אלכסנדר שפירא ושות', משרד עורכי-דין

הארכת מועד להגשת דיווח שנתי על ניכויים

פורסמה הודעתו (קישור להודעה) של מר שלמה אוחיון, סמנכ"ל בכיר שירות לקוחות ברשות המסים, לפיטה מועד הגשת הדיווח השנתי על ניכויים ממשכורת ומשכר עבודה (טופס 0126) ועל ניכויים מתשלומים שאינם משכורת או שכר עבודה (טופס 0856) לשנת-המס 2019 יידחה ליום 31.5.2020.

ניכוי דמי מפתח לצורכי מס שבח

פורסם פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין בנימין ואח'.

עניינו של פסק-הדין בערר על החלטותיו של מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים לדחות את ההשגות שהגישו שלושת העוררים על שומות מס השבח שהוציא להם.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לדרישת העוררים להתיר בניכוי בחישוב השבח שנצמח להם במכירת החנויות שמכרו את דמי המפתח ששולמו בשעתו על-ידי קרוביהם, כדיירים מוגנים באותן חנויות; או, לחלופין, להכיר בהוצאה רעיונית של דמי פינוי עצמי.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט א' דורות (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד י' אלקיס ומר א' הוכמן), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

השופט דורות בָּחן את הסכמי השכירות של החנויות שהוצגו בפני הוועדה וקבע, כי העוררים לא הצליחו להרים את נטל השכנוע המוטל עליהם ולא הוכיחו כי אכן שולמו דמי מפתח עבוּר שכירת החנויות.
לדבריו, עיון בתצהירים ובחקירות של העוררים מלמד שגם עדויות העוררים בעניין תשלום דמי המפתח אינן מבססות את טענתם בעניין זה, וברובן מדובר בראיות מפי השמועה שאין בהן לשפוך אור על התנהלות הצדדים שנקשרו בעסקות השכירות.

השופט דורות הוסיף וציין, כי הסכום המופחת ששילמו העוררים בגין רכישת החנויות אינו בהכרח תולדה של דמי המפתח ששולמו, שכּן ייתכן שמקור התשלום המופחת בקשיים בפינוי החנויות, בקשיים תזרימיים של המוֹכרת או ביכולות משא-ומתן של הצדדים.

לבסוף, ציין השופט כי טענת העוררים בדבר ההכרה בדמי פינוי עצמיים נזנחה ולא הועלתה בסיכומיהם.

חיובה של רשות מקומית במס שכר וטענת התיישנות

ביום 1.3.2020 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בענין עירית רמלה.

עניינו של הערעור בחיובה של המערערת, רשות מקומית המסוּוגת כמלכ"ר בהתאם לסעיף 1 לחוק מע"מ, בהפרשי מס שכר, לאחַר שביקורת שביצע המשיב (פקיד-שומה רמלה) העלתה כי קיימת אי-התאמה בין שכר העבודה ששילמה המערערת לעובדיה בשנות-המס שבמחלוקת לבין סך מס השכר שדוּוח ושולם על-ידיה.
המערערת העלתה שורה של טענות ביחס למחלוקת העיקרית ובמקביל טענה, כי חלה התיישנות לגבי השומות וכן שהשומות אינן מבוססות, אינן משַקפות את מלוא המידע המסמכים והתחשיבים שהוצגו למשיב ואף הוצאו בחוסר סמכות.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור תוך חיוב המערערת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 100,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט בורנשטין לטענת ההתיישנות שהעלתה המערערת כמו גם לטענתו של המשיב כי זו (טענת ההתיישנות) לא הועלתה בהזדמנות הראשונה ועל-כן יש לדחותה על הסף.
לדבריו, טענת התיישנות יש אכן להעלות בהזדמנות הראשונה. עם זאת, הוסיף השופט וקבע – תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) בעניין פחמאווי (ע"מ (חי') 17079-07-16) – כי אין לחסום בפני המערערת את טענת ההתיישנות רק משום שנטענה באיחור. זאת, מהטעם שמדובר בטענת התיישנות "מהותית" הנוגעת למועדים שבהם רשאי המשיב לערוך את השומה וככזו נראה כי ניתן להעלותה בכל שלב.
ואולם, לגופו של עניין, דחה השופט את טענת ההתיישנות, שכּן הדו"חות שהגישה המערערת לא היו סופיים ותקינים במועד הנטען על-ידיה אלא רק במועד מאוחר יותר שאינו חורג מתקופת ההתיישנות.

השופט בורנשטין המשיך ונדרש למחלוקת המהותית בין הצדדים, תוך שהוא מַקדים ומַבהיר, כי בדומה לעניין מועצה אזורית מעלה יוסף (ע"מ (חי') 68374-09-16)* ולעניין מועצה מקומית גדרה (ע"מ (מרכז-לוד) 61866-11-15),** המערערת לא הוכיחה את שנדרשת היא להוכיח וטענותיה נותרו במישור התיאורטי גרידא. "המערערת טענה בסיכומי התשובה שלה כי 'הראיות בתיק דנן, לרבות הראיות שצורפו בהסכמה מתיק מעלה יוסף, מקימות מארג עובדתי רחב ואיתן המקים את העובדות הנדרשות לתיק דנן'. לא מניה ולא מקצתיה. לא ראיות, לא מארג, לא רחב ולא איתן. המערערת ניהלה את ההליך תוך התעלמות מחובתה להציג ראיות, תוך ערבוב מין שאינו במינו, תוך יצירת בלבול וערבוב בין הליך אחד ובין הליך אחר, ובאופן בלתי ברור ובלתי נהיר".

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן**.

באשר לרכיבי התשלום השונים ששילמה המערערת לעובדיה ושאלת חבותה במס שכר בגינם, קבע השופט בורנשטין כי אין לקבל את עמדת המערערת וכי חלק ניכר מהטענות שהעלתה בערעור דנן הועלו גם בעניין מועצה מקומית גדרה ונדחו על-ידיו.

תיקון נימוקי שומה

ביום 1.3.2020 ניתנה גם החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין יבדייב.

החלטה זו ניתנה אגב הליך הערעור שהגיש המערער על שומה שהוציא לו המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 3) באשר לאופן מיסוי מכירתו של חפץ עתיק אותו רכש המערער בשנת 2003 ומכרו, ברווח נאה, בשנת 2012, תוך שהוא מדַווח למשיב על הרווח האמור כרווח שאינו חייב במס בהיותו "מיטלטלין של יחיד המוחזקים לשימושו האישי או לשימושם האישי של בני משפחתו...".

עניינה של ההחלטה האמורה בבקשת המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 3) לתקן את נימוקי השומה באופן כזה שתיווסף אפשרות מיסוי חלופית של רווח הון החייב במס (דהיינו, שאין מדובר במיטלטלין לשימוש אישי), כך שאם בית-המשפט לא יקבל את הנימוק המקורי שצוין בנימוקי השומה כי מדובר בהכנסה פירותית מעסק/עסקת אקראי, דין המכירה להיות ממוסה כרווח הון.

יצוין, כי בקשת המשיב הוגשה בסמוך לאחַר דיון קדם המשפט בתיק שבו, בין היתר, הועלה על-ידי השופט קירש מתווה פשרה אפשרי, מבלי, כמובן, להביע כל עמדה אשר לתוצאה המסתברת של המשפט.

בית-המשפט, מפי השופט קירש, קיבל את בקשת המשיב (קישור להחלטה), הגם שמצא לנכון להטיל עליו הוצאות בסך 5,000 ש"ח.

השופט נימק את החלטתו בשבעה טעמים (ראו פסקות 15–21 להחלטה), תוך שהוא נדרש, בין היתר, להחלטה שניתנה לאחרונה על-ידי השופטת י' סרוסי בעניין גוטמן ועליה דיווחנו במבזק מס' 1832 מיום 20.1.2020 (קישור למבזק) ומדגיש (ראו פסקה 26 להחלטה) את השוני בין בקשה להותיר הוספת ראיה (מסמך, עדוּת) או נימוק (במובן אמירה שמַצדיקה עמדה) לבין בקשה להתיר הוספת בסיס שומה שונה, נוסף וחלופי אשר נועד להצדיק את החבות במס.

הלוואת בעלים או הזרמת הון / אופציות ESOP

נבקש לעדכנכם בדבר שני פסקי-דין שפורסמו לאחרונה בנושאים האמורים ואשר רלבנטיים גם לעולם המס.

האחד – פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין .A.T.S Investments Inc (קישור לפסק-הדין), שעניינו בהבחנה בין הלוואת בעלים לבין הזרמת הון.

השני – פסק-הדין של המחלקה הכלכלית בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין See Kok Yang (קישור לפסק-הדין), שעניינו בהמרצת פתיחה שהגיש העותר ובגדרהּ עתר המבקש להורוֹת למשיבה – חברה שבה הוא בעל מניות – למסור לו מסמכים שונים וכן לזַמן אסיפה כללית.
במסגרת פסק-הדין קבע בית-המשפט, מפי השופט מ' אלטוביה (ראו פס' 11 לפסק-הדין), כי אופציות המצויות בנאמנות (ESOP) אינן נחשבות לחֵלק מההון המונפק של החברה ולכן יש לראות בעותר כמי שמחזיק מעל 10% מהחברה, וכנגזר מכך הוא רשאי לדרוש כינוס אסיפה כללית.
קביעה זו עשויה להיות רלבנטית, בין היתר, לשאלת סיוּוגו של בעל מניות כ"בעל מניות מהותי".