02/04/2020: תקנות מענק סיוע לעצמאים | הודעת רשות המסים בנושא הקלה בחיוב שווי השימוש ברכב | דחיית תקופות בעניין הליכי מס – עדכונים | פתיחת הסכם שומה – כרטיס אדום לרשות המסים | מפעל מעורב | סעיף 3(י) לפקודה | ניכוי הוצאות מימון | מיסוי הכנסות שלא דוּוחו

תשומת לבכם, בין היתר, לסעיפים הבאים שבהוראת ביצוע 3/2020: 2.1 (מחזיק זכאי ביחידות השתתפות בשותפויות נפט), 2.2 ו-3.1 (דו"ח של חבר קיבוץ ומיסוי קיבוצים), 2.3 ו-3.2 (סעיף 62א – בעל מניות מהותי בחברת מעטים), 2.7 ו-3.3 (בעל מניות בחברת בית) ו-2.12 (נקודות זיכוי לעובד זר).

* נזכיר, כי בגדרהּ של ההנחייה צוין, כי בטרם עריכת שומות שלב א' (כאמור בסעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה) לשנת-מס פלונית, ובכפוף לחריגים המנויים בסעיף 3 להנחייה, על מפקח השומה להתחיל בהליכי ביקורת גלויים משמעותיים (כגון: הזמנה לדיון, דרישת מסמכים, עריכת ביקורת בעסק וכו') לפחות חודשיים לפני מועד ההתיישנות של השומה.

השופטת וינשטיין דחתה את טענת ההתיישנות שהעלה המערער ביחס להחלטת המשיב לפתוח את השומה בהסכם, לאור ההנחייה, ובכלל זאת שהיה על המשיב לפעול להארכת תקופת ההתיישנות בשנה נוספת ובמסגרת זו לפעול להוצאת שומה למערער או לבטל את הסכם השומה.
עם זאת, השופטת הוסיפה וקבעה, כי החלטת הרפרנט המקצועי לפתוח את הסכם השומה ניתנה בשיהוי ניכר. לדבריה, החלטה זו ניתנה כשלושה שבועות בלבד לפני תום התקופה לפתיחת שומה לפי סעיף 147 לפקודה ותוך שנדרשה למשיב ולרפרנט המקצועי תקופה של שנתיים ממועד קבלת תיק המערער לעיון.
השופטת ציינה, כי לטענת המשיב ההנחייה חלה על שומות שלב א' בלבד, אך אין לקבל טענה זו, שכּן הרציונל של ההנחייה יפה גם לעניין סעיף 147, מה גם שאף לולא ההנחייה אין ספק כי חובתו של המשיב היא לערוך שומות מקצועיות ומעמיקות ולא שומות רשלניות ושטחיות ו"ספק גדול בעיניי אם פרק זמן של כשלושה שבועות מאפשר מימוש הרציונל של ההנחיות לפעולה בדבר מתן זכות טיעון הולמת והוצאת שומה יסודית ומקצועית".
באשר למשמעות השיהוי, קבעה השופטת וינשטיין, כי הגם שבמישור דיני המס לא יכולה לקום טענת שיהוי לנישום כלפי רשות המסים בהפעלת סמכויותיה כלפיה ככל שפעלה הרשות במסגרת הקבועה בדין,* יש בהחלט מקום ליתן משקל להתנהלות המשיב במסגרת השיקולים הנשקלים בבחינת תקינוּת ההחלטה על פתיחת הסכם השומה.

* דהיינו, לא ניתן להחיל את תוצאת השיהוי ולקבוע כי קיימת מניעוּת לרשות המסים מהוצאת שומה לנישום גם אם השתהתה בהוצאתה כמעט עד תום תקופת ההתיישנות.

לאחר מכן, נדרשה השופטת וינשטיין לשאלה האם ניתנה למערערת זכות לשימוע כדין.
השופטת הִקדישה לנושא זה יותר משמונה עמודים (!!) (ראו פס' 64–84 לפסק-הדין), תוך שהיא מותחת ביקורת חריפה הן על האופן שבו הוזמן המערער ל"שימוע" (הכְתָרת המילה במרכאות נעשתה על-ידי השופטת) והן על "השימוע" עצמו, תוך שהיא קובעת (בפס' 75), כי "סבורני כי יש ממש בטענות המערער, המקימות חשש ממשי שהליך ה'שימוע' נעשה כלאחר יד, בלא מתן זכות טיעון אמיתית, רק בכדי להכשיר את הליך פתיחת הסכם השומה". 
בנוסף, וכחלק מהדיון בנושא השימוע, התייחסה השופטת לפגיעת המשיב בזכות המערער לעיין במסמכים הנוגעים לעניינו, תוך שהיא מַדגישה את חשיבותה של זכות העיון.

בשלב זה, התייחסה השופטת ויינשטיין לאי-הבאת הראיות על-ידי המשיב, תוך שהיא דוחה את טענת המשיב לפיה התיק "נפל בין הכיסאות".
לדבריה, לא רק שהמשיב לא הגיש תצהיריו במועד ואף לא ביקש כל ארכה לכך, אלא שהוא אף לא ניסה להביא לידי כך שהעדויות מצִדו תישָמענה בעל-פה (כפי שמאפשרת תקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי) ואף לא טרח כלל להביא עִמו לדיון את הרפרנט המקצועי שהינו עד מהותי וחיוני לצורך הליך פתיחת הסכם השומה. עוד ציינה השופטת, כי המשיב חתר רק לדחיית דיוני ההוכחות תוך השחתת זמן שיפוטי יקר ותוך פגיעה בזכויות המערער.

השופטת ויינשטיין הִמשיכה והתייחסה לשאלה, הכיצד זה הפך המשיב לגורם היוזם את פתיחת הסכם השומה והמנהל את הדיון בשומות שהוצאו בצו למערער לשנות-המס שבערעור; כמו גם לשאלה, "להיכן נעלם פ"ש ת"א 3 בהליך דנן ומדוע נדם קולו ולא נשמע".
לדבריה, העובדה שהרפרנט המקצועי מצא להסמיך את המשיב לדון בשומות המערער ולא הותיר את הסמכוּת בידי פ"ש ת"א 3 עומדת בסתירה לחוזר מס הכנסה 4/2000. העברת תיק של נישום ממשרד שומה אחד לאחֵר אינה עניין שגרתי ולמרות זאת לא הוצגה כל אינדיקציה לכך שפ"ש ת"א 3 היה מעורב בהחלטה לפְנות ולבקש את פתיחת הסכם השומה, לכך שנתן הסכמה לפתיחת ההסכם או לכך שתיקו של המערער יועבר ממנו. שתיקתו הממושכת של פ"ש ת"א 3 כל שכּן אי-התייחסותו לבקשת המערער לפתוח את השומות של חברת ניטש, מהווה מחדל שיש בה משום הבעת עמדה מצדו כי הוא מעדיף לטמון ראשו בחול ולא לענות לשאלות הנוקבות מצד המערער או בית-המשפט.

לאור כל האמור, קבעה השופטת ויינשטיין, כי שקלול נסיבות המקרה לגופן והשיקולים שפורטו לעיל מובילים למסקנה, כי הליך פתיחת הסכם השומה כמו גם הליך הדיון בשומות המערער לאחַר פתיחת ההסכם בוצעו באופן פגום, בבהילות ובדוחק בלא כל הסבר להשתהות שבזימון המערער לדיון ותוך פגיעה משמעותית בזכויותיו; וכי לאור זאת עולה כי לא רק שהמשיב לא הרים את הנטל להצדיק את החלטה על פתיחת הסכם השומה, אלא שהפעלת הסמכוּת על-ידי הרפרנט המקצועי כמו גם על-ידי המשיב עצמו נעשתה שלא כדין.

לבסוף, נדרשה השופטת וינשטיין לעילת הטעות שבגינהּ החליט הרפרנט המקצועי להורוֹת על פתיחת הסכם השומה,* ומנגד לטענת המערער, כי ההליך השומתי שניהל מול פ"ש ת"א 3 התנהל בשקיפות ובאופן מקצועי והוא תולדה של איזון בין סיכונים לסיכויים של שני הצדדים בטענותיהם, לאחַר כשנתיים של התדיינויות.

* בהחלטתו של הרפרנט המקצועי צוין, כי זו נובעת "עקב שיקול דעת שאינו נכון של פקיד השומה בהסכם שנערך ובהוצאת השומות לשנים אלו".

השופטת קבעה, כי במקרה דנא מדובר בטענה ל"טעות" בשיקול הדעת של פ"ש ת"א 3 ולא בהסכם שומה אשר נעשה עֵקב טעות בהיסח דעת. שכּן, ההסכם היווה תוצאה של משא ומתן שהתנהל למעלה משנתיים בין הצדדים.
עוד קבעה השופטת, כי המקרה דנא אינו נכלל בגדרם של המקרים החריגים המַצדיקים הפעלת הסמכוּת לפי סעיף 147 לפתיחת הסכם שומה, ובכלל זאת אין מדובר בנישום אשר רימה את רשויות המס או העלים הכנסות ואף אין מדובר בסוגיות משפטיות משמעותיות או בעלוּת השלכות רוחב.
על-כן, כמו גם לאור זאת שלא הוכח כי נפלה טעות בשיקול הדעת של פ"ש ת"א 3, האיזון הראוי, הנכון והמתבקש במקרה הנדון הוא ליתן משקל רב, ממשי ומשמעותי יותר לאינטרס ההסתמכות של המערער שהייתה לו ציפיה ממשית וסבירה כי חבות המס לשנות-המס שבמחלוקת תהפוך לסופית על-פי הסכם השומה.

נקבע אפוא, כי החלטת הרפרנט המקצועי על פתיחת הסכם השומה ניתנה שלא כדין ועל-כן היא בטלה; כי החלטת המשיב להוציא את השומות בצו למערער לשנות-המס שבמחלוקת ניתנה אף היא שלא כדין ודינן להתבטל; וכי הסכם השומה יוחזר על-כנו ויעמוד על תוקפו.

מפעל מעורב; סעיף 3(י) לפקודה; ניכוי הוצאות מימון

ביום 25.3.2020 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין עורב טכנולוגיות 1977 בע"מ ועורב מערכות התראה אלקטרוניות בע"מ.

המערערת 1, עורב מערכות התראה אלקטרונית בע"מ ("המערערת") עוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק מערכות אבטחה אלקטרוניות.
כל מניות המערערת היו בתקופת הערעור (שנות-המס 2011–2014) בבעלות המערערת 2, עורב טכנולוגיות 1997 בע"מ ("חברת האם").
בתקופת הערעור, חברת האם והמערערת הגישו דו"חות מס מאוחדים בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק עידוד התעשיה (מסים), התשכ"ט-1969.
בתקופה זו, הכנסות המערערת הופקו הן ממפעל מאושר, הן ממפעלים מוטבים והן מחֵלק המיזם שלא היה מפעל מאושר ולא היה מפעל מוטב. כלומר, המערערת הייתה בגֶדר "מפעל מעורב" כמשמעותו בסעיף 74 לחוק לעידוד השקעות הון ("חוק העידוד").*

* סעיף זה הוחלף בשנת 2005 במסגרת תיקון 60 לחוק העידוד ואילו תחולתו הוגבלה במסגרת תיקון 68 לחוק העידוד.

על-פי נוסחו של סעיף 74 לחוק העידוד בתקופת הערעור, חלוקת ההכנסה החייבת של מפעל מעורב בין שני חלקיו השונים נעשתה בהתאם לשיטת "יחס המחזורים", דהיינו, מידת הגידול במחזוֹר המכירות של המיזם.
המערערת הוציאה מדי שנה הוצאות מחקר ופיתוח בקשר למוצרים שהיא ייצרה ושיוְוקה, תוך שהוא מיישמת את הוראות סעיף 20א(א)(2) לפקודת מס הכנסה. דהיינו, המערערת ניכתה את הוצאות המו"פ בפריסה על-פני שלוש שנות-מס.
המערערת ביקשה לנַכּוֹת את הוצאות המו"פ כנגד החלקים מהכנסתה שהיו חייבים במס בשיעור מלא בלבד ולא כנגד הכנסתה שהייתה פטורה ממס ממילא. זאת, בטענה, כי הוצאות מו"פ אינן כפופות למנגנון הייחוס הקבוע בסעיף 74 לחוק העידוד בְּשל אופיָן ההוני. עוד טענה המערעת, כי מַחלקת המו"פ אינה מהווה חלק מהמפעל המעורב. בנוסף, הדגישה המערערת את חוסר ההגינות הכרוך לשיטתה באילוצהּ "לבזבז" חלק מהניכוי בְּשל הוצאות המו"פ על הכנסה שממילא אינה חייבת במס. לבסוף, המערערת הצביעה על חיקוקים אחרים אשר יש בהם כדי לתמוך בעמדתה ובכללם חוק האנג'לים, חוק התיאומים וחוק מס הכנסה (ניכוי הוצאות הנפקה) (הוראת שעה), התשע"ב-2018.
המשיב (פקיד-שומה חולון) לא הסכים לאופן זה של ניכוי ההוצאות, ולשיטתו מנגנון הייחוס הקבוע בסעיף 74 מחיֵיב ניכוי הוצאות המו"פ מכְּלָל הכנסות החברה לפני שיוך ההכנסה החייבת הנותרת לחלקי המפעל המעורב השונים.

מחלוקת נוספת בין הצדדים נסובה סביב חיוב המערערת בגין הכנסת ריבית רעיונית לפי סעיף 3(י) לפקודה בקשר לכספים שהיא העמידה לחברת האם.
לטענת המערערת, אין להחיל בנסיבות העניין את הוראות סעיף 3(י), שכּן מדובר ב"חוב של לקוחות או חוב של ספקים בשל שירותים או נכסים" כקבוע ברשימת הסייגים להגדרת המונח "הלוואה" שבאותו סעיף. 
עוד טענה המערערת, כי אין להחיל את הוראות סעיף 3(י) לפקודה מקום בו מוגשים דו"חות מס מאוחדים בהתאם לחוק עידוד התעשיה (מסים).

בנוסף, התגלעה מחלוקת בין הצדדים סביב שלילת ניכויָן של הוצאות מימון בהן עמדה חברת האם בקשר לכספים שהיא לָוותה מבנקים.
לטענת המשיב, חברת האם הינה חברת החזקות והוצאות המימון משמשות למימון השקעותיה במניות המערערת ועל-כן יש להַוון את הוצאות האמורות למחיר המקורי של המניות.
המערערת, לעומת זאת, טענה כי היא עוסקת בניהול המערערת וחברות אחרות בקבוצה ואף עָסקה בפעילות של פיתוח ויישום פרוייקטים שונים, כך שהוצאות המימון משמשות לצורך פעילותה וכנגזר מכך מותרות בניכוי.
לחלופין, טענה המערערת (אם כי טיעון זה נזנח בסיכומים), כי היות שחברת האם מגישה דו"ח מאוחד עם המערערת, אזי הוצאות המימון מותרות בניכוי במסגרת הדו"ח המאוחד.
מכאן הערעור.

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

מיסוי הכנסות מדמי תיווך שלא דוּוחו והוחזרו ללקוחות

ביום 15.3.2020 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין אריה וזמירה רחמים.

השומה שהוּצאה למערערים, בני-זוג, מבוססת על כספים שהופקדו בחשבון הבנק של המערערת, במסגרת פעילותה בשיווק מגרשים באיו"ש.
לאור זאת, קבע המשיב (פקיד-שומה רמלה), כי מדובר בהכנסה מעסק החייבת במס.
לטענת המערערת, מדובר בעסקות למכירת מגרשים שכשלו וכי כל הכספים שקיבלה הוחזרו בסופו של יום ללקוחותיה. עוד טענה המערערת, כי חלק מהכספים שהופקדו בחשבון הבנק הם ממקורות אישיים פרטיים שלה וממקורותיהם של בני משפחתה, וזאת לאור המצב הקשה אליו נקלעה.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט בורנשטין קבע, כי המערערת לא הוכיחה, כי הכספים שהוחזקו ללקוחות הם אלה שהתקבלו בידיה בשנות-המס הרלבנטיות, וממילא לא מן הנמנע שהמערערת, שלא ניהלה ספרים ולא דיוְוחה בשום דרך על הכנסותיה, הִחזירה כספים שהתקבלו בידיה בשנות-מס קודמות לשנות-המס שבערעור.
עוד ציין השופט, כי מתוך הראיות שהוצגו בפניו עולה, כי אכן חלק משמעותי מהכספים שהוחזרו עניינם בעסקות שנעשו בשנות-מס שקָדמו לשנות-המס שבערעור, ובהיעדר כל ראיה אחרת יש להניח כי אף התקבולים התקבלו באותן שנות-מס קודמות.

השופט בורנשטין הוסיף וקבע, כי לאור ההלכה שנפסקה בעניין הירשזון ודמארי (דנ"א 2308/15), לא ניתן למערערת לקזז את ההפסדים להם טענה, שכּן מצב הדברים העובדתי היחיד המאפשר על-פי הדין קיזוז הפסדים (או ניכוי הוצאות) בגין כספים שהוחזרו ללקוחות, הוא כאשר ההחזרים בוצעו בשנות-המס שבהן נוצרו ההכנסות; וכי במקרה דנא, וכאמור, כָּשלה המערערת מלהוכיח כי כך הוא המצב העובדתי בעניינה.
עוד קבע השופט, כי בסופו של יום, כל שנותר למערערת הוא להסתמך על דברים שנאמרו בדעת המיעוט בעניין הירשזון ודמארי על-ידי השופט א' רובינשטיין. ואולם, אף בדברים אלה אין כדי לסייע למערערת, משעה שלא הוּכחה קיומה של זיקה בין הכספים שהוחזרו לבין ההכנסות שנישומו. דהיינו, אין מדובר בהכנסה ש"הוחזרה ליוצרה" (כאמור בדבריו של השופט רובינשטיין).

בהמשך הדברים, נדרש השופט בורנשטין לטענות נוספות שהעלתה המערערת, ובכלל זאת טענה להתיישנות השומה, ודחה אף אותן.

ערר על קנס בגובה 1,040 ש"ח הסתיים בהוצאות בגובה 20,000 ש"ח

ביום 25.3.2020 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין בעניין שריקר.

העורר הוא אחד מתוך 24 בעלי דירות ("המוֹכרים") בבניינים בפתח-תקווה בהם מתבצע פרוייקט תמ"א 38 בעקבות הסכם שנערך בין המוֹכרים לבין חברת טר ארמה יזום ובינוי בע"מ ("היזם").
היזם התחייב לשאת, בין היתר, בתשלום המסים החָלים על המוֹכרים והוא שהָיה הגורם הדומיננטי בהתנהלות מול המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין מרכז.
בין המשיב לבין היזם והמוֹכרים התעוררות מספר מחלוקות, אשר הגיעו הגיעו לסיום במסגרת הסכם פשרה מיום 6.4.2017, בגדרו צוין, כי ההסכם "אינו מבטל ריבית, הצמדה או קנס אלא אם כן נאמר בו אחרת".
בעקבות האיחור בהגשת ההצהרות על-ידי הצדדים, הטיל המשיב על היזם ועל המוֹכרים קנס אי-הצהרה במועד, בהתאם להוראות סעיף 94א לחוק מיסוי מקרקעין. הקנס הוטל בגין 24 מכירות שבוצעו בין המוֹכרים לבין היזם, כך שעל היזם הוטלו 24 קנסות (בהיותו צד לכל אחד מהמכירות) וקנס אחד על כל אחד מ-24 בהמוֹכרים (לכל תא משפחתי הוּצאה שומה אחת). כל קנס בודד עמד על סך של 1,040 ש"ח.
בעקבות הבקשה שהגישו היזם והמוֹכרים, הופחתו הקנסות ליזם מ-24 קנסות לקנס אחד בלבד; ואילו הקנסות שהוטלו על המוֹכרים (אותם התחייב היזם לשלם) לא הופחתו ונותרו על כנם.

על הקנסות שהוטלו על המוֹכרים הוגש ערר לוועדת-הערר, תוך תשלום אגרת בית-משפט בגין שומה אחת בלבד, וזאת על אף שהערר התייחס ל-24 שומות.
ביום 26.3.2019 קיבלה ועדת-הערר את בקשת המשיב והורתה לשאר המוֹכרים לשלם את אגרת בית-המשפט. משלא עשו כן והודיעו כי אין בכוונתם לשלם את האגרה, הורתה הוועדה ביום 7.5.2019 כי שאר המוֹכרים יימחקו מההליך, כאשר רק העורר, אשר היה היחיד ששילם את האגרה, יוותר עורר יחיד.
דהיינו, הערר מתייחס לעורר ולקנס אחד בלבד בסך 1,040 ש"ח.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט א' גורמן (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי) דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

בראשית פסק-הדין, ניתח השופט גורמן את הוראות סעיף 94א לחוק מיסוי מקרקעין ותכליתן.
השופט קבע, כי התערבותה של הוועדה בהחלטת המשיב מכוח הסמכות המוקנית לו באותו סעיף להפחית את הקנס או לבטלו תיעשה במקרה בו יתברר כי המשיב פעל תוך חריגה מסמכות, פגיעה בכללי צדק טבע או או כאשר ההחלטה נגועה בחוסר-סבירות קיצוני; וכי המקרה דנא אינו נופל לאף אחת מהקטגוריות הללו.
למעלה מן הצורך, הִמשיך השופט והִבהיר עד כמה אין החלטת המשיב נגועה בחוסר סבירוּת המצדיק את ביטולה, וזאת תוך שהוא מַפנה, בין היתר, להסכם הפשרה.
לבסוף, ציין השופט גורמן, כי הגם שעמידה על זכותו ליומו בבית-המשפט היא זכותו של העורר, ראוי שהעורר (ובפועל – היזם) יחויב לשאת בְּעלות ההליך שעל קיומו עמד.
בהתאם, קבע השופט, כי הערר יידחה ועל העורר תושַתנה הוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח, תוך שהוא מַבהיר, כי "אלמלא המצב המיוחד בו אנו מצויים כיום בצל משבר הקורונה והשלכותיו, היה לדעתי מקום להשית על העורר הוצאות גבוהות יותר".

אי-הכרה בהוצאות בעקבות אי-ניהול ספרים

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין סולימאן.

עניינו של פסק-הדין בשני ערעורים שהגיש המערער, תושב רמאללה, על שתי שומות מס שהוציא לו המשיב, פקיד-שומה אוטונומיה, לאחַר שקבע כי יש לראות במערער כנישום החייב לנהל פנקסי חשבונות ולא ניהלם כמשמעות מונח זה בפקודת מס הכנסה; ולא התיר למערער לדרוש בניכוי הוצאות (בהתאם לסעיף 33 לפקודה).

בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

ערר על החלטת ביניים של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין

ביום 26.3.2020 פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בבקשת רשות ערעור שהגישו סיסמופ טכנולוגיות בע"מ וכוכב הפארק בע"מ.

בין המבקשות נערכה עסקת מכר מקרקעין ובגינהּ הוציא המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) שומת מס שבח למבקשת 1 (סיסמופ טכנולוגיות בע"מ) ושומת מס רכישה למבקשת 2 (כוכב הפארק בע"מ).
המבקשות הגישו ערר מאוחד לועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה על השומות ושילמו אגרה אחת בגין הערר המאוחד.
ביום 28.11.2019 הורתה הוועדה למבקשות לשלם אגרה בהתאם למספר שומות המס עליהן נסב הערר.
ביום 5.12.2019 הגישו המבקשות לוועדה בקשת הבהרה ובה ציינו כי שומות המס נסבות על עסקת מכר אחת וכן כי הוגש על-ידיהן ערר אחד.
בתשובתו לבקשת ההבהרה טען המשיב, כי חובת תשלום אגרה בערעורי מס נקבעת בהתאם למספר שומות המס, ומשכך, על המבקשות לשלם במקרה הנדון שתי אגרות, כמספר השומות.
בו ביום, דחתה ועדת-הערר את בקשת ההבהרה ושָבה וקבעה כי על המבקשות לשלם אגרת בית-משפט נוספת מאחַר וכאמור, הערר מתייחס לשתי שומות נפרדות.
משכך, המבקשות שילמו את האגרה הנוספת ובמקביל הגישו בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון הנסבה על ההחלטה האמורה של ועדת-הערר.
בבקשת רשות הערעור טוענות המבקשות, כי בעת הגשת ערר מאוחד אשר ביסוֹדו עִסקה אחת יש לשלם אגרה אחת. מסקנה זו נלמדת לשיטתן הן מתקנה 4 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה-1974, אשר נוקטת בלשון יחיד ומורה על תשלום אגרה בגין פתיחת "הליך", והן מפסיקתו של בית-המשפט העליון.
על רקע האמור, טוענות המבקשות כי היה עליהן לשלם בעת הגשת הערר אגרה אחת בלבד.

בית-המשפט העליון, מפי השופטת י' וילנר, דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).

השופטת וילנר קבעה, כי האפשרות להשיג על החלטותיה של ועדת-הערר מוסדרת בסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין לפיו "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון...", כך ששזכות הערעור המוקנית באותו סעיף 90 מוגבלת להחלטה סופית של ועדת הערר; וכי לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות ביניים של הוועדה.

במקרה דנא, קבעה השופטת וילנר, החלטתה של ועדת-הערר איננה מורה על מחיקת הערר אלא מורה על תשלום האגרה ומציינת בתוך כך כי היה ולא תשולם אגרה נוספת – יימחק הערר"; ומשכך אין מדובר בהחלטה סופית אלא בהחלטת ביניים שלא ניתן להשיג עליה, לא בזכות ולא ברשות, אלא במסגרת ערעור בזכות על החלטתה הסופית של הוועדה.

עתירה לתשלום דמי אבטלה לפני חג הפסח

שלשום (31.3.2020) פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בעניין משרד עו"ד מיכאל דקר.

עניינה של העתירה בבקשת העותר להורוֹת למשיב, המוסד לביטוח לאומי, לשלם לעובדים אשר פוטרו או הוצאו לחופשה ללא תשלום ("חל"ת") בְּשל משבר הקורונה את דמי האבטלה בעבור חודש מרץ 2020 לפני חג הפסח, דהיינו עד ליום 7.4.2020.

העותר הוא משרד עורכי-דין וכעולה מן העתירה במהלך חודש מרץ 2020 הוצאו מרבית עובדיו לחל"ת בעקבות השפעת משבר הקורונה וההגבלות שהוטלו בגינו.
לדבריו, כעולה מפרסום תקשורתי, מנכ"ל המשיב הבטיח כי דמי אבטלה בעבור חודש מרץ ישולמו לפני חג הפסח. עם זאת, מפרסומים תקשורתיים מאוחרים יותר התברר כי תשלומים אלה לא יבוצעו לפני החג.
לטענת העותר, יש להורוֹת על מתן "הקדמה רוחבית" לתשלום דמי האבטלה וזאת, בין היתר, משום שראיון מנכ"ל המשיב בתקשורת מהווה הבטחה מנהלית.
עוד נטען, כי במידה שלא תתקבל העתירה יגרמו לזכאים לדמי אבטלה נזקים קשים וכי מתן הסעד הכרחי למשק בכללותו ולשמירה על בריאות הציבור.

בית-המשפט העליון, מפי השופטים ע' פוגלמן, ע' ברון ו-א' שטיין, דחה את העתירה על הסף (קישור להחלטה). 

נקבע, כי העותר, משרד עורכי-דין שעובדיו הוצאו לחל"ת, אינו נפגע ישיר מהפעולה השלטונית. העתירה מתריעה מפני הנזק הכלכלי הקשה שיגרם לעובדים רבים במידה ולא יינתן הסעד המבוקש, ואולם לעתירה לא צוּרף אף עובד שהוצא לחל"ת (אף לא מבּין עובדי משרדו של העותר). זאת, באופן שלא מעמיד תשתית עובדתית מספקת לדיון בעתירה. כך גם באשר לטענותיו של העותר בדבר נזק בריאותי ונזק שיגרם לכלכלה הישראלית ככל שלא תתקבל עתירתו.

עוד נקבע, כי יש לדחות את העתירה לגופה גם, ובעיקר, מהטעם שעל פני הדברים אין היא מגלה עילה להתערבות בית-המשפט בנקודת הזמן הנוכחית.

הקלוֹת למפעלים במסלול מענקים בעקבות נגיף הקורונה