מבזקי מס

19/08/2019: מחסן ששימש למגורים בניגוד לדין – האם "דירת מגורים"? | שיהוי/השתהות בגביית דמי ביטוח לאומי | 90 שומות = 90 אגרות | בקשה לאיחוד תיקים | חשבוניות פיקטיביות | דיווח על עסקה בינ"ל | בקשה לפתיחת תיק באופן מקוּון

מחסן ששימש למגורים בניגוד לדין – האם "דירת מגורים"?

ביום 12.8.2019 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בעניין גיא.

בשנת 1993 רכש אביו המנוח של העורר זכויות חכירה בנכס מקרקעין המצוי ברחוב ביאליק בתל-אביב.
הנכס הנכס הוגדר לפי חוקי התכנון והבנייה כ"מחסן" ו"חדר כביסה" והוא נמצא בקומת מרתף חלקית וגלויה (כלומר רובו מצוי מתחת למפלס הרחוב אך מעל פני האדמה) של בניין אשר קומותיו האחרות שימשו למגורים.
לאחַר הרכישה, פוצל הנכס לשני חלקים והוסב לשמוש במגורים על-ידי התקנת המתקנים הדרושים לכך, ללא כל שינוי במעמד התכנוני של המקום.
בחודש אפריל 2013, חֵרף קיומה של תב"ע חדשה משנת 2008 שבגדרהּ סוּוג הבניין כמבנה לשימור ללא הגבלות מחמירות ותוך שנוצרה לראשונה אפשרות עקרונית להסב את הנכס לדירת מגורים, הוגש כתב אישום כנגד העורר על-ידי השירות המשפטי של עירית תל-אביב. זאת, בגין "שימוש חורג" בנכס.
בחודש נובמבר 2014, כשנה וחצי לאחַר הגשת כתב האישום, הגיש העורר בקשה ל"שימוש חורג למגורים", אך הבקשה לא אושרה.
בחודש פברואר 2016 התקיים דיון בהליך הפלילי בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים והוסכם, כי תינתן לעורר ארכה של 4 חודשים להתאים את הנכס להיתר, דהיינו להסיר ממנו מתקנים כך שלא יוכל לשַמש עוד למגורים בפועל וכדי שישוב לשַמש כמחסן.
בחודש מאי 2016 (דהיינו בתוך פרק הזמן של 4 חודשים שהוקצב בהליך הפלילי) מכר העורר את הנכס וביקש כי החבות במס שבח תיקבע לפי שיטת החישוב הליניארי המיוחדת הקבועה בסעיף 48א(ב2)(1) לחוק מיסוי מקרקעין* החָלה רק במכירת "דירת מגורים מזכה" (דהיינו "דירת מגורים" ששימשה בעיקרה למגורים לפחות באחת משתי התקופות שנקבעו לעניין זה) (אין מחלוקת עובדתית לגבי השימוש בנכס למגורים על-פני תקופה של שנים).

* דהיינו פטוֹר ממס שבח עד ליום 1.1.2014 ומס בשיעור 25% בגין יתרת השבח הריאלי, הכל לפי חישוב ליניארי.

ברם, לטענת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) הנכס אינו מהווה "דירה" או "דירת מגורים"* ולכן חישוב מס השבח צריך להיעשות באופן רגיל ומיטיב פחות.

* "דירת מגורים" מוגדרת בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין כ"דירה או חלק מדירה, שבנייתה נסתיימה והיא בבעלותו או בחכירתו של יחיד, ומשמשת למגורים או מיועדת למגורים לפי טיבה, למעט דירה המהווה מלאי עסקי לענין מס הכנסה".

השגת העורר נדחתה. מכאן הערר.

יצוין, כי לאחַר מכירת הנכס הוא שימש למשרד; וכי ביוזמת הרוכשים, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה החליטה בחודש פברואר 2017 לאשר בקשה להסבתו למגורים.
עוד יצוין, כי מכירת הנכס הביאה בעקבותיה להטלת חיוב בהיטל השבחה עליו חָלק העורר תוך שהוא טוען (באמצעות שמאי מקרקעין מטעמו), כי לא ניתן, מבּחינה הנדסית ופיזית, להפוֹך את הנכס למגורים וממילא התב"ע החדשה לא השביחה את הנכס. כלומר, טענתו של העורר כנגד החבות בהיטל השבחה סותרת את הטיעון שהעלה בפני מנהל מיסוי מקרקעין ובפני הוועדה לעניין החיוב במס שבח.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת ה' קירש (בהסכמת חברי הוועדה רו"ח צ' פרידמן ורו"ח מ' לזר)דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

השופט קירש בָּחן את היסודות המצטברים להגדרת המונח "דירת מגורים" – דהיינו: (1) הנכס הנדון הוא "דירה" או חלק מדירה; (2) בניית הדירה הסתיימה; (3) הדירה היא בבעלותו או בחכירתו של יחיד; (4) הדירה אינה מהווה מלאי עסקי לעניין מס הכנסה; ו-(5) הדירה משמשת למגורים או מיועדת למגורים לפי טיבה – וקבע, כי אין חולק כי ארבעת היסודות האחרונים אכן התקיימו; אך היסוד הראשון אינו מתקיים, דהיינו הנכס הנמכר אינו מהווה בגֶדר "דירה".
לשיטתו, יש לפרש את התיבה "דירה" כמורה על נכס מקרקעין מסוג מבנה אשר בעת מכירתו השימוש בו למגורי אדם מותר על-פי דין ובהתאם ינבעו תוצאות אלו: אם השימוש בנכס למגורים מותר על-פי דין ויש בו מתקנים דרושים, הנכס ייחשב "דירת מגורים" לפי סעיף 1 לחוק אף אם לא שימש למגורים בפועל בעת המכירה; אם השימוש בנכס למגורים מותר על-פי דין והוא משַמש בפועל למגורים בעת המכירה, הוא ייחשב "דירת מגורים" אף אם חסרים בו חֵלק מהמתקנים הדרושים למגורים; אם השימוש בנכס למגורים מותר על-פי דין אך אין שימוש בפועל למגורים ואף אין בו מתקנים דרושים, הנכס לא ייחשב "דירת מגורים"; ואם השימוש בנכס למגורים אינו מותר על-פי דין אזי הוא לא ייחשב דירת מגורים אף אם מתגוררים בו למעשה ואף אם הותקנו בו מתקנים דרושים.
עוד קבע השופט קירש, כי לפי המבחן המוצע, זהותו הבסיסית של נכס תישאב מהדין הכללי (ובפרט מדיני התכנון והבנייה) והיתר הבנייה על פיו נבנה הנכס תהווה עבורו "תעודת זהות".
השופט הבהיר, כי הנמקתו אינה מבוססת בעיקר על המוסכמה לפיה "החוטא אינו יוצא נשכר", וזאת לא רק מהטעם שיישומו מעלה סוגיה לא פשוטה של גבולות השימוש בחוקי המס לצורך אכיפתם של דינים אחרים (כגון: חוקי התכנון והבנייה), אלא היות שהפּנִייה לעיקרון האמור אינה נדרשת כאן. כלומר, הקביעה במקרה דנן כי הנכס אינו בבחינת "דירה" אינה סנקציה בתגובה להתנהגות העורר (שימוש חורג בנכס מחסן כמקום מגורים), אלא מדובר במסקנה המושתתת על פרשנות שמבקשת לצקת תוכן למונח "דירה" המופיע בחוק מיסוי מקרקעין על-ידי פנייה לאותן נורמות משפטיות שתפקידן להקנות זהוּת לנכסי מקרקעין.

חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן הסכים לתוצאה אליה הגיע השופט קירש אך ציין שהנימוק העיקרי, לשיטתו, לדחיית הערר הינו אימוץ הכְּלָל "שלא יהא חוטא נשכר", הגם שבכל מקרה על המחוקק להסדיר זאת.
עוד ציין רו"ח פרידמן, כי המבחן שהוצע על-ידי השופט קירש לפירוש המונח "דירה" בהתאם לחוק התכנון והבנייה וללא קשר לכלל ש"לא יהא חוטא נשכר" עלול להביא לתוצאות לא סבירות ולא רצויות (ראו סעיף 4 לחוות-דעתו של רו"ח פרידמן).

חבר הוועדה רו"ח מ' לזר הסכים אף הוא לתוצאה אליה הגיע השופט קירש אך ציין, כי אין לדעתו לקבל גישה לפיה בכל מקרה שבו הנכס מצוי במקרקעין שייעודם אינו למגורים הרי שגם אם בפועל נעשה בנכס שימוש למגורים וגם אם אובייקטיבית הנכס מצויד כדירת מגורים, לא יראו בו דירת מגורים.
לשיטתו, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, בעיקר כאשר הנכס משַמש שנים רבות למגורים וכאשר העירייה משלימה עם העובדה כי הנכס הוסב לדירה ומחייבת בהתאם את חיובי הארנונה.

הערר נדחה אפוא, פה-אחד והעורר חויב בהוצאות בסך 18,000 ש"ח.


שיהוי/השתהות בגביית דמי ביטוח לאומי

במבזק מיום 12.7.2017 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בחיפה בעניין אריה מיזל.

עניינו של פסק-הדין בתביעה שהגיש אריה מיזל לביטול דרישת המוסד לביטוח לאומי לתשלום הפרשי דמי ביטוח בגין הכנסתו כשכיר בחו"ל, ממעסיק זר, בשנים 2009 ו-2010.
לטענת התובע, הדרישה לתשלום הפרשי דמי הביטוח אינה כדין מכוח דוקטרינת השיהוי וההסתמכות שפותחו בפסיקה.
עוד טען התובע, כי הנתבע מנוּע ומושתק מלשנות רטרואקטיבית את חיוביו של התובע בניגוד לקביעתו הקודמת משנת 2009 לתשלום דמי ביטוח מינימליים (קביעה שעולה בקנה אחד עם המדיניות בה נהג הנתבע כלפי המבוטחים בשנים קודמות), אשר התקבלה לאחַר שהתובע פנה ביוזמתו (באמצעות יועץ המס שלו) לנתבע, בזמן אמת, והצהיר בפניו על עבודתו בחו"ל בשירותי מעסיק זר.

בית-הדין קיבל את התביעה (קישור לפסק-הדין).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי על פסק-הדין הוגש ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה.

בית-הדין הארצי, מפי השופטת ח' אופק גנדלר (בהסכמת השופטים ר' פוליאק ו-ס' דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור) קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ניתחה השופטת גנדלר את כללי החבות בדמי ביטוח לאומי החָלים על מבוטח תושב ישראל המועסק במדינה זרה על-ידי מעסיק ישראל ועל-ידי מעסיק זר.

לאחר מכן, בָּחנה השופטת את משמעות השיהוי בגביית החוב מהתובע בתוך התקופה בה גבייתו אפשרית על-פי דין. זאת, לאחַר שהגיעה למסקנה כי המוסד לביטוח לאומי לא היה מנוּע מלפעול לגביית החוב נוכח הוראות ההתיישנות הקבועות בסעיף 363א לחוק הביטוח הלאומי.
השופטת גנדלר ניתחה את פסקי-הדין השונים שעָסקו בסוגיה זו ואשר ניתנה בשני הֵקשרים: במצב הראשון, מדובר בחוב שתקופת גבייתו מוגבלת ועוד בטרם חָלפה תקופה זו מבקש החייב למְנוע מהנושה לפעול לגבייתו מחמת שיהוי; ואילו במצב השני, מדובר בחוב שתקופת גבייתו אינה מוגבלת, קרי: שחוק ההתיישנות או הֶסדר דומה לו לא חלים עליו (דהיינו, אין מניעה פורמלית לגביית החוב אף בחלוֹׁף תקופה ממושכת העולה על התקופה המוּכּרת כתקופת ההתיישנות ובהקשר זה מבקש החייב למְנוע מהנושה לגבוֹת את החוב מחמת שיהוי).
השופטת קבעה, כי המקרה שבפנינו שייך לקבוצת המקרים הראשונה, שכּן גביית החוב נעשתה בתקופה בה לא הייתה מניעה או מגבלה לפעול לגבייתו מכוח סעיף 363א לחוק, הקובע מאז חקיקתו בשנת 2014 (ובשים לב להוראות התחילה והתחולה שנקבעו בו) מגבלות לתקופת הגבייה.
לדבריה, שיהוי (בתוך מגבלות התקופה שהותרה בדין לגבייה) עשוי לאיין את הגבייה, אך הפּסיקה קבעה תנאים מחמירים להחלת הדוקטרינה של שיהוי מאין גביה בתוך התקופה המותרת לגבייה.
לגופו של עניין, קבעה השופטת, כי השיהוי, על אף פגמו, אינו מאיין את הגבייה, וזאת ממספר טעמים: ראשית, לא רק שטענת ההסתמכות של המשיב (התובע) לא בוססה בפן העובדתי, אלא גם שדמי ביטוח הינם תשלום חובה וטענה בדבר הסתמכות לגיטימית המבוססת על נוהג הנוגד דין מעוררת קושי. כמו-כן, בהיעדר קיום חובת הדיווח על ההכנסות למוסד לביטוח לאומי יש קושי בניסיון ההסתמכות הנטען על-ידי המשיב (התובע).
לאור האמור, קבעה השופטת, כי אין המדובר בשיהוי מאין גביה, אלא בהשתהות פגומה המצדיקה הושטת סעד, וזאת בהיבט התוספות לקרן החוב ולא קרן החוב עצמה.
בהתאם, נקבע, כי פסק-הדין של בית-הדין האזורי יבוטל והמוסד יהיה רשאי לגְבות את מלוא הקרן של החוב, בצירוף הפרשי הצמדה רק בגין התקופה שלאחַר משלוח דרישת החיוב ביום 31.8.1984. דהיינו, המוסד לא יהיה רשאי לגְבות קנסות וריביות בגין התקופה שעד למתן פסק-דין זה ולא יהיה רשאי לגְבות הפרשי הצמדה בגין התקופה עד ליום 31.8.1984. עוד נקבע, כי לאור תרומתו של המוסד לביטוח לאומי להיווצרות העמימות העומדת במוקד הדיון, יחויב המוסד בתשלום הוצאות משפט לתובע בסך 25,000 ש"ח בגין שתי הערכאות. 

השופט ר' פוליאק הצטרף לתוצאת פסק-דינה של השופטת גנדלר הגם שמנימוקים שונים.
השופט פוליאק הסכים עם השופטת גנדלר כי לא הוכח התנאי העיקרי של שיהוי מאין גבייה, במובן זה שטענת ההסתמכות של המשיב (התובע) נטענה בעלמא ולא הורם הנטל להוכחתה.
לדבריו, העובדה לפיה מקורו של החוב בתשלום חובה על-פי דין אינה מסכלת את האפשרות לאיין בנסיבות מתאימות – גם אם חריגות ויוצאות דופן – את האפשרות לגביית החוב, אך במכלול השיקולים האם לקבל את טענת השיהוי המנהלי באופן שהרשות לא תִגבה את החוב, יש ליתן משקל משמעותי ביותר למקורו של החוב.
השופט פוליאק הוסיף וקבע, כי לא היה מקום לטענת המוסד כלפי המשיב (התובע) והתנהלותו וכי אף אם אין די בהתנהלות המוסד, שאינה נובעת מעמימות פרשנית (שהרי המצב המשפטי היה נהיר לפקידי המוסד כעולה מהעדות מטעמו), יש בה כדי לתמוך בקביעת השופטת גנדלר על הפחתת חלק מהחוב באמצעות העמדתו על השיעור הנומינלי עד להתעוררות המאוחרת של המוסד ולוויתור על ריבית וקנסות לאחריה וכדי לתמוך בקביעה הנוספת לפיה יש להשית את עלות ההליך המשפטי על המוסד.

השופטת ס' דוידוב-מוטולה ונציגת הציבור (מעסיקים) הצטרפו לתוצאת פסק-הדין של השופטת גנדלר וזאת מטעמיו של השופט פוליאק. ואילו נציגת הציבור (עובדים) הצטרפה לתוצאת פסק-הדין.

תשומת לבכם להתייחסותה של השופטת גנדלר לשאלה האם ובאילו נסיבות השתהות פגומה יכולה להביא להפחתת קרן החיוב (פס' 61–63 לחוות-דעתה) ולהתייחסותו של השופט פוליאק לשאלה זו (פס' 6 לחוות-דעתו).


90 שומות = 90 אגרות

עניין אפרהימי

במבזק מיום 26.6.2017 נדרשנו להחלטת בית-המשפט העליון בעניין אפרהימי ואח'.

המבקשים, 14 במספר, הגישו במשותף ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב על צווים שהוצאו להם על-ידי פקיד-השומה. הצווים הוצאו להם בנפרד, אך לטענתם הערעורים מבוססים על שאלות משפטיות משותפות שמקורן בהשלכות המס של פינויָם ממתחם שהחזיקו במשותף. לפיכך, לפי תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי – החָלה במקרה זה מכוח תקנה 9(א) לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט-1979 ("תקנות ערעורי מס") – הם רשאים להגיש ערעור במאוחד (בדומה לאפשרות להגיש תביעה אחת על-ידי כמה תובעים, המבוססת על שאלה משותפת).

לאחַר שהוגש הערעור, הורה בית-המשפט המחוזי (השופט מ' אלטוביה) לצדדים להתייחס לשאלה אם ניתן היה להגיש את ההליך כערעור אחד; ולאחַר שהצדדים הגישו עמדותיהם בנושא, קבע בית-המשפט, כי אמנם ייתכן ובעתיד יוחלט על שמיעת הערעורים במאוחד, אך אין הלימה בין אפשרות זו לבין חובת תשלום האגרה בגין כל הליך והליך, כל שכּן בהתחשב בכך שפקיד-השומה מחויב לחיסיון כלפי כל נישום בנפרד.
לאור זאת, הורה בית-המשפט המחוזי, כי ההליך הנוכחי ישמש כערעור למערער אחד, לפי שיקול דעת בא-כוחם של המערערים; ויֶתֶר המערערים יוסרו ממנו ויוכלו להגיש ערעורים נפרדים. מכאן בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה לרשות ערעור (קישור להחלטה).
השופט סולברג קבע, כי הרישא לתקנה 4(ג) לתקנות ערעורי מס (הקובעת, כי "הודעת ערעור יכול שתתייחס ליותר משומה אחת לאותו מערער, אולם – כאמור בתקנות האגרות – יראו כל אחת מהשומות שהערעור מתייחס אליהן כאילו הוגש עליה ערעור בנפרד") מתייחסת להגשת ערעור על יותר משומה אחת לאותו מערער, ועל פניה היא משמיעה כי לא תיתכן הגשת הודעת ערעור ליותר משומה אחת שהוצאו לנישומים שונים. יתרה מזאת, התקנה קובעת, כי גם אם הוגש ערעור על שומות שונות, תשולם אגרה על כל אחת מהן בנפרד. לפיכך, גם אם ניתן היה לעשות כן, היו התקנות מחייבות, כעיקרון, תשלום אגרה עבור כל שומה בנפרד (אף שבפועל, בְּשל שינויים בתקנות המסדירות את אגרות בתי המשפט, אין תקנה זו מופעלת הלכה למעשה). אומנם, הוסיף וציין השופט סולברג, בתקנות ערעורי המס מצויינת האפשרות של ריבוי מערערים (ראו לשון תקנה 5(ד) לתקנות אלו), אולם אין בכך כדי לשנות מן המשתמע מתקנה 4(ג) הנ"ל, משום שהדבר אפשרי, ואף רגיל, כאשר הוּצאה שומה אחת המתייחסת לכמה נישומים, כגון בני זוג או שותפים.
באשר לתקנות סדר הדין האזרחי, קבע השופט סולברג, אלו חלות על ענייננו "בשינויים המחויבים ובכפוף להוראות הפקודה ולתקנות אלה" (כלשון תקנה 9(א) לתקנות ערעורי מס), ומכאן שהן אינן יכולות לסתור את המשתמע מתקנה 4(ג) האמורה. כמו-כן, לאור סדרי הדין הנהוגים בהליכים אזרחיים, אין מקום להגשת ערעור המס כפי שהוגש.
השופט סולברג הטעים, כי אין לקבל את טענתם של המבקשים ביחס לתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי (המתייחסת לאפשרות הגשת תביעה משותפת על-ידי כמה תובעים "בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה"). שכּן, ערעור מס, כשמו, הוא ערעור על החלטה מינהלית כאשר כל ערעור תוקף החלטה נפרדת של פקיד-השומה (וממילא אין לראות בשומות השונות שהוצאו, אף אם הוצאו בגין תשתית עובדתית דומה, כ"סדרה אחת של מעשים").
לכל האמור צירף השופט סולברג גם את הנמקתו של בית-המשפט המחוזי בנוגע לחיסיון המוטל, כנקודת מוצא, על ההליך.

עניין מגורי הים האדום

בהמשך לאמור, דיווחנו במסגרת מבזק מס' 1709 מיום 2.5.2018 על החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין מגורי הים האדום בע"מ ואח'.

עניינה של ההחלטה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כוועדת ערר לעניין מיסוי מקרקעין (השופט גד גדעון) ב-ו"ע 33014-09-17 מיום 26.2.2018.
במסגרת ההחלטה, הורה בית-המשפט המחוזי, על מחיקת מרבית המבקשים (למעט אחד) מערעור המס, ועל הגשת עררים נפרדים (הכוללים תשלום אגרה נפרד בגין כל אחד מהם). זאת, תוך שהוא מתבסס על ההחלטה בעניין אפרהימי וקבע, כי ההיגיון בבסיס תקנות ערעורי מס הכנסה לפיו החלטה מנהלית שניתנה בענייננו של נישום מסוים מַצריכה הגשת ערר על-ידי אותו נישום בנפרד מנישומים אחרים, חרף שמדובר בסדרה אחת של מעשים – חל גם לעניין תקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), תשכ"ה-1965.
על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

עניין גרוסמן

מבזק נוסף ששלחנו בנושא (מבזק מס' 1770 מיום 17.1.2019) דן בהחלטתה של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין גרוסמן ואח'.
עניינה של ההחלטה בערר שהגישו 49 עוררים, דיירי הבית המשותף ברחוב יאיר שטרן 13-7 בחיפה אשר התקשרו בהסכמי תמ"א 38 עם חברת סקאי סי בע"מ ("החברה הקבלנית") ולפיהם מכרו העוררים לחברה הקבלנית את זכויות הבנייה ל-25 יחידות חדשות מכוח התמ"א. זאת, בתמורה לביצוע עבודות חיזוק ושיפוץ בבניין.
המחלוקת בערר הינה קנס בגין אי-הצהרה במועד שהשית המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין חיפה, על כל אחד מהעוררים, וזאת בְּשל איחור של 8 חודשים בהגשת הצהרה על העִסקה.
בסמוך לאחַר הגשת כתב הערר, הגיש המשיב בקשה לסילוק הערר על הסף מחמת אי-תשלום אגרה מספקת, אלא אם תשולם מלוא האגרה תוך פרק זמן שייקָבע על-ידי ועדת-הערר.
לגישת המשיב, היות ששולמה אגרת בית משפט אחת בלבד בסכום של 895 ש"ח על-ידי ב"כ העוררים, יש להוסיף תשלום בגין 32 אגרות של 895 ש"ח כל אחת, וזאת ביחס לכל עורר או לכל זוג עוררים ככל שמדובר בבני-זוג נשואים.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין וחברי הוועדה עו"ד ח' שטרן ועו"ד א' סימון, קיבלה את עמדת המשיב (קישור להחלטה).
הוועדה קבעה, כי על-פי תקנה 4 לתקנות מס שבח (סדרי הדין בפני ועדות ערר), התשס"ז-2007 חייב עורר בתשלום אגרת בית-משפט כקבוע בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, וזאת עם הגשת כתב הערר.
עוד קבעה הוועדה, תוך שהיא מאזכרת, בין היתר, את ההחלטה בעניין אפרהימי דלעיל, כי הכלל הוא שביחס לכל שומה יש להגיש ערר נפרד, כאשר כלל זה חל הן כאשר מדובר בערעורי מס הכנסה ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעררים לפי חוק מיסוי מקרקעין.
בנוסף, קבעה הוועדה, כי העובדה שתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, החָלה בעררי מיסוי מקרקעין, מאפשרת לאחֵד עררים – ונדרשת רשות מוועדת הערר לאיחוד שכזה – אין משמעה כי אם אמנם מספר עוררים קיבלו היתר לאחֵד את עררם תחת מסגרת של ערר אחד כי אז מניה וביה קיימת חובת תשלום אגרה אחת בלבד. לדברי הוועדה, החובה בתשלום האגרה קמה מקום בו קיימת שומה נפרדת אשר ביחס אליה מבקש העורר להגיש ערר. יתר על כן, גם אם השומות שהוצאו על-ידי המשיב נובעות מעסקה אחת – אין משמע כי בְּשל כך קיימת חבות בתשלום אגרת בית-משפט אחת, שהרי כל שומה היא אישית לכל נישום בפני עצמו, לפי נתוניו האישיים, גם אם הוא חלק מעסקה אחת. אין המדובר בשומות "ביחד ולחוד" אלא כל שומה היא אינדיבידואלית לנישום הספציפי, וכל נישום שכזה חייב על-פי הדין להגיש ערר על השומה שהוּצאה לו, שאם לא יגישה במועד הקבוע בדין ייחשב כמי שהסכים לשומת המשיב ושומה זו תהפוך להיות חלוטה.
לגופו של עניין, קבעה הוועדה, כי לא ניתן לקבל את טענת העוררים לפיה מדובר במקרה הנדון ב"עסקה אחת"; וכי העובדה שכּל אחד מהדיירים חתם על אותו הסכם מול החברה הקבלנית אינה הופכת את העִסקה לעסקה אחת במישור כל אחד מהדיירים העוררים.

בהתאם, קבעה הוועדה, כי כל אחד מהעוררים או כל זוג נשוי חייב בתשלום אגרת בית-משפט נפרדת, וכנגזר מכך על העוררים להשלים תשלומן של 32 אגרות נוספות אם ברצונם שהערר של כל העוררים יידוֹן.
הוועדה הוסיפה וקבעה, כי הגם שהמשיב ביקש את סילוק הערר על הסף מחמת אי-תשלום האגרה כדין, יש מקום ליתן שהות בידי העוררים להסדיר את תשלום האגרות הנדרשות ועל-כן התשלום ייעשה עד ולא יאוחר מיום 1.2.2019 שאם לא כן יימחק הערר של כל העוררים למעט הערר של העורר מספר 1.

ההחלטות בעניין שריקר ואח' ובעניין קיבוץ כפר מסריק ואח'

מבזק נוסף ששלחנו בנושא (מבזק מס' 1783 מיום 2.4.2019) דן בשתי החלטות נוספות שניתנו בנושא: האחת, של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין – יו"ר ועוה"ד א' סימון וח' שטרן – חברים) בעניין קיבוץ כפר מסריק ואח' (קישור להחלטה); והשנייה, של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' גורמן – יו"ר ועו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי – חברים) בעניין שריקר ואח' (קישור להחלטה).

שתי הוועדות קיבלו את עמדת מנהל מיסוי מקרקעין וקבעו, כי על כל אחד מהעוררים (ובמקרה של בני-זוג – כל תא משפחתי) לשלם אגרה בגין הערר (דהיינו, על העוררים להשלים את יתרת האגרות שטרם שולמו (35 אגרות בענין קיבוץ כפר מסריק ו-25 אגרות בעניין שטריקר)).

ההחלטה בעניין יעקב שלזינגר ואח'

בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם בדבר קבלת החלטה נוספת של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. זאת, בעניינם של יעקב שלזינגר ו-79 עוררים נוספים.
העוררים הגישו כתב ערר אחד על שומות שהוציא מנהל מיסוי מקרקעין באר-שבע בגדרן דחה המנהל את עמדתם וקבע, כי סעיף 48ג לחוק מיסוי מקרקעין (המעניק זיכוי בשיעור 50% ממס השבח במקרה של הפקעה) אינו חל על הפיצוי שקיבלו. זאת, מהטעם שאין מדובר בפיצוי בגין הפקעה אלא בפיצוי חוזי על-פי הסכמי החכירה שנחתמו בין העוררים לבין רשות מקרקעי ישראל.
בגין הערר שולמה אגרה אחת בלבד (בסך 895 ש"ח) מבלי שהוגשה בקשה לפטוֹר מאגרה.
על רקע זה הוגשה בקשתו של המנהל למחיקת עוררים מהערר או לחלופין בקשה להורוֹת כי על כל עורר לשלם אגרה כתנאי לדיון בעררו.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת י' ייטב (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי)קיבלה את בקשת המנהל (קישור להחלטה).


בקשה לאיחוד ערעורי מס ותביעות אזרחיות

ביום 11.8.2019 ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון, מפי השופט שטיין, בבקשה שהגישו י.ב. שיא משאבים בע"מ וקפלן את לוי בע"מ לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי לאיחוד הדיון בערעורי המס המתנהלים בבית-המשפט המחוזי מרכז-לוד* עם התביעות האזרחיות המתנהלות במאוחד בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב,** כך שהתיקים יידונו במאוחד בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

* ע"מ 32851-11-13, ע"מ 25127-12-16 (מאוחדים) וע"מ 16938-06-15.
** ת"א 37904-10-18, ת"א 31206-11-18 ות"א 34675-01-19.

זאת, בטענה, כי איחוד הדיון בתובענות, אשר מעוררות שאלות עובדתיות ומשפטיות זהוֹת, יקדם יעילות דיונית וימנע הכרעות סותרות.

עיריית רעננה ומועצה מקומית גני תקווה (המשיבות בתביעות האזרחיות) הסכימו לבקשה; עיריית נתניה (המשיבה הנוספת בתביעה האזרחית) לא התנגדה לה; ואילו עיריית תל-אביב (המשיבה הנוספת בתביעה האזרחית), רשות המסים, משרד האוצר, פקיד-שומה רחובות (המשיב בערעור המס) ופקיד-שומה נתניה (המשיב בערעור המס הנוסף) התנגדו לבקשה.

השופט שטיין דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

השופט קבע, כי התביעות הנדונות מבוססות, בניגוד לטענת המבקשות, על עילות תביעה שונות ואינן בגֶדר ״תובענות בנושא אחד״ במובן של תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי.
בנוסף, קבע השופט שטיין, כי ההליכים מצויים בשלבים דיוניים שונים ועל-כן איחוד הדיון בהם יביא לסרבולם ולהארכתם שלא לצורך.
עוד קבע השופט, כי 
התיקים שאיחודם מבוקש מתנהלים אומנם לפני בתי-משפט מחוזיים, אולם הואיל ובחלקם מדובר בערעורי מס ובחלקם האחר מדובר בתביעות אזרחיות, כפופים הם לסדרי דין ולכללי ראיות שונים ואין מדובר בהבדלים "מינוריים" בלבד, כטענת המבקשות. 


חשבוניות פיקטיביות

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין א.ד. אדר בניה אחרת בע"מ וא.ד סי בניה בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בערעוריהן של שתי המערערות (הערעורים לא אוחדו) על החלטות המשיב (מנהל מע"מ אשדוד) להוציא להן שומות לפי מיטב השפיטה ולדחות את ההשגות שהגישו על השומות, נוכח קביעתו לפיה דרשו שתי המערערות מס תשומות על-פי חשבוניות שאינן תקינוֹת, ולא הוכיחו כי החשבוניות הוצאו כדין או כי עשו כל הנדרש כדי לוודא כי מס התשומות ינוכה על-פי חשבוניות שהוצאו כדין.

בית-המשפט, מפי השופט ג' גדעון, דחה את הערעורים (קישור לפסק-הדין).


דיווח על עסקה בינלאומית

ביום 3.7.2019 פורסם באתר האינטרנט של רשות המסים נוסח מעודכן של טופס 1385, המהווה הצהרה על עסקות בינלאומיות, אשר יוגש כנספח לדו"ח השנתי הָחל משנת-המס 2018 (קישור לטופס המעודכן).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי פורסמה הודעת רשות המסים (קישור להודעה) לפיה בעקבות בקשה שהתקבלה בנושא יתאפשר לחברות לדַווח על-גבי הטופס הישן (קישור לטופס הישן) בגין העסקות הבינלאומיות של שנת-המס 2018.
דהיינו, לגבי הדוחות השנתיים לשנת-המס 2018 ניתן יהיה לבחור בגין שני הטפסים.

לעומת זאת, לגבי העסקות הבינלאומיות של שנת-המס 2019 הדיווח (במסגרת הדו"ח השנתי לשנה זו) ייעשה על-גבי הטופס המעודכן בלבד.


בקשה לפתיחת תיק באופן מקוּון

גב' זילפה גלינדוס (סמנכ"לית בכירה לאכיפת הגבייה ברשות המסים) ומר שלמה אוחיון (סמנכ"ל בכיר שירות לקוחות ברשות) הודיעו, במכתבם לרו"ח איריס שטרק נשיאת לשכת רואי-חשבון (קישור למכתב), על השקת יישום מקוּון להגשת בקשות לפתיחת תיקים במערכת המס (מע"מ, מס הכנסה וניכויים) על-ידי מיַיצגים המקושרים לשע"מ.

במקביל, פורסמה הוראת ביצוע מס הכנסה מספר 10/2019 (קישור להוראה) שעניינה בבקשה לפתיחת תיק באופן מקוּון כאמור.