משיכת עד 7,500 ₪ בחודש מקרן השתלמות בפטוֹר ממס
במבזק מס' 1867 מיום 30.7.2020 דיווחנו, בין היתר, על פרסום חוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה), התש"ף-2020 ("החוק") (קישור לחוק).
כפי שציינו במבזק האמור, החוק כולל מספר הוראות ובכללן הוראת-שעה* לפיה בתקופה 10.8.2020–9.2.2021 עובד או יחיד יהיו רשאים למשוך כספים מקרן השתלמות (לרבות הפרשי הצמדה וכן ריבית ורווחים אחרים שמקורם בהפקדה מוטבת) בפטוֹר ממס, וזאת אם טרם חלפו 6 שנים ממועד התשלום הראשון לחשבון, ולגבי עובד או יחיד שהגיע לגיל הפרישה, אם טרם חלפו 3 שנים ממועד התשלום הראשון לחשבון. זאת, בתנאי שסך משיכת הכספים מכלל חשבונותיו של העובד או היחיד לא יעלה על 7,500 ש"ח בחודש מסוים ובהתקיימותם של לפחות אחד משני ההתנאים המנויים בהוראת-השעה.
* ראו סעיף 27 לחוק, המהווה תיקון עקיף (מס' 253) לפקודת מס הכנסה.
** ואלה הם שני התנאים החלופיים: האחד – במהלך התקופה שמיום 1.3.2020 ועד ליום שבו הוגשה הבקשה למשיכת הכספים לקרן ההשתלמות, העובד או בן זוגו או בן-זוגו של היחיד, פוטרו מעבודתם או יצאו לחופשה ללא תשלום; השני – ההכנסה החייבת החודשית הממוצעת של העובד ובן-זוגו או היחיד ובן-זוגו ממשכורת, מעסק או משלח-יד, הָחל ב-1.3.2020 ועד תום החודש שקָדם ליום שבו הוגשה הבקשה לקרן ההשתלמות, פחתה ביחס להכנסה החייבת החודשית הממוצעת כאמור בשנת-המס 2019.
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי רו"ח רונית כהן, מנהלת מחלקת קופות גמל בחטיבה מקצועית ברשות המסים, פרסמה הנחיות לקרנות ההשתלמות והחברות המנהלות בנושא מתן פטוֹר מניכוי מס במקור בהתאם להוראת-השעה האמורה.
למַעבר להנחיות, לחצו כאן.
נפקות החילוט של כספים בהליך פלילי לגבי חבות המס – סיבוב שני
במבזק מס' 1856 מיום 2.6.2020 (קישור למבזק) דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין חיון, בגדרו קיבל השופט ה' קירש את הערעור ברובו, וקבע, בין היתר, כי יש מקום להתיר למערער הוֹצאה בגובה הסכום המחולט.
בהקשר זה, נבקש לעדכנכם, כי ביום 4.8.2020 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט, מפי השופט א' גורמן, בעניין רביזדה ודור – חן מסחר בע"מ.
המערער 1, בנימין רביזדה ("המערער"), הוא הבעלים והמנהל של המערערת 2, דור חן מסחר בע"מ ("המערערת").
המערערים עָסקו בניכיון שיקים ובמתן הלוואות בשוק האפור בהיקף נרחב מבלי שניהלו ספרים ומבלי לדַווח על הכנסותיהם כדין.
כנגד המערערים הוגשו שני כתבי אישום ("ההליכים הפליליים"): כתב האישום הראשון יִיחס למערערים פעילות של ניכיון שיקים ומתן הלוואות בהיקף של כ-2 מיליארד ש"ח, בין השנים 1995–1998, והם הורשעו בעבירות שיוחסו להם (ת"פ (שלום, ת"א) 7146/01). ואילו כתב האישום השני – שהתייחס, בין היתר, לפרשה הידועה של הבנק למסחר – יִיחס למערערים פעילות של ניכיון שיקים ומתן הלוואות בהיקף של כ-4.8 מיליארד ש"ח, בין השנים 1999–2002, והם הורשעו בעבירות שיוחסו להם (ת"פ (מחוזי, ת"א) 40183/02).
ערעורים שהגישו המערערים על פסקי-הדין שניתנו בהליכים הפליליים נדחו והרשעתם הפכה לסופית.
בעקבות הרשעתו של המערער בהליך הפלילי השני, הורָה בית-המשפט המחוזי ביום 11.6.2016 על חילוט נכסי המערער מכח סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון. במסגרת החילוט – שהתייחס לעבירות שבוצעו בשנים 2000–2002 (ועל כך אין מחלוקת) – חולטו כספים בסך של כ-19,300,000 ש"ח וכן נכסי מקרקעין שונים ובשווי כולל (לרבות הכספים) של כ-35 מיליון ש"ח.
השומות שהוצאו למערערים לגבי שנות-המס 2000–2002 הן שומות סגורות ועניינן לא עמד לבחינה בערעור.
שנות-המס שבמחלוקת בערעור הן השנים 1995–1999 ובגינן כבר התנהל בין הצדדים בעבר הליך ערעור (עמ"ה (ת"א) 1263/03) וזה הסתיים בכך שלבקשת הצדדים התיק הוּשב להליכי השומה על-מנת לסיימו בהסכמה. ברם, עניין זה לא צלח והמשיב הוציא למערערים שומות בצווים ובעקבותיהן הוגש הערעור הנוכחי.
המשיב הוציא למערערים שתי שומות חלופיות: האחת, שומה עיקרית והיא שומה למערער, בגדרהּ יוחסו כל ההכנסות למערער ולא למערערת, מהטעם שלמערער היה ייפוי כוח לפעול בחשבונות הבנק של המערערת והוא עשה בהם כבְּשלו ומהטעם הנוסף ששיקים שהגיעו לכאורה למערערת הופקדו על-ידי המערער בחשבונות בנק שלו ושל בני משפחתו. השנייה, שומה חלופית למערערת ולמערער, לפיה ההכנסות יוחסו ראשית למערערת ולאחר מכן, תוך הפחתת מס החברות בו צפויה המערערת לשאת, יוחסו רווחי המערערת למערער כהכנסה מדיבידנד.
הצדדים לא היו חלוקים ביניהם, כי לאור ההרשעות בהליכים הפליליים ובהתאם להוראות סעיפים 42א ו-42ג לפקודת הראיות, הממצאים והמסקנות שנקבעו בהליכים הפליליים קבילים כראיה בערעור הנוכחי. עם זאת, בין הצדדים התגלעה מחלוקת אודות גובה ההכנסות שנקבע בהליכים הפליליים כי הם הפיקו. הצדדים שָטחו טענותיהם בעניין זה ובהחלטה מפורטת מיום 28.5.2019 קבע השופט גורמן, כי גובה ההכנסות בשנות-המס שבמחלוקת עומד על 17,645,940 ש"ח.
המערערים לא העלו כל טענה אחרת באשר לשומות שהוצאו להם וביקשו לייחֵד את טענותיהם רק בעניין השפעת החילוט על השומות.
לטענתם, החילוט, אשר עמד על סך גבוה יותר מסך ההכנסות שבערעור זה, איין את ההכנסות שנותרו בידי המערער ולכן אין למסותו שוב כלל.
בהתייחס לטענת המשיב לפיה החילוט בוצע בשנים מאוחרות לשנות-המס שבמחלוקת ולכן אינו רלבנטי לערעור, טענו המערערים, כי העסק של המערער פעל באופן רציף ולכן ההפרדה לשנות-מס היא מלאכותית; כי המשיב מנוּע מלטעון כי מדובר בחילוט מאוחר בזמן שאינו רלבנטי לשנות-המס שבמחלוקת, שכּן המשיב לא התחשב בסכומי החילוט בשומות של המערער באף אחת מהשנים, לא בשנות-המס שבמחלוקת ולא בשנים מאוחרות יותר, והוא מושתק מלהעלות את הטענה כי החילוט אינו רלבנטי לשנות-המס שבמחלוקת; וכי יש להחשיב את החילוט כתשלום על-חשבון המס ולכן יש לזקוֹף את הסכום שחולט כתשלום בגין חיובי המס בשנות-המס המוקדמות (שנות-המס שבמחלוקת), וזאת לפי סעיף 195א(ב)(1) לפקודה.
הערעור נדחה (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, התייחס השופט גורמן לפסק-הדין של השופט ה' קירש בעניין חיון כמו גם לדבריו של השופט נ' סולברג בעניין דמארי, תוך שהִבהיר כי הגם שהיחס בין חילוט רווחֵי פעילות פלילית לבין מיסוי אותה הכנסה מעורר שאלות מעניינות וחשובות, הוא מוצא כי יש ממש בדברי המשיב לפיהם בנתוני המקרה דכאן, שאלת היחס בין החילוט לבין השומה כלל אינה מתעוררת.
שכּן, השומות מושא הערעור עוסקות במיסוי הכנסות שהופקו בשנות-המס 1995–1999, בעוד שהחילוט נוגע להכנסות שהופקו בשנים מאוחרות יותר, 2000–2002. שעה שכך, בין אם ננקוט בגישתו של השופט קירש לפיה יש להתיר ניכוי הוצאה בסכום החילוט (הוֹצאה המתגבשת לשיטתו רק בשנת הוצאת צו החילוט) ובין אם ננקוט בגישה שהועלתה כאפשרות בדבריו של השופט סולברג ולפיה מכוח חובת ההגינות המוטלת על פקיד-השומה נדרש הוא שלא להטיל מס על הכנסה שידוע לו כי שוב אינה שייכת לנישום, הרי שגישות אלו מתייחסות אך ורק להכנסה הספציפית שהוּצאה מידי הנישום – בין אם על-ידי השבת הגזלה (כפי שהיה בעניין דמארי) ובין אם על-ידי חילוטה – ולא ביחס להכנסות אחרות אשר הופקו עוד קודם לכן.
המקרה שלפנינו, הוסיף והִבהיר השופט גורמן, מתייחס כאמור לרווחים שהפיק המערער בשנים מאוחרות לשנות-המס המס שבמחלוקת, ובמצב דברים זה אין בחילוט המאוחר כדי להשפיע על מיסוי הכנסה שהפיק המערער בשנות-מס קודמות לשנים בהן הופקה ההכנסה המאוחרת בזמן ושחֵלק ממנה חולט.
בהמשך הדברים, התייחס השופט גורמן לטענותיו הנוספות של המערער ודחה אותן.
כך, באשר לטענתו של המערער כי יש להתעלם מההפרדה בין שנות-המס השונות, קבע השופט, כי ההבחנה בין שנת-מס אחת לרעותה היא ממושכלות היסוד של דיני המס; וכי העובדה שעסקיו של המערער פעלו ברצף אינה מייתרת את ההבחנה בין השנים בהן נוצרו ההכנסות.
לגבי הטענה כי המשיב לא לקח בחשבון בשנות-המס המאוחרות יותר את השלכות החילוט על שומות המס שהוציא בשעתו וכי המשיב מושתק מלהעלות את הטענה כי החילוט אינו רלבנטי לשנות-המס שבמחלוקת, קבע השופט כי המערער לא הראה כי הוא העלה בשעתו (כאשר נדונו שנות-המס לגביהן בוצע החילוט) את הטענה כי החילוט רלבנטי לשנות-המס באותן שנים; וכי בכל מקרה אין בסיס לטענת ההשתק.
ואילו באשר לטענת המערערת כי יש לראות בחילוט כתשלום בגין חוב המס, קבע השופט גורמן, כי החילוט אינו תשלום בגין חוב מס, אלא הוצאת בצעוֹ של המערער מידיו, מה גם שסכום החילוט לא שולם למשיב.
מיסוי תקבולים בגין פינוי מקרקעין – והפעם פסק-דין של ועדת-הערר
במבזק מס' 1823 מיום 8.12.2019 (קישור למבזק) נדרשנו לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אפרהימי (ע"מ (ת"א) 22950-02-17).
נזכיר, כי באותו מקרה נדונו תשעה ערעורי מס הכנסה שונים אשר הוגשו נגד שלושה פקידי-שומה (גוש דן, חולון וירושלים 3) בנושא שאלת החבות במס של המערערים בגין קבלת תשלומים מהחברה הכלכלית לבני ברק בע"מ ("החברה העירונית") בתמורה לפינויָם מהמקרקעין בהם החזיקו במתחם מסוים בעיר בני ברק.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, קיבל את הערעור בחלקו וקבע, בין היתר, כי הנכס שפוּנה הוא "דירת מגורים", חל החריג השלישי להגדרת המונח "נכס" שבסעיף 88 לפקודת מס הכנסה וכתוצאה מכך דמי הפינוי אינם חייבים במס הכנסה.
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי אתמול (10.8.2020) ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין וייס ואח'.
עניינו של פסק-הדין בדיירים נוספים במתחם, שפונו אף הם על-ידי החברה העירונית.
המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין מרכז) קבע תחילה (תוך שהוא מאשר את שומתם העצמית של העוררים), כי הזכות שמכרו העוררים היא "זכות במקרקעין", כמשמעותה בחוק מיסוי מקרקעין וכי העוררים זכאים לפטוֹר ממס בגין מכירת דירת מגורים מזכה מכוח סעיף 49ב(5) לחוק (הפטוֹר החָל במכירת דירת מגורים מזכה שהתקבלה בירושה).
אלא שכעבור כחודשיים, חזר בו המשיב וקבע, כי העוררים פלשו למקרקעין ולכן הזכות שמכרו אינה "זכות במקרקעין", אין הם זכאים לפטוֹר ממס ודבר החקיקה הקובע את המס החָל בגין המכירה הוא פקודת מס הכנסה.
יצוין מיד, כי אם המשיב היה מקבל עליו את הכרעתו של בית-המשפט בעניין אפרהימי, הרי שככל הנראה לא היה טעם מעשי בהמשך ניהול הערר, שהרי בכל מקרה גם אם תתקבל עמדת המשיב והעוררים יופנו למשרדי פקיד-השומה, הם לא יחובו במס בגין המכירה. אלא שהמשיב הודיע, כי הגיש ערעור לבית-המשפט העליון על פסק-הדין בעניין אפריהימי, ומשכך המחלוקת בין הצדדים דורשת הכרעה והיא אינה תיאורתית גרידא. לכך ראוי להוסיף, כי העוררים אף עמדו על טענתם, כי בכל מקרה, הסיווג הנכון של הזכות שהייתה בידיהם הוא כ"זכות במקרקעין" לפי חוק מיסוי מקרקעין.
עניינו של הערר הוא אפוא, בשתי שאלות: האחת – האם היה המשיב רשאי לחזור בו מהחלטתו הראשונה; השנייה – בהנחה כי התשובה לשאלה הקודמת חיובית, האם הזכות שמכרו העוררים היא "זכות במקרקעין", כטענת העוררים, או שהזכות שמכרו אינה "זכות במקרקעין" ומיסוי רווחי המכירה חוסה תחת פקודת מס הכנסה, כטענת המשיב.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט א' גורמן (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי), קיבלה את הערר (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרש השופט גורמן לשאלת סמכות המשיב לחזור בו מהחלטתו הראשונה והאופן בו יושמה סמכות זו.
השופט דחה את טענת העוררים לפיה משאימץ המשיב בהחלטתו את שומתם העצמית, זו הפכה לשומה סופית ולמשיב לא הייתה שמורה הזכות לחזור בו ולתקן את החלטתו.
לדבריו, המשיב, ככל רשות מנהלית, מוסמך לפעול ומוסמך אף לתקן טעויות אליהן הוא סבור כי נקלעו החלטותיו הקודמות וסעיף 85 לחוק קובע מסגרת זמן לתיקון שכזה – 4 שנים.
אכן, הוסיף וציין השופט גורמן, יש משמעות לכך שהשומה הפכה לסופית, אולם משמעות זו מוגבלת במבחני האיזון שקבע המחוקק ושעיצבה הפּּסיקה.
במקרה דנא, לא יכולה להיות מחלוקת כי המשיב פעל במסגרת הזמן העומדת לרשותו, ומה שיש לבחון הוא אם החלטתו של המשיב נעשתה תוך שקילת השיקולים הנדרשים, כאשר השיקול העיקרי שעל המשיב היה לשקוֹל הוא אינטרס ההסתמכות של העוררים על החלטתו לאשר את שומתם העצמית. אינטרס זה עשוי להיות חזק במיוחד במקרה בו שינה נישום את מצבו בעקבות החלטתו של המשיב, אלא שהעוררים לא העלו כל טענה מסוג זה.
השופט גורמן הוסיף ונדרש לטענתם הנוספת של העוררים לפיה המשיב הסתמך על שיקול דעת שהפעיל גורם אחר, היועץ המשפטי של פקיד-שומה גוש דן. השופט קבע, כי אין חולק שעל המשיב להפעיל את שיקול דעתו שלו ולבחון את הדברים בעצמו, ודאי במקרה בו השאלה המרכזית היא האם מדובר במכירה של "זכות במקרקעין" אם לאו, עניין המצוי בתוך תחום אחריותו של המשיב. אלא שעיון במכתב ששלח המשיב לעוררים מעלה, כי המשיב הפעיל את שיקול דעתו שלו ובָּחן אף הוא את העניין.
השופט גורמן המשיך ונדרש לסיווג הזכות שנמכרה.
השופט ניתח לעומק את הגדרת המונח "נכס" שבסעיף 88 לפקודת מס הכנסה כמו גם את הגדרת המונח "זכות במקרקעין" שבסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין וקבע, כי אין מדובר בשתי החלופות הראשונות שבהגדרת המונח "זכות במקרקעין" (דהיינו בעלוּת או חכירה לתקופה העולה על 25 שנים), אך מתקיימת החלופה השלישית שעניינה ב"הרשאה במקרקעי ישראל". זאת, תוך שהוא מקבל את טענת העוררים לפיה ניתנה להוריהם הרשות להחזיק במקרקעין (דהיינו, שאין מדובר בפולשים, כפי שנטען על-ידי המשיב) ומוסיף ומסביר מדוע בנסיבות העניין ראוי להחיל את הוראות חוק מיסוי מקרקעין וליתן לעוררים פטוֹר ממס שבח בהתאם להוראות סעיף 49ב(5) לחוק.
השופט גורמן הוסיף וציין, כי לתוצאה לפיה התמורה שקיבלו העוררים בעד בתיהם פטורה ממס (שבח), ניתן לכאורה להגיע גם בדרך אחרת – הדרך שאימץ כבוד השופט קירש בעניין אפרהימי – אך לאור נסיבות המקרה שונות, דרך זו פחות מתאימה, לשיטתו.
יצוין, כי המשיב העלה בסיכומיו טענה חדשה, לפיה היות שהורי העוררים לא היו בעלי זכות "בעלות" במקרקעין, לא חל בעניינם הפטוֹר שבסעיף 49ב(5) לחוק. השופט גורמן דחה טענה זו, בקובעו כדלקמן:
"אני מוצא טענה זו מפתיעה, לא רק בגלל המועד בו הועלתה, אלא אף בגלל תוכנה. למיטב ידיעתי, כדבר שבשגרה המשיב מחיל את הפטור הקבוע בסעיף 49ב(5) לחוק, גם כאשר – כמו ברוב הדירות בישראל, לא הייתה למוריש זכות 'בעלות' בדירה, אלא לצורך הדוגמה זכות חכירה גרידא. מדוע אפוא יש לנהוג בדרך שונה עם העוררים?
כך או אחרת, אני סבור כי הפרשנות המקובלת ושאותה יש לאמץ לביטוי 'בעלה' שבסעיף 49ב(5) לחוק, היא במובן של – 'בעלה' של הזכות במקרקעין, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין, ולא במובן של 'בעלות' כמשמעותו בחוק המקרקעין. לאור זאת, משמצאנו כי הייתה בידי העוררים והוריהם 'זכות במקרקעין', הרי שזכאים הם לפטור הקבוע בסעיף 49ב(5) לחוק – כפי שקבע המשיב מלכתחילה."
בקשה לעיכוב ביצוע של פסק-דין בערעור מס הכנסה
כללי
המערער, ברק אלימלך, שפעל תחת העוסק "הכי טובים בכשרויות", סיפק לטענתו שירותי פיקוח על העמסת עופות למוסד הכָּשרות של הרב מחפוד, "בד"ץ יורה דעה".
שירותים אלה סופקו על-ידיו בין באמצעות עובדיו ובין באמצעות קבלן-המשנה – עופר אביבי ("אביבי"), שהיה מגיע, לטענת המערער, לאתרים שונים ברחבי הארץ ותפקידו היה לוודא כי העמסת העופות מהלולים למשאיות, לצורך הובלתם לשחיטה, נעשית על-פי כללי הכָּשרות של הרב מחפוד.
בקשת פסילת המותב הראשונה
במבזק מס' 1698 מיום 11.3.2018 דיווחנו אודות ההחלטה בבקשה לפסילת מותב (השופטת י' סרוסי) שהגיש ברק אלימלך במסגרת ערעור מע"מ שהגיש על החלטת מנהל מע"מ תל-אביב 3 להשית עליו, בין היתר, כפל-מס תשומות בגין ניכוי שלא כדין של מס התשומות הכלול ב-57 חשבוניות שהוציא לו אביבי.
הבקשה לפסילת המותב התבססה על פסק-דין קודם שניתן על-ידי מותב זה בעניינו של אביבי שהוציא, כאמור, למערער את החשבוניות מושא הערעור (ע"מ 22990-04-16), וזאת בהתבסס על שני נימוקים: האחד, קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט בְּשל דעה קדומה בעקבות פסק-הדין שניתן בעניינו של אביבי; השני, החשש לפגיעה במראית פני הצדק.
השופטת סרוסי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה) ועל החלטתה המערער לא הגיש ערעור לבית-המשפט העליון.
פסק-הדין בערעור מע"מ ובקשת פסילת המותב השנייה
בהמשך לכך, דיווחנו, במסגרת מבזק מס' 1775 מיום 19.2.2019, כי המערער הגיש בקשה נוספת לפסילת המותב במסגרת ערעור מס הכנסה שהגיש, וזאת בעקבות פסק-הדין שניתן על-ידי השופטת סרוסי בעניינו (קישור לפסק-הדין) ואשר דחה את ערעור מע"מ הנוסף אשר הגיש על החלטת המשיב להטיל עליו כפל מס תשומות לפי סעיף 50(א1) לחוק מע"מ בעניין קיזוזן של 57 חשבוניות שקיבל מאביבי.*
* כפי שציינו במבזק מס' 1757 מיום 2.12.2018, המערער הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין האמור.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, קיבל את הבקשה באופן חלקי (קישור להחלטה) וקבע, כי תשלום מחצית מן הסכום בו חויב המבקש (410,251 ש"ח), המתייחס לרכיב "כפל המס", יעוכב עד לאחַר ההכרעה בערעור.
בבסיס בקשה הפסילה הנוספת עמדה טענתו של המערער, כי לאור פסק-הדין בערעור שהגיש והקביעוֹת בו לעניין אי-תקינוּת החשבוניות שהוצאו לו מאביבי, דעתו של המותב "בצורה ונעולה" באופן שמתקיים חשש ממשי למשוא פנים.
השופטת סרוסי דחתה את הבקשה הנוספת (קישור להחלטה) והערעור על החלטה זו לבית-המשפט העליון נדחה אף הוא על-ידי הנשיאה חיות (קישור לפסק-הדין).*
* הנשיאה חיות קבעה, כי ככלל עצם הדיון באותה סוגיה או בנגזרותיה על-ידי אותו השופט אינו מקים כשלעצמו עילה לפסילתו ועל הטוען לכך להוכיח כי דעתו של המותב אכן "ננעלה"; ועל-כן, יש לבחון באיזו מידה מתעורר חשש ממשי למשוא פנים אך בְּשל העובדה שבית המשפט דן בהליך קודם המשיק לסוגיה ובאיזו מידה יכול בית המשפט להבחין בין הראיות והעוּבדות שבפניו לאלו שנדונו בהליך הקודם.
עוד קבעה הנשיאה, כי אפשר שצד להליך יהיה כבול לממצאים ולהכרעות שהתקבלו בהליך קודם בין הצדדים או חליפיהם מכוח הכְּלָל של מעשה בית דין, אך שאלה זו היא דיונית באופייה ונפרדת משְאֵלת הפָּסלות.
לגופו של עניין קבעה הנשיאה, כי ההליך מושא הערעור דנן רחב ומקיף מזה שהתנהל בהליך בעניין מע"מ, הוא נוגע לשאלות עובדתיות שונות ולתשתית עובדתית רחבה יותר והרלוונטיות של החשבוניות שהוציא אביבי להליך דנן היא בגזרה מצומצמת של ההליך ונוגעת אך לרכיב מסוים מתוך טענות המערער בעניין השומה החלופית.
עוד קבעה הנשיאה, כי המותב קבע כי הוא אינו "נעול" בדעתו ופתוח לשמוע את טענותיו של המערער, וחזקה עליו שכך יעשה; וכי אין היא סבורה כי המקרה דנן מַצדיק את פסילת המותב מטעמים של מראית פני הצדק.
פסק-הדין בערעור מס הכנסה
כנגד המערער מתנהל הליך פלילי (ת"פ 9688-03-17) בגין עבירה לפי סעיף 117(ב)(9) לחוק מע"מ בגין ניכוי מס תשומות על-פי החשבוניות שהוצאו לו על-ידי אביבי.
ואילו ההליך הפלילי שהתנהל נגד אביבי הסתיים בהרשעה על-פי הודאתו בעבירוֹת שיחוסו לו, לרבות לעניין הפצת החשבוניות הפיקטיביות למערער, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל.
על-סמך המידע שהתקבל ממנהל מע"מ, ערך המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 1) למערער ביקורת ולאור ממצאיה פָּסל את ספרי המערער והוציא לו שומות לפי מיטב השפיטה.
המשיב פָּסל את ספרי המערער לאחַר שמצא בביקורת שעָרך, כי המערער ניכה בספריו חשבוניות מס שהוצאו לו שלא כדין על-ידי אביבי.
בנוסף, נערכו למערער שומות לפי מיטב השפיטה:
בשומה בשלב א' הוגדלה הכנסתו החייבת של המערער לאחַר שתואמו הוצאות שדרש בניכוי בגין קבלני-משנה, וזאת על רקע טענות המשיב בעניין החשבוניות הפיקטיביות.
ואילו בשומה שלב ב', ולאחַר התייעצות עם היועצת המשפטית של המשיב, נערכה שומה כדלקמן: שומה ראשית, המבוססת על תחשיב כלכלי שנערך על-ידי כלכלן מהמחלקה הכלכלית ברשות המסים, לאחַר שהמשיב קבע כי התוצאה העסקית של המערער אינה סבירה; ושומה חלופית, המבססת על אי-התרת הוצאות בגין קבלני-משנה על-סמך טענת המשיב לגבי החשבוניות הפיקטיביות (ההוצאות שתבע המערער בדו"חותיו בגין עובדיו השכירים הותרו במלואם במסגרת השומה החלופית).
מכאן הערעור.
נזכיר, כי ביום 14.1.2020 פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בבקשת רשות הערעור על החלטותיו של בית-המשפט המחוזי בתיק.*
* במסגרת הבקשה, קָבל אלימלך על כך שחקירתו הנגדית של המפקח במשרדי המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 1) נקטעה בטרם מוצתה; ועל כך שנשללה ממנו זכותו לחקור בחקירה נגדית עד נוסף מטעם המשיב. אשר על כן, ביקש אלימלך, שייקָבע מועד הוכחות נוסף, שבמסגרתו יחקרו בחקירה נגדית שני העדים האמורים.
בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
באשר לבקשה הראשונה – לפיה נקטעה החקירה הנגדית באיבּה – נקבע, כי זו חוסה תחת סעיף 1(5) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009,** ומשכך, מתייתר הצורך לדון בה ולבררה.
** סעיף זה כולל "החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים, ושאלות המוצגות לעדים לרבות קבלה או דחייה של התנגדות בעניין זה, למעט החלטה על דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה, או החלטה בעניין בקשה לעדות מוקדמת".
אשר לבקשה השנייה, קבע השופט סולברג, כי דיוני ההוכחות הסתיימו זה מכבר והסיכומים הוגשו, ועל-כן אין לאפשר לחקור עד שכנגד בחקירה נגדית; וכי בעת הזאת, אלימלך ימתין לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי שעליו ועל נימוקיו, כמו גם על החלטות שונות שניתנו במהלך המשפט, שמורה לו הזכות לערער.
בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור ואישר את השומה הראשית (השומה הכלכלית) שהוציא המשיב (קישור לפסק-הדין).
הבקשה לעיכוב ביצוע
על פסק-הדין של השופטת סרוסי, הגיש המערער לבית-המשפט העליון בקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור שהגיש.
המבקש טוען, כי בעניינו סיכויי הערעור ומאזן הנוחות מַצדיקים עיכוב ביצוע פסק-הדין, על אף העובדה שמדובר בפסק-דין כספי.
לטענתו, סיכויי הערעור גבוהים, שכּן בפסק-הדין נפלו, לשיטתו, פגמים פרוצדורליים ומהותיים, עד כדי פסלות ההליך כולו.
כן טוען המבקש כי גם בהליך שניהל המשיב נפלו פגמים היורדים לשורשו, הבאים לידי ביטוי בהתנהלות שרירותית ונפסדת לכל אורכו.
לעניין מאזן הנוחות, טוען המבקש, כי קיימת תשתית עובדתית המצביעה על כך שמימושו המיידי של פסק-הדין יגרום לו לנזקים בלתי-הפיכים. מנגד, עיכוב ביצוע פסק-הדין צפוי לגרום למשיב פגיעה שולית וזניחה, אם בכלל.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופט מינץ ציין, כי הבקשה לעיכוב ביצוע נסובה על פסק-דין כספי, כאשר הכְּלָל במקרים אלה הוא כי יש להימנע מעיכוב ביצוע פסק-הדין, שכּן אין מניעה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, ועל-כן, עיכוב ביצועו של פסק-דין כספי ייעשה במקרים חריגים בלבד, רק אם קיים חשש ממשי כי המבקש לא יוכל לגְבות בחזרה את כספו אם יתקבל ערעורו או אם ביצוע מיידי של פסק-הדין עלול לגרום לו נזק בלתי-הפיך.
השופט הוסיף וציין, כי המקרה דנא אינו נמנה על המקרים החריגים בהם יש מקום לעכב ביצוע פסק-דין כספי, אף מבלי להידרש יתר על המידה לסיכויי הערעור, שעל פניהם אינם נראים כמבטיחים במיוחד, נוכח העובדה שפסק-הדין מבוסס בעיקר על ממצאי עובדה ומהימנות.
עוד ציין השופט מינץ, כי היות שמול המבקש עומדת המדינה, אין כל חשש כי לא יוכל לגְבות את כספו בחזרה אם יִזכה בערעורו.
באשר לנזק הבלתי-הפיך שעלול להיגרם למבקש, קבע השופט מינץ, כי הנטל להוכיח נזק כאמור מוטל על כתפי המבקש את עיכוב ביצוע. עוד קבע השופט, כי אין די באמירה כללית בדבר נזק בלתי-הפיך ויש להעמיד תשתית ראייתית מבוססת, בעוד שהתשתית העובדתית שהציג המבקש בכל הנוגע למצבו הכלכלי חלקית ביותר; ודומה כי המבקש מגלה טפח ומכסה טפחיים על אודות מצבו הכלכלי ונמנע ממסירת תמונת מצב אמיתית ומלאה.
הדו"ח השנתי של הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור
פורסם הדו"ח השנתי של הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור לשנת 2019 (קישור לדו"ח).
הדו"ח כולל מידע רב אודות משטר איסור הלבת הון ומימון טרור וסוקר את פעילות הרשות בשנה האמורה, כמו גם נתונים סטטיסטיים וכמותיים אודות פעילות הרשות, תיאור של פרשיות הדגל המשמעותיות שהרשות השתתפה בהן וכן התפתחויות משמעותיות.