מבזקי מס

02/12/2018: תזכורת – העברת דירה שהועמדה לשימוש בעל מניות מהותי | הקלות ברישום עסקות מכר/חכירה | שומה בגין ניהול בתי הימורים אסורים; מסירת מידע סודי למנהל מיוחד של חברות בפירוק לגבי חברה אחרת | בוררות לגבי היטל עובדים זרים | עיכוב ביצוע פס"ד בנושא מע"מ

תזכורת – העברת דירה שהועמדה לשימוש בעל מניות מהותי

במבזק מיום 30.12.2016 דיווחנו אודות פרסום חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016 ("חוק ההתייעלות" או "החוק"(קישור לחוק ההתייעלות), בגדרו נכללו, בין היתר בין היתר, הוראות הקובעות חיוב במס של משיכת כספים או נכסים מחברה בידי בעל מניות מהותי אשר אינם מוחזרים במועד שנקבע לעניין זה (ראו סעיף 94(1) לחוק ההתייעלות ע' 274 ואילך וכן סעיף 96 לחוק, ע' 279–281).
"משיכה מחברה" כוללת, בין היתר, העֳמדת נכס של החברה לשימוש בעל המניות המהותי או קרובו, במישרין או בעקיפין והנכסים שעליהם תחול הוראה זו כוללים, בין היתר, דירה שעיקר השימוש בה הוא לצרכיו הפרטיים של בעל המניות המהותי או קרובו, ולרבות תכולתה.

במקביל, ועל-מנת לאפשר לבעל המניות המהותי להיערך להוראות החדשות, נקבעו בהוראות-המעבר שבסעיף 96(ב) לחוק מספר חלופות ובכללן העברת הדירה מבעלוּת החברה לבעלות בעל המניות, וזאת עד ליום 31.12.2018.


הקלוֹת ברישום עסקות מכר/חכירה

פורסמה הודעת רשות המסים לפיה הָחל מיום 1.12.2018 נכנסה לתוקף הנחיה חדשה המשותפת לאגף רישום והסדר מקרקעין (טאבו) במשרד המשפטים, רשות המסים ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י), לפיה מי שרכש זכות במקרקעין אשר נרכשה במקור מרמ"י והאישורים בגין העִסקות הקודמות הוצגו לרמ"י או לחברה המשכנת ואשר מבקש לרשום את העִסקה בפנקסי המקרקעין לא יידרש להציג אישורי מיסים (מס שבח ומס רכישה).

ההנחייה האמורה באה בעקבות בדיקה מקיפה שנערכה על-ידי שלושת הגופים ובה התברר כי ניתן לוותר על הדרישה להמצאת כלל האישורים שניתנו בעבר, שכּן עלה כי הגוף אשר בו הועברו הזכויות עד לרישום העִסקה בפנקס רישום המקרקעין (רמ"י או החברה המשכנת) הקפיד לדרוש את אישורי המיסים (מס שבח ומס רכישה) בכל העברה שבוצעה.

למַעבר להודעת הרשות בעניין זה, לחצו כאן.


פסק-הדין בעניין מלול

במבזק מיום 18.6.2017 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע בעניין דניאל וליאורה מלול.

המערערים, בני-זוג הנשואים זל"ז התגוררו במשך שנים רבות באירופה וניהלו שם עסקים שונים. המערערת שָבה לישראל בשנת 2000 ואילו המערער שב לישראל בשנת 2003.
לגרסת המערערים, עם הגיעם ארצה המשיכו להתפרנס מעסקיהם הפעילים שנותרו בחו"ל ורכשו בארץ מספר נכסי מקרקעין שאת חֵלקם השכירו. הכל מן התקבולים שקיבלו מעסקיהם האמורים.
המשיב (פקיד-שומה אילת), לעומת זאת, גרס, בהסתמך על ממצאי חקירה פלילית של משטרת ישראל, כי התמונה שהציגו המערערים אינה שלמה, וכי בפועל הפעילו (לרבות באמצעות "קופים") באילת (עיר מגוריהם), מספר מועדוני הימורים אשר הניבו להם במהלך שנות-המס שבמחלוקת (2008–2012) הכנסות בסך 100 מיליון ש"ח לפחות.
יצוין, כי החקירה הפלילית נגד המערערים הובילה להגשת כתב אישום כנגדם בגדרו יוחסו למערערים עבירות רבות וכי המערערים הורשעו בביצוע עבירות אלו. עם זאת, היות שאין מדובר בפסק-דין חלוט, משטרם הסתיים ההליך הפלילי, ממצאי הכרעת הדין ומסקנותיה לא היו קבילים בערעור הנוכחי.
לטענת המערערים, לא עָמדה בפני המשיב תשתית ראייתית מספקת לביסוס מסקנתו בדבר ניהול עסקי ההימורים הנטענים, על-ידיהם. עוד טענו המערערים, כי השומה שהוציא המשיב מופרכת לגופה; כי קביעת סכום ההכנסה לא בוססה על ראיות של ממש; וכי השומה הוּצאה תוך אפלייתם לרעה ביחס למפעילי עסקי הימורים אחרים בעיר להם הוצאו שומות קטנות בהרבה.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ג' גדעון, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט גדעון בָּחן את הראיות שהוצגו בפניו וקבע, כי ממצאיו של פקיד-השומה בדבר היות המערערים בעלי עסק ההימורים בשנות-המס הנדונות מבוססת על תשתית ראייתית מוצקה אשר לא התערערה במסגרת הערעור.
באשר לסבירות השומה שהוציא המשיב למערערים לפי מיטב השפיטה קבע השופט גדעון, כי פקיד-השומה הסתמך על הראיות שעמדו בפניו, לעניין קביעת סכום ההכנסה בעסק, ובנסיבות העניין התשתית הראייתית האמורה ביססה את השומה במידה הנדרשת.
לבסוף, דחה השופט גדעון את טענות המערערים לעניין שרירות, התנכלות ואפליה, מהטעם שטענות אלו לא הוכחו כדבעי.

על פסק-הדין הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופטים ד' מינץ, נ' הנדל וי' וילנר, דחה את הערעור תוך שימוש בסמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט ציין, כי הרשעתם של המערערים בדין או זיכויָם בסופו של יום, אינה מעלה או מורידה או רלבנטית לעניין, וזאת, בין היתר, בשים לב לכך שבית-המשפט המחוזי לא השתית את ממצאיו על הכרעת הדין בתיק הפלילי.


ההחלטה בעניין עו"ד סגל

ביום 23.9.2018 נחתם במעמד צד אחד צו המורה לרשות המסים למסור לעו"ד סגל, מבקש הצו, העתק של החומר המצוי בידי מס הכנסה הנוגע לחברת אורחי פרחי אלפטרא בע"מ ("החברה").
הבקשה למתן הצו הוגשה על-ידי עו"ד סגל המשַמש כמנהל המיוחד של שתי חברות בפירוק: פטרא הוטל-ניהול בתי מלון בע"מ ("פטרא הוטל") ואלפטרא-אירוח תיירים בע"מ ("אלפטרא"), וזאת על רקע טענותיו של המנהל המיוחד בדבר העברת זכות ההפעלה והניהול של בית העסק הידוע כמלון פטרא.

לאחַר שהצו הגיע לידי ב"כ רשות המסים, הוגשה לבית-המשפט בקשה לעיון חוזר ולביטול ההחלטה שניתנה, כאמור, במעמד צד אחד.
לטענת המבקש, מוטלת על אגף מס הכנסה ועובדיו חובת סודיות מכוח סעיפים 231 ו-232 לפקודת מס הכנסה, שהפרתם מהווה עבירה פלילית. עוד נטען, כי את המידע המבוקש ניתן למסור רק למי שמוסמך על-פי דין לקבלו, דהיינו מוסר המידע (הנישום) או מיַיצגו; וכי המנהל המיוחד מבקש לקבל מידע על חברה שאינה מצויה בהליכי חדלות פירעון ושהוא לא מוּנה כמפרקה או כמנהלה המיוחד.

בתגובת המנהל המיוחד לבקשה לביטול הצו נטען, כי הנישום או מיַיצגו הביעו את הסכמתם, במפורש או מכללא, כי המידע המבוקש יועבר לידי המנהל המיוחד, וזאת בהתבסס על עיון באתר נט המשפט המלמד כי בא-כוחה של אלפטרא ובעלת מניותיה צפה בצו ולא הגיש בעקבות כך כל התנגדות.
לחלופין, נטען, כי יש לדחות את הבקשה לאור הוראות סעיף 232 לפקודה, הכוללת החרגה מאיסור מסירת המידע "במידה שדרוש לעשות כן להפעלת הוראות הפקודה". זאת, מהטעם שבקשת המנהל המיוחד נועדה בכדי לקדם ניסיונות גביית החובות מחברות פטרא הוטל ואלפטרא גם עבוּר אגף מס הכנסה עצמו אשר שתי החברות הנ"ל נותרו חייבות לו סכומי חוב שונים.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט א' דורות, קיבל את הבקשה (קישור להחלטה).
השופט דורות קבע, כי נדרשת הסכמה מפורשת של הנישום לוויתור על סודיות לשם מסירת המידע ולא ניתן להסתפק בכך שב"כ החברות החייבות עיין בבקשת המנהל המיוחד למתן צו הגילוי.
עוד קבע השופט, כי החריג הקבוע בסעיף 232 לפקודת מס הכנסה נוגע להפעלת הוראות הפקודה בידי אגף מס הכנסה במסגרת מילוי התפקידים הסטטוטוריים ואין למנהל המיוחד סמכות לפעול על-פי הוראות הפקודה.
לבסוף, ציין השופט דורות, כי הוראות סעיף 60א(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 אינן חלות על פירוק חברות, וממילא אין לראות באותן הוראות כמקור נורמטיבי לחיוב אגף מס הכנסה להמציא את המסמכים המפורטים בהן, וזאת לאור חובת הסודיות הקבועה בפקודת מס הכנסה; וכי גם אם הוראות אלו היו חלות על פירוק חברות, לא היה בהן, במקרה הנדון, מקור חוקי לחיֵיב את אגף מס הכנסה לגלות את המסמכים המבוקשים על-ידי המנהל המיוחד, שכּן האחרונים נוגעים לחברה שאיננה חברה בפירוק.


ההחלטה בעניין יילמזלר אינטרנשיונל חברה לבניה, תיירות וטקסטיל

המבקשת, חברה קבלנית פרטית הרשומה בישראל והמצויה בבעלות טורקית, קיבלה היתר מיוחד להעסקת 800 עובדים מטורקיה בענף הבניין.
ההיתר ניתן למבקשת בעקבות הסכם גומלין משנת 2002 בין תע"ש לבין משרד ההגנה הטורקי לפיו תע"ש תבצע השבחת טנקים של צבע טורקיה בהיקף של כ-700 מיליון דולר כנגד התחייבות של מדינת ישראל לבצע רכש גומלין מטורקיה בהיקף של כ-200 מיליון דולר. במסגרת הנספח להסכם הגומלין, נמנו חברות טורקיות שניתן לשתף עִמן פעולה ובכללן המבקשת.
במסגרת שומת מס הכנסה לשנים 2007–2010, חויבה המבקשת בהיטל עובדים זרים, מכוח חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 ("חוק ההיטל").
ברם, לגישת המבקשת, לא ניתן לחיֵיב אותה בתשלום ההיטל, שכּן, ובין היתר, בעוד שתכלית חוק ההיטל הייתה לצמצם העסקת עובדים זרים, העסקת העובדים על-ידיה מהווה אינטרס מובהק של המדינה במסגרת קיום התחייבויותיה לפי הסכם הגומלין.
משכך, בינואר 2014 הגישה המבקשת ערעור מס על השומה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
בחודש פברואר 2018, כארבע שנים לאחַר הגשת הערעור ולאחַר שכבר הוגשו סיכומים מטעמה, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 6 לחוק הבוררות, וזאת בהתבסס על סעיף 13 להסכם הגומלין לפיו כל סכסוך שיתגלע "לרבות, ללא הגבלה, בקשר לתקף, השפעה, יישום, איון, ביטול או כל תנאי אחר ובקשר לכל סכסוך אחר שיעלה" מההסכם, יועבר (אם לא ייושב) להכרעה סופית בבוררות.
המשיב, פקיד-שומה חולון טען שאין כל סמכות לדון במחלוקת בנושא ההיטל בהליך בוררות ושמטרת הבקשה למְנוע בירור ענייני של ערעור המס שהמבקשת הגישה.

ביום 16.9.2018 דחה השופט מ' אלטוביה את הבקשה לעיכוב הליכים, בקובעו, כי משעה שהמבקשת והמשיב אינם צד להסכם הגומלין, הרי שעל-מנת לאמץ את עמדת המבקשת יש צורך ב"מתיחת" הצדדים להסכם כך שיִכללו גם את המבקשת ואת המשיב, וזאת בהיעדר תשתית או הצדקה עניינית לעשות כן. שעה שכך, השופט אלטוביה דחה את הבקשה לעיכוב הליכים בְּשל תניית בוררות לכאורית.

על החלטת השופט אלטוביה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
לדבריו, רשות ערעור על החלטות בית-המשפט בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים ומצומצמים בלבד, המעלים שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך או כאשר עלול להיגרם עיוות דין חמור; אך לא זה המקרה.
עוד קבע השופט מינץ, כי לא מצא שנפלה טעות בהחלטת בית-המשפט המחוזי שהינה, מֵעבר להיותה הכרעה עובדתית שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה, סבירה בנסיבות עניין.
בשולי הדברים, ציין השופט מינץ, כי בקשת המבקשת לעיכוב הליכים הוגשה בשלב מאוד מאוחר בהליך, ולאחַר שכבר הגישה בקשה דומה וזנחה אותה. התנהלות זו, הוסיף וציין השופט, מעוררת קושי ומעלה ספקות באשר לכֵּנוּתה של טענת הבוררות שהעלתה המבקשת.


ההחלטה בעניין ברק אלימלך

במבזק מיום 29.7.2018 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי (השופטת י' סרוסי) בתל-אביב בעניין ברק אלימלך, בגדרו דחה בית-המשפט את הערעור שהגיש אלימלך על החלטת מנהל מע"מ תל-אביב 3 להשית עליו, בין היתר, כפל מס תשומות בגין ניכוי שלא כדין של מס התשומות הכלול ב-57 חשבוניות שהצאו לו (קישור לפסק-הדין).*

* נזכיר, כי ביום 22.11.2017 ניתנה החלטתו של בית-המשפט בבקשה לפסילת מותב (השופטת י' סרוסי) שהגיש המערער לאור פסק-דין קודם שניתן על-ידי מותב זה בעניינו של אביבי שהוציא למערער את החשבוניות מושא הערעור (ע"מ 22990-04-16), וזאת בהתבסס על שני נימוקים: האחד, קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט בְּשל דעה קדומה בעקבות פסק-הדין שניתן בעניינו של אביבי; השני, החשש לפגיעה במראית פני הצדק. השופטת סרוסי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי המערער הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין האמור.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, קיבל את הבקשה באופן חלקי (קישור להחלטה) וקבע, כי תשלום מחצית מן הסכום בו חויב המבקש (410,251 ש"ח), המתייחס לרכיב "כפל המס", יעוכב עד לאחַר ההכרעה בערעור.