שכתוצאה מהסכם המיזוג העביר המערער לאלביט גם את המוניטין שלו. 
לאור קביעותיו האמורות, הוסיף השופט סטולר וקבע, כי משנמנע המשיב מלהביא ראיות לסתור את שווי המוניטין המדוּוח ואשר אוּמת גם בחוות-דעת המומחה מטעם המערער, יש לקבל את השומה העצמית שהגיש המערער ולייחֵס רבע מסכום התמורה שנתקבלה בידיו למכר המוניטין, ואילו יתרת התמורה תיוחס למכירת מניות אזימוט. 

בסוגיה השלישית שבמחלוקת, אימץ השופט סטולר את עמדת המשיב וקבע – תוך שהוא מַפנה, בין היתר, לפסק-הדין בעניין קליין (עמ"ה (ת"א) 343/67) – כי המועד בו אוּשר המיזוג על-ידי האסיפה הכללית משַקף את נקודת הזמן שבה היה מפגש רצונות בין הצדדים, הייתה גמירות דעת ולפיכך זו נקודת הזמן שבו נכרת הסכם בין הצדדים וזהו גם "יום המכירה" לעניין החבות במס רווחי הון.

פקיד-שומה כפר סבא הגיש ערעור לבית-המשפט העליון על קביעותיו של השופט סטולר בשתי הסוגיות הראשונות ואתמול (14.6.2021) ניתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט העליון, מפי השופט א' שטיין (בהסכמת השופטים ג' קרא ו-נ' סולברג)קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בחלקו הראשון של פסק-הדין, דן השופט שטיין בסוגיה הראשונה שבמחלוקת, תוך שהוא פותח בסקירת ההיסטוריה החקיקתית של הוראות סעיף 101 לפקודת מס הכנסה ובכלל זאת תיקונים 21, 132 ו-147 לפקודה.
לאחר מכן, נדרש השופט שטיין למחלוקת הפרשנית שהתגלעה בין הצדדים באשר להוראות סעיף 80(ט)(2) לתיקון 147 וציין שהגיע למסקנה חד-משמעית כי הדין עם פקיד-השומה.
לדבריו, בעוד שמבּחינה לשונית גרידא, פירושם של המשיבים – שכאמור קורא את הרישא של סעיף 80(ט) לתיקון 147 כמסיר את עולו של המס השולי מכתפיו של כל נישום החוסה בצילו של סעיף 101 לפקודת מס הכנסה – הינו סביר באותה מידה כמו פירושו של פקיד-השומה, הרי שבאשר למהותם של דברים, כפות המאזניים רחוקות מלהיות שקוּלות, באשר לתוצאת הפרשנות הנטענת על-ידי המשיבים אין שום הצדקה עניינית והמחוקק לא התכוון להגיע אליה.

בחלקו השני של פסק-הדין, נדרש השופט שטיין לסיווג חלק מהתמורה שקיבל ריזמן במסגרת עסקת המיזוג כתמורה ממכירת מוניטין, תוך שהוא קובע כי ריזמן ביקש לעשות סיווג מחדש (recharacterization) לחֵלק מהתמורה שקיבל מאלביט במסגרת עסקת המיזוג.
השופט שטיין ניתח את דוקטרינת הסיווג מחדש והִבהיר, כי ברוב רובם של המקרים, ובכפוף לחריגים מעטים וצרים, לא יהא הנישום רשאי לסַווג מחדש את עסקאותיו לצרכי מס; וכי ככלל, סיווג מחדש של עסקאות למטרות מיסוי יכול שייעשה אך ורק לפי דרישת המדינה. כך, הוסיף וציין השופט, כדי להיכנס לגדרו של מקרה חריג כאמור, יהא הנישום חייב להוכיח בראיות ברורות ומשכנעות כי היתה לו סיבה מוצדקת לעַצב את העִסקה כפי שבחר לעַצב אותה, וכי מהותה האמיתית של העִסקה היא זו אשר לה הוא טוען אחרי המעשה. "מדובר בנטל שכנוע כבד, שבעיקרו נועד לקזז את יתרון המידע של הנישום על פני פקיד השומה".
לגופו של עניין, קבע השופט שטיין, כי ריזמן לא הציג ראיות ברורות ומשכנעות שיש בכוחן לפתוח בפניו את שערי החריג לכלל אשר מוֹנע בעדו לסַווג מחדש את העִסקה של מכירת מניותיו שעשה עם אלביט. לדבריו, העִסקה שבוצעה בין אלביט לאזימוט היא עסקת מיזוג; ריזמן היה חופשי לבחור ולהסכים למכירת זכויותיו באזימוט בכל מתווה שיבקש – ובלבד שימצא קונה מרצון; ריזמן בחר להסכים למתווה העִסקה שהוצע על ידי אלביט – רכישה בדרך של מיזוג – וטעמיו שמורים עמו; ומשבחר ריזמן במתווה כאמור כדי ליהנות מיתרונותיו, נגזר עליו לקבל גם את החסרונות הטמונים במתווה ואין לאפשר לו לכפור בו אך ורק לצרכי מס.
לאור זאת, קבע השופט, כי יש לשנות את פסק-הדין קמא גם בעניין המוניטין ולקבוע תחתיו כי יש לייחֵס את מלוא התמורה שקיבל ריזמן מאלביט במסגרת עסקת המיזוג כתמורה ששולמה לו בעד מכירת מניותיו באזימוט.

השופט ג' קרא הסכים עם התוצאה אליה הגיע השופט שטיין, לפיה דין הערעור להתקבל ואף הסכים לנימוקיו של השופט שטיין כי פרשנות תכליתית של הוראות תיקון 147, לרבות הוראות המעבר, מובילה לקבלת עמדת המערער.
לעומת זאת, ביחס לשאלה האם יש למסות את העִסקה באופן שיש לייחֵס את מלוא התמורה למכירת מניות (כטענת פקיד-השומה), או שמא יש לראות את התמורה ככזו שחלקהּ שולם בגין "מוניטין אישי" של ריזמן (כטענת האחרון), דרכו של השופט קרא הייתה שונה מזו של השופט שטיין.
השופט קרא ציין, כי לשיטתו ריזמן אינו מבקש "לסווג מחדש" את העִסקה, אלא מבקש כי היא תמוסה בהתאם למהות תוכנהּ.
לדבריו, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה אימתי, אם בכלל, יכול הנישום לטעון כי יש למסות את העִסקה בהתאם למהות תוכנהּ ולא כפי שכּונתה (סוגיה שלדבריו לא הוכרעה לגופה על-ידי בית-המשפט העליון).
שכּן, לעמדתו, במקרה דנן, אף אם נקבל את טענת ריזמן, בחינת מהות תוכנהּ של העִסקה, ובכלל זה בחינת מהותו של אותו חלק מן התמורה העומד במחלוקת, מובילה למסקנה כי כלל לא מדובר בתקבול הוני עבור מכר "מוניטין", אלא בתמורה שניתנה בעבור התחייבות ל'אי-תחרות' לזמן מוגבל, שאינה עולה כדי גדיעת מקור ההכנסה לריזמן, ולפיכך, מדובר בהכנסה פירותית ולא בהכנסה הונית.
ואולם, היות שפקיד-השומה לא טען בשומה שהוציא לריזמן או בבית-המשפט קמא כי מדובר למעשה בהכנסה פירותית, המתחייבת במס הכנסה שולי, אלא ראה בכל התמורה כהכנסה הונית, המתחייבת במס רווחי הון ממכירת מניות על-ידי בעל מניות מהותי – הסכים השופט קרא עם התוצאה אליה הגיע השופט שטיין, לפיה דין הערעור להתקבל גם בעניין זה, להבדיל מהנמקתו.

בדומה לשופט קרא, גם השופט נ' סולברג ציין, כי בעוד שבכל הקשור לסוגיה הראשונה מקובלת עליו מסקנתו של השופט שטיין, על יסוד נימוקיו, כי במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לגבי פרשנות תיקון 147, הצֶדק עם פקיד-השומה; הרי שבכל הנוגע לסוגיה השניה – האם כָּללה העִסקה מכירת מוניטין, כן או לא – מקובלת עליו התוצאה שאליה הגיעו השופטים שטיין וקרא, אם כי נימוקיו וטעמיו שונים קמעא.
לדבריו, לשאלה האם התכוונו הצדדים למכור ולקנות מוניטין אישי בגדרי העסקה, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה (ע"א 5321/98 אינווסט אימפקס בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב 1) והאם הצליח ריזמן להוכיח כי הוא נכנס בגֶדר החריג שנקבע בעניין אינווסט – כן או לא – קודמת שאלה אחרת: האם, בהינתן המסגרת המשפטית שנבחרה לביצוע העִסקה, יש לו פתח לטעון למכירה של נכס כלשהו, זולת מניותיו.
השופט סולברג קבע, כי התשובה לכך שלילית. לדבריו, אפילו יונח, מבלי לטעת מסמרות בדבר, כי ריזמן יכול היה למכור מוניטין אישי אגב מכירת מניותיו, כפי שאירע בפרשת שרון שנדונה בעניין אינווסט, הרי שאין להסיק מכך, כי הדבר אפשרי בהכרח גם במתווה שבו בוצעה העִסקה בסופו של דבר.
וכך הוא מסכם:
"כאמור, הקונסטרוקציה המשפטית קובעת כי המחיר ששולם לריזמן, היה שווה למחיר ששולם לכל בעל מניות, בהתאם לשיעור האחזקה במניות. אמנם, כממצא עובדתי נקבע, כי אלביט הסכימה לשלם לבעלי המניות מהציבור סכום כסף בשיעור גבוה יותר מזה שהיתה מוכנה לשלם אילו היתה נערכת העסקה כשתי עסקאות נפרדות. אולם נכונות זו של אלביט, הגם שאיננה מוטלת בספק, אין בה כדי לשנות את העובדה, שמבחינה קניינית כל אשר היה לבעלי המניות מהציבור למכור – הריהן מניות. אכן, אלביט וריזמן היו חופשיים לקבוע את המסגרת המשפטית לביצוע העסקה, כמו גם להסכים על המחיר שישולם לבעלי המניות; אולם חופש זה, לעיצוב העסקה ביניהם כראות עיניהם, לא כולל את הזכות להתנות על טיב הממכר שמכרו בעלי המניות מהציבור.
מסקנה זו האחרונה, היא שחורצת את דינו של ריזמן לצרכי מס: אם כל סכום כסף ששולם לבעלי המניות מהציבור ניתן עבור מניותיהם, ואם כל מניותיו של ריזמן נמכרו במחיר זהה למניותיהם של בעלי המניות מהציבור – הרי שלא נותר כל הפרש בין סך התשלום ששולם לריזמן, לבין מכפלת המחיר למניה במניותיו; המסקנה ההגיונית המתבקשת – הריהי כי כל אשר מכר ריזמן במסגרת העסקה היה מניות, ותו לא. מסקנה זו איננה אלא פועל יוצא של המסגרת המשפטית שנבחרה לביצוע העסקה, כפי שהוסכם על דעתו של ריזמן, לאחר ששקל את מירב השיקולים. אכן, מתווה העסקה נשא עמו תועלת בתחום דיני התאגידים; תועלת שבגינה אמנם התרצתה אלביט והסכימה לשלם מחיר גבוה יותר לבעלי המניות מהציבור, אך בה בעת נשאה עמה השלכות שליליות במישור נטל המס, למצער לגבי ריזמן, כאשר כבלה את מחיר מניותיו למחיר מניותיהם של בעלי המניות מהציבור. הבחירה במבנה זה של העסקה מחייבת אפוא לראות את ריזמן כמי שמכר מניות בלבד; בנסיבות, זה דינו לצורך קביעת שיעור חבותו במס, ושאלות בדבר מכירת המוניטין האישי שלו, או כיוצא באלה התחייבויות – אינן רלבנטיות."


זכותו של עו"ד לשכר-טרחה אינה גוברת על האינטרס הציבורי שבתפיסת כספי נאשם בעבירוֹת לפי חוק איסור הלבנת הון

שלשום (13.6.2021) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהגישו עו"ד ד"ר משה ויינברג ועו"ד אפרים ווגדן, אליהם הצטרפה לשכת עורכי-הדין כ"ידידת בית-המשפט".

הסוגיה אשר במוקד הערעור היא האם זכותם של עורכי-דין לשכר-טרחה גוברת על האינטרס הציבורי שבתפיסת כספי נאשם בעבירוֹת לפי חוק איסור הלבנת הון, לשם חילוט הכספים היה ויורשע בתום ההליך הפלילי המתנהל נגדו.
הערעור הופנה כלפי החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ע' דרויאן-גמליאל) לדחות את בקשת המערערים להעביר לרשותם שכר-טרחה המגיע להם לטענתם בגין ייצוג משפטי, מכספים שנתפסו במסגרת הליך פלילי המתנהל נגד חברת ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ שיוחסו לה עבירוֹת לפי חוק איסור הלבנת הון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט י' אלרון (בהסכמת השופט ע' גרוסקופף וכנגד דעתו החולקת באופן חלקי של השופט נ' הנדל) קבע, כי אין הבדל בין נשייה של עורך-דין לבין נשייה של כל גורם אחר, אם כי הערעור התקבל בחלקו במובן זה שהתיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי לבחינת חלופות פוגעניות פחות לתפיסת הכספים (קישור לפסק-הדין).


ניכוי מס תשומות בגין דמי היוון

ביום 6.6.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בנצרת בעניין אלוני.

באותו מקרה, נדוֹנה השאלה האם המערער זכאי לנַכּוֹת את מס התשומות הכלול בחשבונית שהוּצאה לו על-ידי רשות מקרקעי ישראל בגין דמי היוון.

בית-המשפט, מפי השופטת ע' הוד, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופטת הוד בּחנה את הראיות שהוצגה בפניה וקבעה, כי התשלום מושא החשבונית בה עסקינן היה עבוּר חלק המגורים בלבד וכי לא עלה בידי המערער להוכיח את טענתו כי מדובר בתשלום מעורב הן עבוּר מגורים והן עבוּר החלק החקלאי; וממילא הסכום האמור אינו מותר בניכוי.

למעלה מן הצורך הוסיפה השופטת הוד וקבעה, כי אפילו הייתה מתקבלת עמדת המערער באשר למהות התשלום מושא החשבונית הרי שלא היה די בכך והיה עליו להוכיח כי התשומות שימשו לעסקה חייבת במס או עתידות לשַמש לעסקה כאמור. לדבריה, לא עלה בידי המערער להרים את הנטל בעניין זה, שכּן הוכח כי הוא אינו מפעיל עסק חקלאי בנחלה וכן לא הוכח קיומם של הסתברות גבוהה או סיכוי סביר כי יפעיל עסק חקלאי בנחלה בעתיד.


הכנסות מניהול בתי הימורים

ביום 10.6.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ברגיג.

בהתאם לממצאי חקירת משטרת ישראל, המערער היה הבעלים של רשת בתי הימורים בלתי-חוקיים משנת 2008 ועד לשנת 2014.
נגד המערער הוגש כתב אישום בגין ניהול בתי ההימורים. במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל, חתם המערער ביום 21.3.2017 על הֶסדר טיעון לפיו הודה בעוּבדות כתב אישום מתוקן שהוגש נגדו.
ביום 13.5.2020 ניתן גזר הדין בהליך הפלילי בגדרו נגזרו על המערער 15 חודשי מאסר והוטל עליו קנס כספי.
המערער הגיש ערעור על גזר הדין לבית-המשפט העליון, אך בעקבות המלצת בית-המשפט העליון בדיון שנערך לפניו, חזר בו המערער מערעורו וגזר הדין שניתן נגדו הפך חלוט. 
בהתאם לכתב האישום המתוקן בו הודה, המערער ארגן משחקי הימורים במספר מקומות בארץ, הָחל משנת 2008 ועד לחודש מרץ 2014. המערער, בעצמו או באמצעות אחרים, שכר חללים לביצוע המשחקים ("דירות ההימורים"), ניהל את דירות ההימורים והעסיק עובדים לצורך כך.
בכתב האישום המתוקן פורטה תקופת הפעילות של כל דירת הימורים. כן צוין בכתב האישום המתוקן, כי המערער ניהל מעקב אחַר ההכנסות ממקומות ההימורים בכך שהורה לעובדים במקום ("הדילרים") לתעד במחבּרות עבודה בדירות ההימורים את ההכנסות מהימורים ("המחברות"). מעת לעת נהג המערער להשמיד את המחברות על מנת להסתיר את הכנסותיו מהרשויות.
במספר הזדמנויות לאורך התקופה, פשטה משטרת ישראל על חלק מדירות ההימורים. בפשיטות שבוצעו, במועדים שונים ובדירות הימורים שונות, נתפסו חלק מהמחברות. במחברות נרשמו משיכות שבוצעו במזומן על-ידי המערער או מי מטעמו, מתוך הכספים שהצטברו בקופת דירת ההימורים ("המשיכות"). במחברות שנתפסו פורטו גם, לצד המשיכות, סכומים אותם "הִזרים" המערער לצורך פעילותן השוטפת של הדירות ועל-מנת שיהיה כסף בקופת מקום ההימורים ("ההזרמות"). 
המערער דיווח בדוחותיו לשנות-המס שבמחלוקת (2008–2013) בעיקר על הכנסות מקיוסק אשר בבעלותו, כאשר בשנת-המס 2008 דִווח גם על הכנסות מעסק נוסף שכּונה "הפנתר 19 הוורוד".
המערער לא דיווח על הכנסות כלשהן מניהול משחקי הימורים ועל-כן המשיב (היחידה הארצית לשומה) הוציא לו שומות לשנות-המס שבמחלוקת בגין ההכנסות מניהול משחקי ההימורים.

המשיב סָכם את המשיכות בכל מחברת וחילק במספר הימים שבתקופה המצוינת במחברת (ולא רק במספר הימים שבהם נעשו המשיכות, ובכך הפחית את השומה), כך שהתקבל ממוצע יומי של משיכות לכל מחברת ("הממוצע היומי"). הממוצע היומי של כל מחברת הוכפל בתקופת הפעילות של כל דירת הימורים בה נמצאה המחברת, כפי שזו מפורטת בכתב האישום המתוקן, והסכום שהתקבל נקבע כהכנסה של אותה דירה. במקרה בו לא נתפסה מחבּרת בדירת ההימורים, אך המערער הודה בהפעלת הדירה בכתב האישום המתוקן, נלקח לצורך חישוב הכנסת הדירה הממוצע היומי הנמוך ביותר מבּין כל הדירות, והוא הוכפל בתקופת הפעילות המפורטת בכתב האישום המתוקן של אותה דירה.
מסך ההכנסות שהתקבלו התיר המשיב למערער לנַכּוֹת הוצאות מסוימות – ובכלל זאת תשלום שכר דירה, הוצאות חשמל, מים, ארנונה, ועד בית וכיבוד – על אף שאֵלו לא גובו בראיות. מנגד, המשיב לא התיר למערער לנַכּוֹת שכר עובדים (מֵעבר לשכר שנמשך מקופת דירת ההימורים); תשלום זכיות למהמרים (מעבר לתשלום שנעשה מקופת דירת ההימורים); עלות רכישת מכונות ההימורים וציוד קבוע אחר כגון כסאות, שולחנות ומצלמות; ועלות תיקון מכונות ההימורים.
כמו-כן, מאחַר שהמערער לא ניהל ספרים כדין, הגדיל המשיב את שיעורי המס בהתאם לסעיף 191ב לפקודת מס הכנסה.

המערער כופר בתחשיבי המשיב והגיש על השומות את הערעורים דנן. לטענתו, נפלו פגמים בשומות ובהליך הוצאתן, וכי הן אינן משַקפות נכונה לא את ההכנסות מדירות ההימורים ולא את ההוצאות בגין הפעלתן.

בפסק-דין מפורט ומנומק האוחז 40 עמודים, דחה בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת י' סרוסי, את הערעור ברובו וחִייב את המערער בהוצאות המשיב בסך של 100,000 ש"ח* (קישור לפסק-הדין).

* וכך ציינה השופטת סרוסי בפס' 129 לפסק-הדין: "יש מקום כי בית המשפט יביע את מורת רוחו מדרך התנהלותו של המערער, שבחר לנהל הליך ארוך ויקר, רב שנים, מבלי שסיפק במסגרתו ולו בדל של גרסה חלופית הגיונית, תוך שהוא מעמיד טענות מפוקפקות, בלשון המעטה. התנהלות זו מן הראוי שתבוא לידי ביטוי בהוצאות הנכבדות שיושתו עליו. אומנם במהלך הערעור חלה הפחתה בשומה שהוצאה למערער, אך ניתן לומר כי הפחתה זו נעשתה על אף טענות המערער, ולא בגללן."

תשומת לבכם, בין היתר, לניתוחה של השופטת סרוסי באשר לסוגיית השותפוּת של המערער עם אדם נוסף, מר אופיר ברנס, בפעילות ההימורים (ראו פס' 106–121 לפסק-הדין).


בקשה לקבל ערר מס רכישה על הסף

ביום 6.6.2021 ניתנה החלטתה של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין אזרחי.

עניינה של ההחלטה בבקשת העורר לקבל את הערר שהגיש על הסף, וזאת מהטעם שהחלטת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים) לדחות את ההשגה שהגיש ביום 11.9.2019 (על החלטת המנהל שלא לקבל את בקשת העורר לתקן שומת מס רכישה) התקבלה באיחור.

לטענת המשיב, אין כל שיהוי במועד קבלת ההחלטה בהשגה וזו התקבלה במהלך המועד הקבוע בסעיף 87(ד) לחוק מיסוי מקרקעין,* שכּן סעיף זה קובע שני מועדים אפשריים למתן החלטה והמועד הקובע הוא לפי המועד המאוחר.

* סעיף 87(ד) לחוק מיסוי מקרקעין קובע כדלקמן: "המנהל ייתן למשיג את החלטתו המנומקת בכתב בתוך שמונה חודשים מיום שנמסרה לו הודעת ההשגה או בתוך 30 ימים מיום שאישר כי המשיג המציא את כל המסמכים והפרטים שנדרש להמציאם, לפי המאוחר; המנהל יהיה רשאי, מטעמים מיוחדים, להאריך את התקופה האמורה עד תום שנה מהיום שנמסרה לו הודעת ההשגה."
ואילו סעיף 87(ו) לחוק קובע, כי "לא נתן המנהל את החלטתו למשיג במהלך התקופה האמורה בסעיפים קטנים (ד) או (ה), לפי העניין, לרבות תקופה שהוארכה, יראו את ההשגה כאילו התקבלה".

כך, טוען המשיב, המועד הראשון קבוע בחלוֹף 8 חודשים מיום הגשת ההשגה, ולענייננו – 22.7.2020, כולל הארכת הזמן שנקבעה בעקבות מגיפת הקורונה; ואילו המועד השני הינו 30 יום לאחַר שהמשיב אישר כי הומצאו לו כל המסמכים והפרטים הנדרשים שהתבקשו. לטענת המשיב, ביום 17.5.2020 התבקשו על ידיו מסמכים נוספים ומסמכים אלה לא הומצאו לפחות עד הגשת הערר, וממילא החלטת המשיב שניתנה ביום 11.8.2020 ניתנה בתוך הזמן הקבוע בחוק.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט א' דורות, דחתה את הבקשה ללא צו להוצאות (קישור להחלטה).

השופט דורות קבע, כי ההוראה המאפשרת את הארכת המועד לקבלת החלטה בהשגה במקרה של בקשה להמצאת מסמכים הינה אך ורק במקום שדרישה זו מבוססת, הגיונית וסבירה בנסיבות הדיון בהשגה ושהיא הכרחית להחלטה בהשגה; וכי העלאת דרישות סרק מצד המנהל להמצאת מסמכים וזאת מתוך כוונה להביא לכדי הארכת זמן מלאכותית איננה כדין.

לגופו של עניין, קבע השופט דורות, כי בקשת המצאת המסמכים מצד המשיב סבירה ואין מקום לטענה כי מדובר בדרישה מלאכותית, ועל-כן ניתן להאריך את המועד של מתן ההחלטה בהשגה בהתאם לאפשרות השנייה שנקבעה בסעיף 87(ד) לחוק.

השופט דורות דחה את טענותיו הנוספות של העורר ובכלל זאת שהטיפול בהשגתו התחיל חודש לפני תאריך ההתיישנות המקורי, וזאת בניגוד להנחייה שהוציאה המשנה למנהל רשות המסים, רו"ח מירי סביון, בעניין זה;* ושבקשת המשיב להמצאת המסמכים הנוספים הגיעה באמצעות הודעת דוא"ל ולא במכתב רשמי מטעם המשיב.

* במבזק מיום 26.2.2016 דיווחנו אודות פרסום הנחייתה של רו"ח מירי סביון (אז סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המיסים והיום, כאמור, המשנה למנהל הרשות) בנושא הטיפול בנישום לפני מועד התיישנות השומה (קישור להנחייה).
נזכיר, כי בגדרהּ של ההנחייה צוין, כי בטרם עריכת שומות שלב א' לשנת-מס פלונית, ובכפוף לחריגים המנויים בסעיף 3 להנחייה, על מפקח השומה להתחיל בהליכי ביקורת גלויים משמעותיים (כגון: הזמנה לדיון, דרישת מסמכים, עריכת ביקורת בעסק וכו') לפחות חודשיים לפני מועד ההתיישנות של השומה.

עוד קבע השופט, כי אין לקבל את טענת העורר כי על-פי לשון סעיף 87(ד) לחוק משלא התקבלו בפועל כל המסמכים שהתבקשו על-ידי המשיב והמשיב לא אישר כי הומצאו מסמכים אלו, לא ניתן יהיה להאריך את מועד ההחלטה בהתאם לנוסח הסעיף הקובע את הארכת הזמן רק בהמצאת כל המסמכים הנדרשים ולאחַר אישור המשיב את קבלתם.


הסכם מימון או רכישת מקרקעין?

במבזק מס' 1815 מיום 22.10.2019 דיווחנו על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין רבץ השקעות בע"מ.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
ביום 22.12.2015 נחתם הסכם למתן שירותים של מימון, שיווק וניהול פרוייקט בין העוררת 1 (רבץ השקעות בע"מ) לבין העוררת 2 (משה חדיף בנין והשקעות בע"מ) בקשר לחכירה עתידית של מקרקעין בטירת הכרמל מרשות מקרקעי ישראל ("רמ"י").
במועד שאינו ידוע לאחַר חתימת ההסכם, הגישה העוררת 2 הצעה במסגרת מכרז של רמ"י לחכירת המקרקעין ולבניית 117 יחידות דיור.
ביום 31.12.2015 קיבלה העוררת הודעה על זכייתה במכרז.
ביום 31.1.2016 מסרו העוררות למשרדי המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) מכתב שכותרתו "הודעה על חתימת הסכם מתן שירותים לפרויקט עתידי" ("ההודעה"), בגדרו הודיעו על חתימת ההסכם מיום 22.12.2015 וטענו כי הענקת השירותים מכוחו אינה עולה כדי עסקה במקרקעין, בין היתר לאור ההסכמה המוקדמת על הענקת השירותים עוד לפני שהוגשה ההצעה במכרז לרכישת הפרוייקט.
ביום 2.2.2016 השיב מר אברהם סומך, מנהל המשיבה, להודעה וקבע, כי מדובר בעסקה ועל-כן דרש מהעוררות (בהתאם לסעיף 82 לחוק מיסוי מקרקעין) להגיש הצהרה לפי סעיף 73 לחוק מיסוי מקרקעין על-מנת שיוכל לבחון באופן יסודי את ההסכם.
העוררות לא השיבו למכתבו האמור של מר סומך.
ביום 7.2.2016 התקבל במשרדי המשיב דיווח שהגישה העוררת 2 בדבר רכישת זכויות החכירה במקרקעין מרמ"י (במקביל, קיבל המשיב דיווח מרמ"י אודות מכירת הזכויות לעוררת 2).
ביום 8.11.2016 הוציא המשיב לעוררות את פירוט הנימוקים לקביעת שומות מס שבח ומס רכישה לפי מיטב השפיטה, לפיו מדובר בעסקת מכר של מחצית המקרקעין מהעוררת 2 לעוררת 1. שומת מס השבח הועמדה על 0 ש"ח (דהיינו, לא נטען שהייתה עליית ערך בין רכישת המקרקעין מרמ"י לבין מכירתם לעוררת 1) אך כללה קנס אי-הצהרה במועד. ואילו שומת מס הרכישה נקבעה על כ-1.92 מיליון ש"ח (קרן) בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית וקנס אי-הצהרה במועד (ובסך הכל כ-2.06 מיליון ש"ח).
העוררות הגישו השגה ביום 12.2.2017 ובמקביל הגישו לראשונה הצהרה על העִסקה בהתאם לסעיף 73 לחוק מיסוי מקרקעין.
ההשגה נדחתה ומכאן הערר.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד ח' שטרן ועו"ד ד"ר נ' מולכו)דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים נדרשה השופטת וינשטיין לטענת העוררות בדבר התיישנות השומות לפי מיטב השפיטה, באשר אלו לא הוצאו בתוך 8 חודשים ממועד ההודעה.
השופטת וינשטיין קבעה, כי גם אם ניתן היה להתייחס להודעה כאל "הצהרה" – ואין היא סבורה כי ניתן להתייחס אל ההודעה ככזו – עדיין היו חסרים בה פרטים ומידע חיוני לצורך בחינת הטענה כי אין מדובר בעסקה במקרקעין, ודי בכך כדי לדחות את טענתן האמורה.
בהתאם, הוסיפה השופטת וציינה, יש לראות את העוררות כמי שלא ציינו את כל הפרטים הנדרשים לפי סעיף 73 לחוק מיסוי מקרקעין ועל-כן, וכל שכּן לאור התעלמותן של העוררות מדרישת המשיב מיום 2.2.2016, חלה הוראת סעיף 73(ד) לחוק ויש לראות את העוררות כאילו לא הגישו הצהרה כאמור בסעיף 82.

בהמשך הדברים, ניתחה השופטת וינשטין את ההסכם שנחתם בין העוררות וקבעה, כי מדובר בהסכם שמהותו האמיתית, כמו גם תוכנו, מעידים על רכישה על-ידי העוררת 1 של מחצית מזכויות החכירה במקרקעין, וזאת אם וככל שהעוררת 2 זוכה במכרז.
השופטת וינשטיין דחתה את טענת העוררות לפיה העוררת 2 לא הייתה יכולה למכור דבר לעוררת 1 במועד החתימה על ההסכם (ולכן אין מדובר בעסקה במקרקעין), בקובעה, כי הזכיה במכרז מהווה תנאי מַתלה ומשהתרחש אירוע הזכייה נכנס ההסכם לתוקפו מדעיקרא ולעוררת 2 "זכות במקרקעין" הניתנת להעברה.
בנוסף, דחתה השופטת את טענתן החלופית של העוררות לפיה יש לראות בעוררת 2 כמי שרכשה בנאמנות עבוּר העוררת 1 את מחצית הזכויות במקרקעין (ועל-כן העברה מנאמן לנהנה פטורה ממס). לדבריה, לא רק שאין מדובר בטענה משפטית חלופית אלא בטענה עובדתית חלופית (שאין לאפשר העלאתה בהתאם לתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי), אלא שטענה זו גם לא הוּכחה ואף לא הוגשה הודעת נאמנות למשיב.

לבסוף, בָּחנה השופטת וינשטיין את טענת העוררות בנושא החיוב בקנס וקבעה שאין מקום להתערב בעניין זה בהחלטת המשיב.
השופטת ציינה, כי אילו היו העוררות פועלות בהתאם לדרישתו של מר סומך והיו מגישות את ההצהרה בסמוך לאחַר מכתבו מיום 2.2.2016, כי אז ייתכן שהיה מקום לשקול ויתור על הקנס לתקופה שממועד החתימה על ההסכם ועד למועד הגשת ההצהרה בפועל; אלא שהעוררות לא פעלו כך והתעלמו מהדרישה האמורה ולמעשה לא הגישו הצהרה עד למועד הגשת ההשגה.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי העוררות הגישו ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, אך לאחַר שמיעת הערות בית-המשפט, הודיע בא כוחן שאיננו עומד עוד על הערעור, ומשכך הערעור נדחה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).


תובענה ייצוגית בגין סירוב להפקיד כספים שמקורם במכירת מטבעות דיגיטליים

ביום 8.6.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין טישלר.

עניינו של פסק-הדין בבקשה המוסכמת שהגיש התובע-המבקש להסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיב (בנק דיסקונט לישראל בע"מ), בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות וכן בקשה לדחיית תביעתו האישית של המבקש ללא צו להוצאות, תוך פסיקת גמול למבקש, על דרך תשלום אגרת בית-משפט בה נשא, ושכר טרחה לבאת-כוחו.

המבקש הגיש ביום 12.9.2019 תביעה כנגד המשיב כשלצדהּ בקשה לאשר ניהולה כתובענה ייצוגית, במרכזן עמדה הטענה, כי המשיב מפר את החובה המוטלת עליו מכוח הוראת סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"ט-1981, שעה שסירב להפקיד כספים בחשבונו שמקורם במכירת מטבעות דיגיטליים מסוג ביטקוין שהחזיק (המבקש העריך את נזקו האישי בסך של 10,000 ₪ ואת נזקי הקבוצה בכ-66 מיליון ₪).

בית-המשפט, מפי השופטת הבכירה ר' ברקאי, קיבל את בקשת ההסתלקות (קישור לפסק-הדין).


חשבוניות פיקטיביות 

ביום 19.5.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין סאמר עיסא.

עניינו של פסק-הדין בערעור על החלטת המשיב (היחידה הארצית לפשיעה חמורה) להטיל על המערער – בעל המניות היחיד והמנהל של חברת עוגן אבטחה פיזית בע"מ העוסקת, לדבריו, בעבודות עפר ובשיפוצים – כפל-מס לפי סעיף 50(א) לחוק מע"צ
זאת, עֵקב הוצאת חשבוניות שלא כדין על-ידי המערער בשם החברה.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר א' גורמן, דחה את הערעור וחייב את המערער בהוצאות בסך 40,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).