פסק-הדין בעניין שאנקול
עניינו של פסק-הדין בתביעת רשלנות מקצועית שהוגשה על-ידי שאנקול לשיווק (1937) בע"מ (לשעבר איי. סי. אי (ישראל) בע"מ) כנגד שותפוּת רואי-החשבון KPMG סומך חייקין ("סומך חייקין") ושותפוּת עורכי-הדין ש. הורוביץ ("ש. הורביץ").
לטענת התובעת, הנתבעות היו אמונות על ניסוח הסכם מכירת מניותיה של התובעת ("הסכם המכר"), אשר הוחזקו באותה עת בידי החברה האנגלית ICI PLC ("החברה האנגלית"), לחברת שאנקול למסחר בע"מ, ובכלל זה גם תכנון המס הכרוך בביצועו, וכי עקב רשלנותן המקצועית חויבה התובעת לשלם מס הכנסה בסך 2,700,000 ש"ח.
ביום 29.12.2000 ניתן פסק-דין על-ידי בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ב' ארנון (קישור לפסק-הדין), בגדרו סולקה התביעה דנן על הסף עֵקב התיישנות.
ביום 20.8.2014 קיבל בית-המשפט העליון ברוב דיעות ערעור שהוגש על פסק-הדין (ע"א 945/11). דעת הרוב קבעה, בין היתר, כי על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי כוח התביעה של התובעת התגבש במועד שקָדם לתקופת ההתיישנות שנטענה על-ידי הנתבעות וכי נדרש לערוך בירור עובדתי נוסף בקשר לכך.
לפיכך, בית-המשפט המחוזי נדרש לברר את התובענה לגופה.
בפסק-דין מפורט האוחז 105 עמודים, דחה בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ב' ארנון, את התביעה על כל רכיביה וחייב את התובעת לשלם לכל אחת מהנתבעות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך של 110,000 ש"ח, תוך שהוא מותח ביקורת לגבי התנהלותה של התובעת במסגרת ההליך ומהימנותו של המצהיר המרכזי מטעמה (קישור לפסק-הדין).
בחלקו הראשון של פסק-הדין, נדרש השופט לשאלה האם הנתבעות חבו בחובת זהירות כלפי התובעת.
באשר לסומך חייקין, קבע השופט ארנון (ראו פס' 33–127 לפסק-הדין), כי לא מצא שסומך חייקין חבה בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, הן מכוח היותה רואה-החשבון המבקר של התובעת והן מכוח הייעוץ אשר סומך חייקין נתנה לחברה האנגלית במסגרת הסכם המכר.
ואילו באשר לש. הורוביץ, קבע השופט (ראו פס' 128–204 לפסק-הדין), כי התובעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה להוכיח כי היא יוצגה על-ידי ש. הורוביץ בכל הקשור בהסכם המכר ו/או כי קיבלה מש. הורוביץ ייעוץ בכל הקשור בהסכם המכר; וכי העדויות והראיות שהוצגו בפניו מבססות כנדרש את טענת ש. הורוביץ לפיה היא ייצגה בכל הקשור בהסכם האמור אך ורק את החברה האנגלית. עוד קבע השופט ארנון, כי אין לקבל את טענת התובעת לפי ש. הורוביץ חבה כלפיה חובת זהירות מכוח היותה "עו"ד הבית" של התובעת (דהיינו, מכוח היותה של התובעת בגֶדר "לקוח קבוע" של ש. הורוביץ) ואת טענתה הנוספת בדבר הסתמכותה הנטענת כביכול על השירות המשפטי שניתן על-ידי ש. הורוביץ לחברה האנגלית.
משלא נמצא כי הנתבעות היו חייבות בחובת זהירות כלפי התובעת בכל הקשור להסכם המכר, התייתר לכאורה הצורך להמשיך ולדון בטענותיה הנוספות של התובעת.
עם זאת, השופט ארנון הוסיף וקבע, כי גם אם אכן ניתן לבסס קיומה של חובת זהירות מצד הנתבעות כלפי התובעת, הרי שהתובעת לא הוכיחה התקיימותם של יתר היסודות הנדרשים לצורך קבלת תביעתה. שכּן, לא רק שלא הוכח (לרבות לאור חוות-דעת המומחה שהוגשו בעניין זה) כי הנתבעות התרשלו (ראו פס' 208–266 לפסק-הדין), אלא שהתובעת גם לא הוכיחה קיומו של נזק כתוצאה מרשלנותן הנטענת של הנתבעות וקשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק הנטען על-ידיה (ראו פס' 267–307 לפסק-הדין).
פסק-הדין בעניין קרן רוזנבוים
העוררת, גב' קרן רוזנבוים, ובן זוגה, מר שחף רוזנבוים ("שחף") נישאו בחודש ינואר 2007. עבוּר שני בני-הזוג אלה הם נישואיהם הראשונים ולהם ילדים מנישואין אלה בלבד.
בני-הזוג חתמו על הסכם ממון ביום 3.1.2007, ערב נישואיהם ("הסכם הממון"), בגדרו נקבע, כי דירה ברמת גן אשר נרכשה על-ידי שחף בשנת 2001 ("דירת שחף הראשונה"), כמו גם התמורה שתתקבל ממכירתה, שייכים לשחף בלבד. עוד נקבע, כי חשבון בבנק לאומי ("חשבון שחף") יהיה שייך לשחף בלבד, אך לצד זה נקבעו הוראות המקנות לעוררת חלק הולך וגדל בחשבון.
מקורם הכלכלי של דירת שחף והכספים שבחשבון שחף בירושת אביו של שחף שנהרג במלחמת יום הכיפורים וכן בכספים ששחף הרוויח קודם לנישואין.
בני-הזוג ניהלו גם חשבון בנק משותף אליו נכנסו משכורותיהם וממנו מומנו חייהם וחיי ילדיהם המשותפים.
ביום 29.9.2009 רכש שחף דירה בקריית אונו ("דירת שחף החלופית"). למימון רכישת דירה זו, מכר שחף ביום 16.11.2009 את דירת שחף הראשונה והיתרה, כמו גם מימון רכישת ציוד קבוע לדירה החדשה, מומנו מחשבון שחף.
בני-הזוג וילדיהם התגוררו בדירת שחף הראשונה וכן בדירת שחר החלופית מבלי שהעוררת שילמה דמי שכירות לשחף עבוּר השימוש בדירותיו.
ביום 5.9.2016 רכשו בני-הזוג דירה משותפת. מימון הרכישה נעשה מחשבונם המשותף של בני-הזוג, כאשר בהסכם הרכישה צוין שמה של העוררת בלבד, וזאת, לטענת בני-הזוג, כדי לאפשר לעוררת להירשם להגרלה במסגרתה הוענקה הטבה למי שזו דירתו היחידה. עם זאת, בדיווח למשיב, דיווחו בני-הזוג על הדירה כשייכת לשניהם (דהיינו, מחצית לעוררת ומחצית לשחף).
בגין מחצית הדירה המשותפת השייכת לשחף, שילם שחף מס רכישה בשיעור החָל על מי שרוכש דירה שאינה דירתו היחידה. לעומת זאת, בכל הנוגע למחצית הדירה השייכת לעוררת, טענה העוררת כי זוהי דירתה היחידה וכי שיעור מס הרכישה על מחצית זו צריך להיות בהתאם לשיעור החָל בעת רכישת דירה יחידה.
המשיב דחה טענה זו. לטענת המשיב, לאור החזקה הקבועה בסעיף 9(ג1א)(ב)(2) לחוק מיסוי מקרקעין, יש לראות את העוררת כבעלת זכויות גם בדירת שחף החלופית, ומשכך אין היא בעלת דירה יחידה.
מכאן הערר.
ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (חוות-דעתו של יו"ר הוועדה השופט א' גורמן, בהסכמת חבר הוועדה עו"ד מ' בן לולו, כנגד דעתו החולקת של חבר הוועדה שמאי מקרקעין א' לילי) קיבלה את הערר (קישור לפסק-הדין).
השופט גורמן נדרש בהרחבה להלכה של בית-המשפט העליון בעניין שלמי (ע"א 3178/12) וקבע, כי במקרה דנא התקיימו שני התנאים שנקבעו באותה הלכה לסטייה מחזקת התא המשפחתי: האחד, קיומו של הסכם ממון תקף בין בני-הזוג במסגרתו נקבעה חלוקת הזכויות בדירות המגורים שברשות בני-הזוג; השני, הוכח כי הסכם הממון מיושם בפועל, כך שמתקיימת הפרדה רכושית בין בני-הזוג בכל הנוגע לדירות מושא ההסכם.
לדבריו, שמיעת הראיות בתיק ובחינת טענות הצדדים מביאות למסקנה חד-משמעית כי ההפרדה הרכושית בין בני-הזוג אמיתית וכי הפרדה זו המעוגנת בהסכם ממון שנחתם קודם לנישואין ושנים רבות לפני אירוע המס הנבחן, משַקפת במישור הקנייני שמירה של שחף על בעלותו בדירה שרכש מכספו שנים רבות קודם לנישואין ובתחליפיה.
השופט גורמן הוסיף וציין, כי שימוש בדירת מגורים השייכת לאחד מבני-הזוג על-ידי שני בני-הזוג עלול אמנם ללמד על היעדר הפרדה רכושית, אך אין הדבר בהכרח כך, ולשיטתו אין לקבוע כי שימוש משותף כזה, כשלעצמו, יש בו כדי להפריך את ההפרדה הרכושית המעוגנת בהסכם הממון (וראו לעניין זה פס' 24–26 לחוות-דעתו).
כאמור, חבר הוועדה עו"ד מ' בן לולו, הסכים והצטרף לחוות-דעתו של השופט גורמן.
לעומת זאת, חבר הוועדה שמאי מקרקעין א' לילי, קבע, בדעת מיעוט, כי הגם שאין עוררין שבמקרה דנא התקיים התנאי הראשון מבּין שני התנאים שנקבעו בהלכת שלמי, הרי שככל שמדובר בבני-זוג צעירים שלהם ילדים משותפים רק מנישואין ראשונים, מבחן ההפרדה הרכושית חייב להיות קשיח, בלתי-מתפשר ומצטבר. עוד קבע שמאי מקרקעין לילי, כי במקרה דנן בני-הזוג וילדיהם גרו בדירת שחף החלופית, ומשכך, לא הוּכחה הפרדה רכושית מלאה בין בני-הזוג ובכך לא נסתרה חזקת התא המשפחתי. על-כן, לשיטתו, יש לראות את העוררת כמי שרכשה דירה שנייה לצורך חיובה במס רכישה.
ההחלטה בעניין יוניון נכסים בע"מ
עניינה של ההחלטה בבקשתה של העוררת (המבקשת בבקשה) לפסוֹל את השופט א' גורמן מלשבת בדין כיו"ר ועדת ערר מיסוי מקרקעין בערר שהגישה, שעניינו שאלת תחולתו של סעיף 48א(ה) לחוק מיסוי מקרקעין, העוסק בפריסת השבח הריאלי, על חברה.
זאת, בטענה, כי השופט גורמן הביע דעתו בשאלה האמורה במסגרת ספרו המשותף עם מר שי אהרונוביץ (סמנכ"ל בכיר מיסוי מקרקעין ברשות המסים) בנושא "מיסוי מקרקעין – פרשנות הלכה ומעשה" (2017), ועל-כן, דעתו של השופט בסוגיה ננעלה והתקבעה וממילא מתעורר חשש ממשי למשוא פנים או לכל הפחות לפגיעה במראית פני הצדק.*
* יצוין, כי בקשת הפסילה הוגשה לאחַר שהוגשו סיכומי המשיב וטרם הגשת סיכומי תשובה מטעם העוררת.
השופט גורמן דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופט ניתח את הוראות סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ואת הפּסיקה הרלבנטית, וקבע, כי אין בהבעת דעה משפטית בעבר כדי לפסוֹל שופט מלשבת בדין, וזאת הן מטעמים מעשיים (שופטים רבים הביעו בעבר דעות בסוגיות משפטיות, בכתב ובעל-פה, בפסקי-דין ובמסגרות אחרות, כך שפסילתם לשבת בדין בסוגיות אלו עלולה להביא לקושי של ממש) והן מטעמים מהותיים (מטִבעם של טיעונים משפטיים ועמדות משפטיות שהם ניתנים לשינוי).
השופט גורמן הוסיף וציין, כי היה יכול לנמק את החלטתו בתימוכין נוספים (עמידה על ההבדל בין כתיבה אקדמית לבין הכרעה שיפוטית, ציון העובדה כי בין כתיבת הספר להיום התווספה הכרעה שיפוטית העוסקת בסוגיה ועוד), אלא שלדעתו אין צורך בכל אלה, שכּן העיקר ברור: הבעת עמדה בשאלה משפטית, נתונה, באופן לגיטימי, לשינוי, ולכן אין יסוד ממשי ואובייקטיבי לחשש ממשוא פנים ואף חשש ממשי ממראית פני הצדק אינו קיים בנסיבות אלו.
פסק-הדין בעניין ל' ש'
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין ל' ש'.
עניינו של פסק-הדין בשני ערעורים על צווים שהוציא המשיב (פקיד-שומה אשקלון) למערערת לשנות-המס 2009 ו-2010 ולשנות-המס 2011 ו-2012, בגדרם קבע את הכנסתה החייבת לאותן שנים על-פי מיטב השפיטה והטיל עליה קנסות גירעון.
המערערת הוכרה ביום 18.1.2011 על-ידי המוסד לביטוח לאומי כלוקה בנכות רפואית צמיתה בשיעור 97%, וזאת רטרואקטיבית מיום 22.8.2010.
בדוחות שהגישה המערערת לשנות-המס שבמחלוקת היא הצהירה על הכנסה פטורה לפי הוראות סעיף 9(5)(א) לפקודה ממשכורות ששולמו לה בגין עבודתה לכאורה בחברה המפעילה תחנת דלק בעיר אשדוד. בעל המניות היחיד בחברה הוא אחיה של המערערת ואביה של המערערת משַמש מנכ"ל החברה.
המשיב בָּחן את נסיבות המקרה וקבע, כי לנוכח הנתונים שעלו במסגרת בחינתו (ובכלל זאת העובדה כי המשכורות נמשכו מחשבון הבנק של המערערת על-ידי אביה, סמוך לאחַר הפקדתן), המערערת לא עבדה בפועל בחברה ולא הפיקה ממנה הכנסות מיגיעה אישית ועל-כן אינה זכאית לפטוֹר ממס הקבוע בסעיף 9(5)(א) לפקודה אלא לפטוֹר הקבוע בסעיף 9(5)(ב) וזאת עד לתקרה הקבועה בסעיף זה.
בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופט ג' גדעון, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
פסק-הדין בעניין משתלות בני דרור בע"מ
עניינו של פסק-הדין בתובענה שהגישה המבקשת בדרך של המרצת פתיחה, בגדרהּ עתרה המבקשת למתן סעד הצהרתי לפיו ייקָבע שהתמיכה הכספית שקיבלה ממשרד החקלאות בגין פגיעה בהכנסות בשנת שמיטה אינה חייבת במע"מ.
המשיב הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מהטעם שהמבקשת לא נקטה בהליכים המתאימים הקבועים בדיני המס ושהתביעה במהותה אינה אלא בגֶדר השגה.
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ר' וינוגרד, קיבל את בקשת המשיב ודחה את התביעה על הסף (קישור לפסק-הדין).
טופס 1212
כידוע, סעיף 97(ב2) לפקודת מס הכנסה פוֹטר ממס, בכפוף לתנאים וסייגים שונים,* רווח הון שנצמח לתושב-חוץ ממכירת ניירות-ערך הנסחרים בבורסה לניירות-ערך בתל-אביב.
* לרבות הסייג המנוי בהוראות סעיף 68א לפקודת מס הכנסה, לפיהן "חבר בני אדם תושב חוץ לא יהיה זכאי להטבת מס, הנחה או פטור לפי פקודה זו, בשל היותו תושב חוץ, אם תושבי ישראל הם בעלי שליטה בו, או הנהנים או הזכאים ל-25% או יותר מההכנסות או מהרווחים של תושב החוץ, במישרין או בעקיפין".
בהקשר זה, נבקש לעדכנכם כי פורסם טופס 1212 שכותרתו "דיווח שנתי לחבר בני אדם תושב חוץ שבידיו רווח הון פטור ממכירת ניירות ערך הנסחרים בבורסה בישראל בשנת המס ___" (קישור לטופס) אותו יש לשלוח למחלקת שוק ההון בחטיבה המקצועית שברשות המסים.