מבזקי מס

20/12/2020: סיווג מענקי הקורונה | העלאת טענה חדשה בערעור והליכי הסכמה הדדית | קיזוז חשבוניות פיקטיביות | שומה בעקבות הליך פלילי | תביעת החזר מס ע"י היורשים והורשת הפסדים | פיצוי כספי מהמדינה | פסיקה בתחום הפלילי ועוד

סיווג מענקי הקורונה

בעקבות פנייתה בנושא של לשכת רואי חשבון, פורסמה הודעתה* של רו"ח מירי סביון, המשנה למנהל רשות המסים, לפיה, ובין היתר,** מענק הוצאות קבועות ומענק הוצאות לעצמאים בעלי עסק קטן יסוּוג כהכנסה מעסק או משלח יד לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה; ואילו מענק סיוע לעצמאים ולשכירים בעלי שליטה בחברות מעטים יסוּוג כהכנסה לפי סעיף 2(1) או 2(2) לפקודה, לפי העניין.

* למַעבר להודעה, לחצו כאן.
* הודעתה של רו"ח סביון מתייחסת גם לאי-החבות במע"מ, מקדמות, ביטוח לאומי, ניהול ספרים וניכוי מס במקור.

העלאת טענה חדשה בערעור והליכי הסכמה הדדית

פורסמה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין פ.ק. גנרטורים וציוד בע"מ.

המחלוקת בערעור נעה סביב שאלת זכאותה של המערערת לקבל זיכוי בגין מס בשיעור 15% שנוכה במקור בברזיל בגין דמי שכירות מהשכרת גנרטורים לחברה בת שלה.
בעוד שהמערערת טוענת כי היא זכאית לזיכוי בגין מלוא המס שנוכה כאמור, טוען המשיב (פקיד-שומה חולון), כי לפי סעיף 12 לאמנה המס בין ישראל לבין ברזיל ("האמנה עם ברזיל" או "האמנה")* היה על המערערת לשלם מס בברזיל בשיעור 10% בלבד ועל-כן היא אינה זכאית לזיכוי ממס בגין סכומים שנוכו במקור מֵעבר לסכום זה (5%) בהיותם תשלום "וולונטרי".**

* למַעבר לאמנה עם ברזיל, לחצו כאן.
** הפער בשיעור של 5% מהמס מסתכם בסך של כ-12 מיליון ש"ח (קרן).

החלטת בית-המשפט עוסקת בשלוש בקשות שהוגשו על-ידי הצדדים:
האחת – בקשה מטעם המשיב למחיקת חמשת תצהירי העדוּת הראשית שהוגשו מטעם המערערת וכן חוות-דעת מומחה (מטעם המערערת) של עו"ד אילן מוניז. זאת, בטענה, כי תכלית התצהירים וחוות-הדעת כאמור לבסס טענה חדשה של המערערת לפיה היה לה "מוסד קבע" בברזיל, כהגדרת מונח זה באמנה.*

* לפי טענה זו, הכנסות דמי השכירות מהגנרטורים הופקו במסגרת "מוסד קבע" שהיה למערערת בברזיל ומיסויָם הוא לפי סעיף 7 לאמנה (הדן במיסוי רווחי עסקים) שבקשר אליו חלה חובת ניכוי מס במקור בשיעור של 15%.

השנייה – בקשה מטעם המשיב למחיקת חוות-דעת מומחה (מטעם המערערת) של פרופ' ראובן אבי-יונה, בטענה שעניינה בניתוח משפטי של הדין הישראלי ביחס לזיכוי ממס זר על רקע קיומה של האמנה עם ברזיל, כאשר השְאֵלה מה קובע הדין בישראל היא בסמכותו הבלעדית של בית-המשפט;
השלישית – בקשה מטעם המערערת כי בית-המשפט יורה לרשות המוסמכת בישראל (היחידה למיסוי בינלאומי ברשות המסים) לפתוח בהליכי הסכמה הדדית.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את בקשתו הראשונה של המשיב, דחה את בקשתו השנייה ודחה את בקשתה של המערערת (קישור להחלטה).

השופטת סרוסי קבעה, כי המערערת לא טענה לקיומו של מוסד קבע בברזיל, לא כל שכּן טיעון מפורט שנתמך בראיות, לא במסגרת ההליכים השומתיים ולא במסגרת הערעור, ואף הראיות אותן מבקשת המערערת להגיש כעת לא הוצגו למשיב בשלב השומה. על-כן, ובכפוף לבחינת השְאֵלה האם מקרה זה נמנה עם המקרים החריגים בהם יוּתר לנישום להעלות טענה לראשונה בשלב הערעור, אין מקום להתיר למערערת לטעון טענה או להציג ראיות שנועדו לתמוך בטענה שלא נטענה במפורש על-ידיה במסגרת ההליכים השומתיים.
השופטת סרוסי הוסיפה וקבעה, כי המערערת מושתקת מלטעון כיום לקיומו של "מוסד קבע" בברזיל. זאת, הן לאור הצהרתו המפורשת של בא כוחה (הקודם) בדיון לפיה המערערת נמנעה במכוון מלטעון בפני רשות המיסים בברזיל לקיומו של "מוסד קבע" מהחשש שיבולע לה ומחשש כי מצבה המיסויי יורע בעקבות כך (ראו פס' 20 להחלטה), הן לאור העובדה שבדוחותיה הכספיים שהוגשו למשיב אין כל אינדיקציה לקיומו של "מוסד קבע", הן לאור העובדה שגם לרשות המיסים בברזיל לא הוגשו דוחות כספיים כ"מוסד קבע" והן משום שבפניותיה לרשות המיסים בברזיל ובהסדר הדיוני לא בא זכרה של טענתה זו על "מוסד קבע". 
השופטת סרוסי הִמשיכה ובחנה האם מתקיימים בעניינה התנאים שנקבעו בעניין ינקו וייס (ע"א 805/14) להעלאת טענה חדשה בשלב הערעור – דהיינו, שאין מדובר בניצול לרעה (חוסר תום-לב); שלא נגרם נזק דיוני לצד שכנגד; שאין פגיעה ביעילוּת הדיונית; ושאין בקבלת הטענה משום פגיעה בחשיבות הליך ההשגה וביכולת לערוך במסגרתו בירור עובדתי מלא של טענות הצדדים – וענתה על כך בשלילה (ראו פס' 29–33 להחלטה).
השופטת הוסיפה וציינה, כי בכל מקרה המערערת לא הוכיחה כי המס "הנכון" שהיה חל על רווחיה מ"מוסד קבע", אף לוּ היה מוכח, הוא בגובה המס בשיעור 15% שנוכה לה במקור, כך שיש מקום להתיר לה כזיכוי את מלוא המס שנוכה כאמור. בנוסף, המערערת לא הוכיחה כי היא אינה זכאית לבקש החזר מס מרשות המיסים בברזיל בגין המס ששולם על-ידיה ביֶתֶר במסגרת הניכוי במקור. מכאן, שמלכתחילה ספק אם העלאת הטענה החדשה בדבר קיומו של "מוסד קבע" בברזיל הייתה מסייעת למערערת בפתרון המחלוקת העיקרית.
לאור האמור, הורתה השופטת סרוסי על מחיקת חוות-הדעת של עו"ד מוניז והוצאתה מתיק בית-המשפט, שכּן כל תכליתה היא לבסס את טענת המערערת בדבר מוסד הקבע. 
באופן דומה, ומאותו טעם, קיבלה השופטת את בקשת המשיב והורתה על מחיקת שני תצהירי עדות ראשית מטעם המערערת ועל מחיקת מספר סעיפים בשלושת התצהירים הנוספים.

יצוין, כי השופטת סרוסי דחתה את טענת פקיד-השומה לפיה חוות-הדעת של עו"ד מוניז מהווה חוות-דעת משפטית המבקשת לנתח את הוראות האמנה שהיא חלק בלתי-נפרד מהדין הפנימי בישראל לאור סעיף 196 לפקודה (נזכיר שלא ניתן להגיש חוות-דעת מומחה ביחס לשאלה מה קובע הדין הישראלי ורק בית-המשפט הוא המומחה ובעל הסמכוּת לעשות כן). שכּן, בדין טענה המערערת כי חוות-הדעת האמורה עוסקת בבחינת הוראות האמנה מנקודת המבט של רשות המיסים בברזיל ושל בתי-המשפט בברזיל, במסגרת בחינת הדין הפנימי בברזיל, ולכן אין לומר כי יש בה להחליף את שיקול הדעת של בית-המשפט בכל הנוגע לפרשנות הדין הישראלי.

באשר לבקשת המערערת להורוֹת ליחידה למיסוי בינלאומי לפתוח בהליכי הסכמה הדדית מול הרשות המוסמכת בברזיל, ציינה השופטת סרוסי, כי סמכות זו מצויה על-פני הדברים בתחום סמכותו של בית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ ולא בתחום סמכותו של בית-המשפט המחוזי. עם זאת, השופטת הוסיפה וציינה, כי הצדדים לא חָלקו על סמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון בבקשה, ובית-המשפט ממילא כבר מצוי בפרטי סכסוך המס בין הצדדים כך שהכרעתו תייעל ותחסוך במשאבים.
לגופו של עניין, קבעה השופטת סרוסי, כי יש לדחות את בקשת המערערת ליזום הליך של הסכמה הדדית, וזאת ממספר טעמים: האחד, בחודש ינואר 2020 חזרה בה המערערת מבקשה קודמת שהגישה לקיים הליך של הסכמה הדדית; השני, גם אם לא נקבע באמנה מועד שעד אליו יש לפְנות בהליך של הסכמה הדדית, מובן מאליו כי הפנייה צריכה להיעשות בתוך תקופה המאפשרת לערוך את הבירורים העובדתיים הנדרשים לצורך בירור הטענה שבשלהּ נעשית הפנייה, ולא לאחַר יותר משמונה שנים כבמקרה דנא; השלישי, בקשת המערערת לקיים הליכי הסכמה הדדית מבוססת על טענתה החדשה בדבר קיומו של "מוסד קבע" בעוד שבית-המשפט סובר שאין להתיר למערערת לטעון את הטענה האמורה, וממילא גם אין לקיים לגבי טענה זו הליך של הסכמה הדדית; הרביעי, רשות המס בברזיל הביעה עמדתה כי שיעור המס הנכון הוא 10%, כך שעמדתה זהה לעמדת הרשות המוסמכת בישראל; והחמישי, אין בעובדה ששיעור המס שנוכה במקור (15%) גבוה משיעור המס שקבוע באמנה עם ברזיל (10% לטענת המערערת) כדי להוביל למסקנה כי רשות המסים בברזיל פעלה "בניגוד לאמנה" באופן המחייב לקיים מולה הליך של הסכמה הדדית.

לבסוף, נדרשה השופטת סרוסי לבקשת המשיב להוציא מתיק בית-המשפט את חוות-הדעת של פרופ' ראובן אבי-יונה, ודחתה אותה.
השופטת ציינה, כי הגם שבדין טען המשיב שהמסקנות המשפטיות של פרופ' אבי-יונה לגבי פרשנות כללי זיכוי מס זר בדין הפנימי בישראל, על רקע אמנת המס שבין ישראל לברזיל, אין מקומן ב"חוות דעת מומחה" וכי רק בתי-המשפט בישראל הם המוסמכים לקבוע מה קובע הדין הישראלי בהקשר זה, חוות-הדעת עוסקת גם בפרשנות אמנות המס באופן כללי, כאשר בתמיכה לכך מביעה חוות-הדעת התייחסות של ספרות המס הבינלאומית לפרשנות האמנות.
עוד ציינה השופטת, כי גם אם צודק המשיב כי המערערת יכלה להתייחס למקורות פרשניים כאלה ואחרים של הדין הזר, המובאים בחוות הדעת, במסגרת סיכומיה, הרי משהוגשה חוות-הדעת ויש בה פוטנציאל לרלוונטיות לעניינים שבמחלוקת בערעור, יש הצדקה להותירה כחלק מחומר הראיות.
לבסוף, ציינה השופטת, כי המשיב יהיה רשאי לחקור את פרופ' אבי-יונה על מסקנותיו ולנסות ולהפריכן ובכל מקרה חזקה על בית-המשפט שיידע לדלוֹת מתוך חוות-הדעת את אותם חלקים הרלוונטיים למחלוקת מושא הערעור ואשר אינם בגֶדר פרשנות משפטית של הדין הישראלי.

תם ולא נשלם.


קיזוז חשבוניות פיקטיביות

ביום ב' (14.12.2020) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין שריקי.

עניינו של פסק-הדין בשומת מס תשומות שהוציא המשיב (מנהל מע"מ – ביקורת פשיעה חמורה) למערער בְּשל קיזוז מס תשומות על-פי חשבוניות פיקטיביות שלפיהן כביכול סופק לו זהב אותו ייצא לחו"ל.
בנוסף, המערער ערער על החלטת המשיב לפסוֹל את ספריו בהתייחס לשני תחומי העיסוק שלו (מסחר בזהב והסעות לימוזינה) ולהטיל עליו קנס לפי סעיף 95(א) לחוק מע"מ.

יצוין, כי לטענת המשיב מדובר בחשבוניות פיקטיביות המהוות חלק מפרשת הברחת זהב רחבת היקף לגבּיה נפתחה חקירה המכוּנה "זוג משמיים".
עוד יצוין, כי לא ננקט הליך פלילי כנגד המערער בקשר לחשבוניות האמורות.

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, קיבל את הערעור לגבי שומת מס התשומות – תוך שהוא קובע שהמערער הרים את הנטל שהיה מוטל עליו בעניין "המבחן הסובייקטיבי" – ודחה את הערעור בכל הקשור לפסילת הספרים (קישור לפסק-הדין).


שומה בעקבות הליך פלילי

ביום 25.11.2020 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בנצרת בעניין רוזיליו.

בחודש יוני 2018 נגזר דינו של המערער במסגרת הֶסדר טיעון בעבירוֹת לפי פקודת מס הכנסה וחוק מע"מ ונגזר עליו עונש של עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס. זאת, עֵקב זיוף חשבוניות קניה מספקים תוך ניפוח הסכומים פי עשרה ויותר מהסכום המקורי והעברתן לנאשם נוסף בתמורה ל-15%-10% מהסכום המנופח.
בעקבות סיום החקירה, ומשלא נענה המערער לדרישת המשיב (פקיד-שומה נצרת) להגיש דו"חות שנתיים לשנים הרלבנטיות, הוציא המשיב למערער שומה בהיעדר דו"ח.
בחודש נובמבר 2015 הגיש המערער דו"חות שנתיים, המהווים השגה על השומה האמורה, אך דו"חות אלה לא כללו את הכנסות המערער כפי שעלו מחקירתו.
בחודש מרץ 2019 הוציא המשיב שומה בצו לשנות-המס הרלבנטיות ובעקבות זאת הוגש הערעור.

לטענת המערער, השומה הוּצאה לו לאחַר שחלפה תקופת ההתיישנות. 
עוד טוען המערער, כי חלק מחומר החקירה הוסתר ממנו.
בנוסף, טוען המערער – וזו הטענה העיקרית עליה מתבסס הערעור – כי במסגרת התיק הפלילי הצהירה הפרקליטה על הסרת המחדלים האזרחיים ועל-כן יש ללמוד מהצהרה זו, שהייתה הבסיס להסכמתו להסדר הטיעון, כי שומתו שולמה ולא נותר לו חוב לרשויות המס בגין ההכנסה האמורה.
לבסוף, טוען המערער, כי המשיב קבע לו סכומי הכנסה גבוהים מאלה שנקבעו בתיק הפלילי.

בית-המשפט, מפי השופטת ע' הוד, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופטת הוד קבעה, כי המועד בו הֵחלה החקירה הפלילית או המועד בו ידע המשיב או נציגו על החקירה האמורה אינו המועד הרלוונטי לתחילת מרוץ ההתיישנות, אלא המועד בו הגיש הנישום את דו"חותיו לשנות-המס הרלוונטיות ובמקרה דנא המועד בו הגיש המערער את הדו"ח השנתי המהווה השגה, כאמור בסעיף 150(ב) לפקודה.
שעה שכך, מהמועד האמור (נובמבר 2015) ועד למועד השומה (מרץ 2019) לא חלפה תקופת ההתיישנות המנויה בסעיף 152(ג) לפקודה, וממילא המשיב פעל במסגרת הזמנים הקבועים בחוק.

עוד קבעה השופטת, כי אין לקבל את טענת המערער כי חלק מחומר החקירה הוסתר מפניו, שכּן לא רק שהמערער לא הציג ראיות ולא זימן עדים בעניין זה וממילא לא הוכיח את טענתו האמורה, אלא שמלכתחילה אין זה ברור כיצד יש בטענה זו כדי להועיל לו משהורשע לאחַר ועל סמך הודאתו.

באשר לטענה העיקרית לפיה במסגרת התיק הפלילי הצהירה הפרקליטה על הסרת המחדלים האזרחיים קבעה השופטת הוד, כי המערער לא הוכיח כי ניתן ללמוד מהצהרה זו על תשלום שומתו ועדותו תומכת דווקא בגרסה ההפוכה.

לבסוף, נדרשה השופטת הוד לשומה לגופה תוך שהיא דוחה את טענותיו של המערער בעניין זה וקובעת, כי על פקיד-השומה לקבוע את מס האמת על סמך החומר המצוי לפניו והוא אינו כבול לתוצאותיו של ההליך הפלילי. כלומר, ככל שמהחומר האמור עולה, כי גובה ההכנסה של הנישום גבוה משנקבע בהליך הפלילי, הרי שבידי פקיד-השומה להוציא שומה לפי החומר הראייתי המונח לפניו והסכום שצוין בכתב האישום ושנפסק בפסק-הדין בהליך הפלילי אינו כובל את ידיו מלפעול כך.


תביעת החזר מס על-ידי היורשים והורשת הפסדים

ביום 10.12.2020 ניתן פסק-הדין של בית-משפט השלום בירושלים בעניין טרוים.

התובעים, דן אליעזר טרוים ואוריאל טרוים, הם שניים מילדיו ומיורשיו של שמואל טרוים ז"ל ("המנוח") שנפטר בחודש ספטמבר 2005.
על-פי הדו"ח השנתי לשנת 2005, הייתה למנוח יתרת הפסד מעסק נכון למועד פטירתו (לרבות הפסדים מועברים) בסך של 572,804 ש"ח.
בשנת 2008 ניתן פסק-הדין המורה על שחרור 633,691 ש"ח אשר הצטברו בחשבון שניהל המנוח בקופת גמל מרכזית לפיצויים, כאשר מתוך סכום זה סך של 253,584 ש"ח נוכה במקור.

לטענת התובעים, בעקבות מגעים עם פקיד-שומה ירושלים 1 (הנתבע 1 – פקיד שומה 41), פקיד-שומה ירושלים 3 (הנתבע 2 – פקיד שומה 43) ופקיד-שומה חיפה (הנתבע 3)  ("הנתבעים"), הם הגישו ביום 16.1.2011 דו"ח מתקן לשנת 2005 ובגדרו הם כללו את ההכנסה הנזכרת, בסך של 633,691 ש"ח, וקיזזו ממנה את ההפסדים נכון לאותה שנה: הן את הפסדי המנוח עצמו עד פטירתו בחודש ספטמבר (572,804 ש"ח) והן את הפסדי העיזבון לאחַר פטירת המנוח ועד לתום אותה שנה (118,629 ש"ח).
עוד טוענים התובעים, כי הנתבעים לא דחו את הדו"ח המתקן ועל-כן בחלוֹף שלוש שנים ממועד הגשתו יש לראותו כאילו התקבל.

לטענת הנתבעים, לעומת זאת, הזכאות לכספי קופת הגמל לפיצויים נוצרה מכוח פסק-דין משנת 2008, מספר שנים לאחַר פטירת המנוח, ולפיכך החבות במס בגין הכנסה זו אינה של המנוח אלא של היורשים, שהם בעלי הזכויות באותם כספים. ממילא, כך טוענים הנתבעים, לא ניתן לקזז מאותה הכנסה את הפסדי המנוח קודם פטירתו שהם הפסדים אישיים שלו אלא רק את ההפסדים שנוצרו ליורשים עצמם לאחַר הפטירה.
עוד  טענו הנתבעים, כי גם כי במהלך התנהלותם של התובעים מולם הם שינו מעת לעת את טענותיהם ואת עמדתם, והכל כדי להביא לכך שההכנסה מקופת הגמל לפיצויים לא תחויב במס כלשהו.
הנתבעים הוסיפו וטענו, כי בניגוד לעמדה המשתקפת בדו"ח המתקן לשנת 2005, התובעים עצמם הודו שלא ניתן לקזז כנגד הכנסה זו הפסדים שהיו למנוח טרם פטירתו וכי רק משהתברר להם שהדבר אינו מסייע להם הגישו את התובענה, תוך הסתמכות חוזרת על הדו"ח המתקן.
הנתבעת אף כופרים בכך שהדו"ח המתקן נמסר כלל במועד הנטען על-ידי התובעים.

בקדם המשפט הוסכם, כי הפלוגתא היחידה בהליך היא האם נוכח סעיף 145 לפקודת מס הכנסה יכולים הנתבעים לחלוק על הדו"ח המתקן.
כלמר, טענת התובעים היחידה שנותרה הייתה כי הנתבעים מושתקים מלפעול בניגוד לדו"ח המתקן, וזאת מכוח הוראת סעיף 145 לפקודת מס הכנסה.

בית-המשפט, מפי השופט א' נחלון, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, הִבהיר השופט נחלון, תוך שהוא מתייחס לפסק-הדין של השופט ה' קירש בעניין שרגא,* כי הדרישה להכיר בדו"ח המתקן היא דרישה להכיר במצב שאינו נכון עובדתית ולכאורה גם אינו משַקף את הדין. שכּן, ההכנסה מקופת הפיצויים הגיעה בשנת 2008 ולא בשנת 2005; ואילו על-פי דין אין מדובר בהכנסה של המנוח, שבעת הגעתה כבר הלך לבית עולמו, אלא של יורשיו שקיבלו את נכסיו עם פטירתו וממילא לא ניתן לקזז ממנה את ההפסדים שהיו למנוח עצמו קודם פטירתו.

* ע"מ (תל-אביב) 41641-01-14 (קישור לפסק-הדין). נזכיר, כי ביום 14.1.2020 ניתן פסק-דין נוסף של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בנושא הורשת הפסדים לצורכי מס, והפעם של השופט מ' אלטוביה (ע"מ (ת"א) 12837-06-17). התייחסנו לכך במסגרת מבזק מס' 1832.

לגופו של עניין, קבע השופט נחלון, כי הנתבעים אינם מחויבים לפעול בהתאם לדו"ח המתקן הן מהטעם שלא הוכח כי הדו"ח המתקן אכן נמסר לנתבעים ביום 16.11.2011, כנטען על-ידי התובעים, והן מהטעם שסמוך לאחַר הגשתו הנטענת של הדו"ח המתקן, וביתר שאת לאורך השנים שלאחר מכן, התובעים חזרו בהם למעשה מהאמור בו וטענו לפני הנתבעים טיעונים אחרים לגמרי מאלה שהשתקפו בדו"ח, ביחס לסוג וסכום ההפסדים שאותם ניתן לקזז כנגד ההכנסה מקופת הגמל לפיצויים וביחס למועד הגעת הכנסה זו.


פטוֹר ממס שבח לנציגוּת דיפלומטית

במבזק האחרון (מבזק מס' 1889) דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין ממשלת הרפבוליקה הצרפתית.

באותו עניין, התעוררה שאלת מעמדו של חוזר מק/23/16 מיום 20.2.1970, שעניינו "מכירת נכס ע"י נציגות דיפלומטית" הקובע כדלקמן:
"1. ישנם מקרים בהם נציגויות דיפלומטיות המוכרות מקרקעין מבקשות לפטור את ה'מכירה' מתשלום מס שבח. התעוררה בעיה כיצד לנהוג במקרים אלה מאחר ובחוק מס שבח אין סעיף הפוטר נציגות דיפלומטית ממס שבח.
2. בסעיף 23 בהצעת חוק החסינות וזכויות היתר הדיפלומטיות והקונסולריות, תשכ"ח-1967, נקבע כי נציגויות דיפלומטיות פטורות ממס שבח על מכירת נכס כל עוד אין בעיסקה סימנים שהיא נעשתה למטרות רווחיות.
3. לפיכך, כאשר נציגות דיפלומטית מוכרת מקרקעין, יש לבדוק אם העיסקה נעשתה למטרות רווחיות, ואם לאו יש לפטור את המכירה ממס שבח."

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט א' דורות (בהסכמת חברי הוועדה מר א' הוכמן ורו"ח ש' מדהלה), דחתה את הערר שהגישה העוררת ובכלל זאת את טענתה כי לאור הוראות החוזר היא זכאית לפטוֹר מלא ממס שבח.
נקבע, כי פטוֹר ממס שבח במכירת זכות במקרקעין על-ידי נציגוּת דיפלומטית חייב להיות מעוגן בחוק, או על פיו, והסמכוּת לפטוֹר מתשלום מס חייבת להיות בלשון ברורה בהוראה מפורשת של חוק או תקנה.
עוד קבע השופט, כי במקרה דנא אין גם מקום לטענה בדבר ציפיה לגיטימית והסתמכות של העוררת על החוזר המקצועי, שכּן עסקת המכר התבצעה בשנת 1993 והעוררת לא ידעה אז על קיומו של החוזר וממילא לא הסתמכה עליו.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי רשות המסים הודיעה על ביטול החוזר האמור.
להודעת הרשות, לחצו כאן.


פיצוי כספי מהמדינה

ביום 11.12.2020 ניתנה החלטתו של בית-משפט השלום בתל-אביב בעניין אלדד אריה ואריאלה אריה.

עניינה של ההחלטה בבקשה שהוגשה על-ידי המדינה לסילוק על הסף של התביעה שהוגשה על-ידי התובעים על נזקים ממוניים ובלתי-ממוניים שנטען כי נגרמו להם כתוצאה מנקיטת הליכי גבייה והטלת קנס על-ידי משרדי מיסוי מקרקעין שהתברר לשיטתם כלא חוקי ונובע מתקלה מיחשובית בדיעבד בשנת 2019.

לטענת המדינה, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות, היעדר סמכות עניינית והיעדר עילת תביעה.

בית-המשפט, מפי השופטת ש' הינדה, דחה את בקשת המדינה וקבע את התיק להוכחות (קישור להחלטה).


פסיקה בתחום הפלילי

פורסמו מספר החלטות ופסקי-דין בתחום הפלילי.

בעניין תכשיטי כפריס (ת"פ 35910-07-20) דחה בית-משפט השלום בחיפה, מפי השופט ש' בנג'ו את עיקר הטענות המקדמיות של ההגנה לפיהן יש לבטל את כתב האישום (בגין אי-העברה במועד של מס שנוכה במקור ואי-ניכוי מס במקור) מחמת התיישנות וכן בְּשל אכיפה בררנית ושיהוי בלתי-סביר.

בעניין גלנדאואר (ת"פ 58206-07-18) גזר בית-משפט השלום ברמלה, מפי השופט ה' אבו שחאדה, 54 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 400,000 ש"ח (או 4 חודשי מאסר תמורתו) על הנאשם (בן 69, נשוי ואב ל-13 ילדים בוגרים וסב ל-110 נכדים) שהורשע בעבירות בגין חשבוניות פיקטיביות ובגין אי ניכוי מס במקור.

ואילו בעניין רוזנברג (ת"פ 24950-07-17) גזר בית-משפט השלום בירושלים, מפי השופט א' כהן, 13 חודשי מאסר בפועל וכן הפעלת מאסר מותנה בן 10 חודשים שהוטל עליו בגין הרשעות קודמות וזאת בחופף לעונש המאסר הנוכחי, 10 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 25,000 ש"ח (או 80 ימי מאסר תמורתו) על הנאשם (יועץ מס) שהורשע באי הגשת דו"חות תקופתיים למע"מ, אי תשלום מע"מ במועד, ניכוי מס תשומות ללא חשבוניות מס כדין והגשת דו"חות תקופתיים הכוללים ידיעות כוזבות.