30/08/2018: חיוב במס של עובדים זרים בגין מגורים וביטוח רפוא | תובענה ייצוגית כנגד המוסד לביטוח לאומי | 24 שנים ו-11 חודשים = עסקה מלאכותית? | מס רכישה ברכישת "בית מקצועי" | תביעת פיצוי מס רכוש על-ידי מבטח | בדיקת יתרת זכות במס שבח/רכישה בגין עסקות עבר ועוד

פסק-הדין בעניין צ.ג.י. פרסונל

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין צ.ג.י. פרסנל שירותי כ"א 2005 בע"מ.

המערערת עוסקת בהעסקה והשמת עובדים זרים בענף הבניה, ובהתאם להוראות חוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 ("חוק עובדים זרים") הֶעמידה מגורים לרשות 110 העובדים המועסקים על-ידיה ורכשה להם ביטוח רפואי.
בהתאם להוראות חוק עובדים זרים, הייתה המערערת רשאית לנַכּות משכר העבודה של העובדים חלק מהעלויות הכרוכות בהעמדת המגורים ורכישת הביטוח הרפואי, וכך עשתה.
בשנות-המס שבערעור (2009–2011), חִייב המשיב את המערערת במס בגין ההפרש שבין עלות העמדת המגורים ורכישת הביטוח הרפואי לבין הסכום שניכתה המערערת מהעובדים בגין מגורים וביטוח רפואי ("סכום ההפרש") בנימוק שמדובר בהכנסה של העובדים ממנו הייתה אמורה המערערת לנַכּות מס במקור.

בית-המשפט, מפי השופט מ' אלטוביה, קיבל את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין).

באשר להעמדת המגורים לעובדים: השופט אלטוביה בָּחן את הוראות תקנה 2(2א) לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות), התשל"ב-1972 ("תקנות ניכוי הוצאות")* וקבע, כי יש להבחין בין מגורים שנבחרו על-ידי עובד זר בסביבה ובתנאים הקרובים לליבו לבין מגורים של עובד זר המוכתבים על-ידי המעסיק בהתאם לאינטרסים שלו וצורכי העבודה. לדבריו, מקום בו העובד בוחר את מגוריו באופן עצמאי כפי נטיית ליבו וללא קשר למקום העבודה או למעסיק, אזי ככלל מדובר בלינה שאינה הכרחית לייצור ההכנסה של העובד הזר אפילו אם המעביד משלם הוצאה זו; אולם מקום בו המעסיק מכפיף את העובד לתנאי המגורים אותם הוא מציע מתוך התחשבות באינטרסים של המעסיק וצורכי העבודה, אזי יש לראות את הלינה כהכרחית לייצור הכנסה מצד העובד הזר, שאם לא תאמר כך, יימצא שהסיפא של הסעיף היא בבחינת "אות מתה". 

* תקנה זו קובעת, כי "הוצאות לינה שהוציא נישום בישראל או באזור, ובלבד שהסכום המותר בניכוי אינו עולה על הסכומים הנקובים בפסקה (2)(ב)(1)(ב) כשהוא מחושב בשקלים חדשים לפי השער היציג של הדולר כפי שפורסם לאחרונה לפני מועד הלינה, ואולם הוצאות שהוציא נישום ללינה במקום המרוחק פחות מ-100 קילומטרים ממקום מגוריו או ממקום עיסוקו העיקרי, לא יותרו בניכוי, זולת אם שוכנע פקיד השומה שהלינה היתה הכרחית לייצור ההכנסה של הנישום".

השופט אלטוביה קבע, כי הלינה באתרים ובדירות ששכרה המערערת למגוריהם היו הכרחיים לעובדים הזרים שהועסקו על-ידיה לצורך ייצור הכנסתם מעבודה בישראל; וכי במצב דברים זה, היה על פקיד-השומה לראות בלינת העובדים הזרים שהועסקו על-ידי המערערת בתנאים ובנסיבות שפורטו לעיל כהכרחית לייצור ההכנסה של העובדים, ועל-כן חל החריג הקבוע בסעיף 2(2) לפקודה לגבי תשלומים המותרים לעובד כהוצאה. 
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי כאשר מדובר בעובד זר הנאלץ לישון בישראל בתנאים המוכתבים לו, בוודאי בתנאים במקרה דנא, יש לראות בהוצאה של המערערת בעמדת המגורים כהוצאה "לנוחות המעביד" יותר מאשר להנאת העובד (להבדיל מהצורך הבסיסי לישון ולנוח לקראת יום העבודה); וכי בהתחשב בתנאים בהם שִיכנה המערערת את עובדיה הזרים, נראה כי הנאת העובדים מהמגורים הייתה "הנאה בלתי ניכרת", בלשון המעטה, שהפיקה מכך המערערת. 
בהמשך לכך, דחה השופט אלטוביה את טענת המשיב, כי יש לפרש את הוראות תקנה 2(2א) לתקנות ניכוי הוצאות לאורו של סעיף 32 לפקודת מס הכנסה (שעניינו ב"ניכויים שאין להתירם"), ובהתאם לגבי הוצאות שאינן כרוכות ושלובות בתהליך הפקת ההכנסה, ובפרט הוצאות הבית והוצאות פרטיות, יש לנקוט בפרשנות מצמצת. לדבריו, אין בנקיטת פרשנות מצמצמת ככל שנדרש כך, כדי לשלול אפשרות שהוצאה שבהעמדת מגורים שאכן מטיבה היא הוצאה פרטית, תוכר בכל זאת כהוצאה הכרוכה ושלובה בתהליך הפקת ההכנסה במקרה בו מכתיב המעסיק לעובד זר לא רק את מקום המגורים אלא גם את תנאיהם לצורך העבודה ו/או האינטרס של המעסיק, כמו במקרה כאן. 
לבסוף, ציין השופט אלטוביה, כי מקובלת עליו טענת המשיב לפיה העובדה שהמחוקק קבע בחוק עובדים זרים חובה על מעסיקי עובדים זרים לרכוש להם ביטוח רפואי ולהעמיד להם מגורים – מלמדת שההוצאה הכרוכה בהעמדת המגורים נועדה לטובת העובדים. אלא שבמקרה כאן, נמצא כי בהתחשב במיקום המגורים ותנאיהם, טובת ההנאה שביקש המחוקק להבטיח לעובד, טפלה או מהווה "הנאה בלתי ניכרת" לעומת התועלת שמפיקה המערערת מריכוז העובדים ושינוּעם למקומות העבודה בזמנים ובתנאים הצריכים לה לביצוע העבודה בה מועסקים העובדים הזרים.
לאור כל האמור, סיכם השופט אלטוביה כדלקמן: "... אין לראות בהוצאה שהוציאה המערערת לצורך העמדת מגורים לעובדים הזרים שהעסיקה כטובת הנאה של העובדים כמשמעותה בסעיף 2 (2) לפקודה.  הסכומים שגבתה המערערת מהעובדים משקפים את טובת ההנאה השולית שצמחה להם מעצם העמדת מקומות המגורים כפי שתואר לעיל. רוצה לומר, העובדים שילמו בגין אותה 'טובת הנאה'. 'סכום ההפרש' באשר למגורים הוא הוצאה בידי המערערת ואינו צריך להוות הכנסה בידי העובדים. ודוק, מלוא עלות העמדת המגורים היא הוצאה בידי המערערת כשהסכומים שנוכו מהעובדים עד לסכום ההפרש, הם הכנסה בידיה. לא מצאתי שהיה מקום לנכות מס במקור בגין סכום ההפרש כאמור."

באשר לביטוח הרפואי: השופט אלטוביה קבע, כי היקף או סוג ביטוח הבריאות נקבע בחוק וסביר להניח שהסכמי הביטוח שנערכו לכל אחד מהעובדים הזרים של המערערת תואמים את דרישות החוק, ועל-כן, וכפי שצוין לעיל, רכישת הביטוח משרתת את טובת ורווחת העובדים הזרים שהועסקו על-ידי המערערת.
לדבריו, לצד ההנאה שיש לעובדים מרכישת הביטוח על-ידי המערערת, ובשונה מהעמדת המגורים במיקום ובתנאים שהוכתבו על-ידי המערערת, לא ניתן למצוא בהוצאה הכרוכה ברכישת הביטוח הרפואי לעובדים תועלת שמפיקה המערערת ומכל מקום ככל שלמערערת יש תועלת כלשהי מרכישת הביטוח הרפואי לעובדיה, מדובר בתועלת שולית לעומת ההנאה או התועלת שמפיק העובד מהביטוח הרפואי.
בהתאם, קבע השופט אלטוביה, כי ההוצאה הכרוכה ברכישת ביטוח רפואי אכן מהווה טובת הנאה החייבת במס מכוח הוראות סעיף 2 (2) לפקודה. 

נזכיר, כי בפסק-הדין בעניין סלוקי שלמה ובניו (ע"מ (ב"ש) 22271-11-13), בו עסקנו במבזק מיום 11.6.2018, הגיע בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופט ג' גדעון, למסקנה שונה באשר לשאלת חבותם במס של העובדים הזרים בגין ההטבה שהוענקה להם בדמות הקרוואנים שהועמדו לצורך מגוריהם ויֶתר השירותים שסופקו להם (מזון, צריכת חשמל, מים וגז).

תובענה ייצוגית כנגד המוסד לביטוח לאומי

פורסמה החלטתו של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין יוסף אלבז.

עניינה של ההחלטה בבקשתו של המבקש להכיר בתביעה שהגיש כנגד המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") כתובענה ייצוגית.
תביעתו של האישית של אלבז נוגעת לתשלומי יתר ששילם למל"ל בהיותו עובד שכיר בשני מקומות עבודה במקביל, וזאת מֵעבר לתקרת התשלום החודשית המקסימלית החייבת בדמי ביטוח.
לטענתו, המל"ל לא פעל על-פי חובתו ולא השיב לו מיוזמתו את התשלום העודף, על אף שלדבריו ידע בוודאות כי שולמו לו דמי ביטוח ביֶתֶר.
לטענתו, חובתו של המל"ל להשיב לו את דמי הביטוח העודפים מובנת מאליה, קיבלה ביטוי מפורשת בפסיקת בית-המשפט העליון ואף קבועה בסעיפים 342(ד) ו-362(א) לחוק הביטוח הלאומי.
לתביעתו צירף אלבז את מכתבו למל"ל אשר לא זכה לכל מענה.

בית-הדין האזורי, מפי השופט א' שגב, דחה את הבקשה וחִייב את אלבז בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח (קישור להחלטה).
בפתח הדברים, ציין השופט שגב, כי אין חולק כי חובת ההשבה חלה על כולי עלמא, בין אם מדובר באדם פרטי ובין אם עסקינן בגוף פרטי או ציבורי וזו צריכה להיעשות בהתאם לדין הרלבנטי החָל בנסיבות העניין; וכי השְאֵלה בתיק זה אינה האם חלה על המל"ל חובת השבה ביחס לסכומים ששולמו לו ביֶתֶר, שכּן המל"ל מעולם לא התכחש לחובתו, להפך.
השְאֵלה היא אפוא, האם בהתאם לדין הקיים חלה על המל"ל החובה ליזום בדיקות עצמאיות לגבי כל אחד ממבוטחיו המועסק ביותר ממקום עבודה אחד ולבחון האם ביקש לערוך תיאום דמי ביטוח, אם לאו, וככל שלא, ליזום בדיקה עצמאית ולהשיב כל סכום שיימצא ששולם מהטעם שלא נערך תיאום כאמור. לדבריו, עיון בהוראות הרבלנטיות בחוק הביטוח הלאומי ובתקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים), תשנ"ז-1997 מצביע על כך שבדיקה והשבה יכולה להתבצע בכפוף לפנייה יזומה של מבוטח אל המל"ל בצירוף כל המסמכים והאסמכתאות הנדרשים.
לאור זאת, קבע השופט שגב, כי בהיעדר כל חובה שבדין, המל"ל פעל כשורה ומחדלו של אלבז לבדוק את זכויותיו ולמצותן מרגע שאֵלו נודעו לו, בדרכים שנקבעו לכך בחוק, רובץ לפתחו; וממילא אין לאלבז עילת תביעה כנגד המל"ל, וכנגזר מכך, לא קמה לו עילה תביעה ייצוגית.

ההחלטה בעניין Hiscox Syndicates Limited

במבזק מיום 26.3.2018 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין Hiscox Syndicates Limited ואח'.

בחודש יולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, פגע טיל שנורה משטח לבנון במפעלה ("המפעל") של חברת כרמל אולפינים בע"מ ("כרמל") הנמצא במפרץ חיפה. כתוצאה מכך נגרם נזק רב למתקני המפעל.
נכסי המפעל היו מבוטחים על-פי פוליסת ביטוח שנכרתה בין כרמל לבין המערערת 4, Colins Limited.
האחרונה ערכה הֶסדרי ביטוח-משנה עם שלוש מבטחות זרות שהן המערערות 1 עד 3 ("מבטחות המשנה") – Talbot Underwriting Limited ,Hiscox Syndicates Limited ו-Beazley Furlonge Ltd. ארבע חברות הביטוח תיקראנה להלן יחד: "המבטח".
בעקבות גרימת הנזק למפעלה, כרמל פעלה בשני מישורים שונים: האחד, היא הגישה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על-פי פוליסת הביטוח; השני: היא פנתה לקרן הפיצויים לשם קבלת פיצוי על פי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 ("חוק מס רכוש" או "החוק").
לימים, קיבלה כרמל תשלומים מסויימים הן מהמבטח והן מקרן הפיצויים. סכומים אלה שולמו לכרמל בשנים 2006, 2007 ו-2008.
בחודש דצמבר 2013 הגיש המבטח תביעה מטעמו למנהל קרן הפיצויים ("המנהל") ודרש לקבל לידיו שיפוי בגין תגמולי הביטוח שהוא שילם קודם לכן לכרמל. זאת, לאחַר שבחודש פברואר 2012 ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 10164/09 מנהל מס רכוש נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (קישור לפסק-הדין) ("עניין אריה"), בגדרו קבע בית המשפט העליון (תוך דחיית ערעור המדינה), כי עקרון התחלוף המעוגן בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981,* חל גם בהקשר של תשלום פיצויים בגין נזק בהתאם לפרק שמיני לחוק מס רכוש והתקנות שהותקנו על פיו. דהיינו, לפי הפּסיקה בעניין אריה, מבטח ששילם תגמולי ביטוח על פי פוליסה לביטוח נכסים, זכאי לתבוע – ולוּ מכוח התחלוף – פיצויים מכוח חוק מס רכוש, בכפוף להוכחת זכאותו של הניזוק בהתאם למכלול הוראות החוק והתקנות.

* סעיף 62(א) האמור מורה כדלקמן: "הייתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם."

בְּשל פרק הזמן הארוך שחָלף מאז תשלום תגמולי הביטוח לידי כרמל ועד לפנייתו של המבטח למנהל בחודש דצמבר 2013, תביעת הפיצויים מטעם המבטח לוּותה ב"בקשה להארכת מועד להגשת תביעת פיצויים" ("בקשת הארכת המועד").
המנהל לא נענה לבקשת הארכת המועד ובשל כך סירב הוא לדון בתביעתו של המבטח לתשלום פיצויים מהקרן.
על החלטת המנהל הגיש המבטח ערר לוועדת הערר באזור תל-אביב שהוקמה לפי חוק מס רכוש.
ועדת הערר דחתה את הערר, תוך שהן המנהל והן ועדת הערר סברו כי בנסיבות העניין חָלף המועד להגשת תביעה ואף לא הייתה קיימת הצדקה להארכת המועד.

על פסק-הדין הוגשה לבית-המשפט העליון בקשה לרשות ערעור, בגדרהּ נטען, כי עניינן של המבקשות מעורר שאלה משפטית עקרונית והיא "האם כטענת המבקשות, תביעתן הינה תביעת השתתפות עצמאית, שאינה כפופה לתנאים הדיוניים החלים על תביעת מבוטחן?" או שמא כקביעתו של בית-משפט קמא כפופה היא לתנאים החָלים על-פי דין על המבוטח.

בית-המשפט העליון, מפי השופט מ' מזוז, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
לדבריו, הבקשה אינה עומדת באמות המידה הנדרשות לגבי בקשות למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". הבקשה אינה מעלה בעיה משפטית הטעונה הכרעה והיא נטועה בנסיבות המקרה הפרטניות המצביעות על הגשת תביעה מכוח עקרון התחלוף שלא במסגרת המועדים הקבועים לכך. בנוסף, לא התעוררה כל שאלה אודות אופייה של זכות התחלוף אשר נובעת מכוח המחאת זכותו של המבוטח וכניסה בנעליו, וממילא אין היא "זכות עצמאית" כטענת המבקשות.
השופט מזוז הוסיף וציין, כי הוא מוצא להצטרף להערתה של השופטת ד' ברק-ארז במסגרת החלטתה ברע"א 3844/18 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (5.8.2018) (ע"א 3844/18) אשר דנה, כזכור,* במקרה שנסיבותיו דומות לענייננו, כי ראוי שמדיניותו של המשיב לאפשר לחברות ביטוח להגיש תביעה עד שלושה חודשים מיום תשלום התגמולים למבוטח, להבדיל משלושה חודשים מיום קרות הנזק, תוסדר באופן פורמלי (שם, בפסקה 23).

* ראו מבזקנו מיום 12.8.2018 (קישור למבזק).

פסק-הדין בעניין קיבוץ מעלה גלבוע

פורסם פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בנצרת בעניין קיבוץ מעלה גלבוע, קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בעסקת חכירה מול רשות מקרקעי ישראל לתקופה של 24 שנים ו-11 חודשים, כאשר לטענת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין טבריה) תקופת החכירה עמדה במקור על 25 שנים וקוצרה לשם התחמקות ממס ועל-כן מדובר בעסקה מלאכותית.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת ע' הוד (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד ד"ר נ' מולכו ועו"ד א' הללי), קיבלה את הערר (קישור לפסק-הדין).

פסק-הדין בעניין עזבון המנוחה הלגה רולידר ז"ל

פורסם פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין עזבון המנוחה הלגה רולידר ז"ל.

עניינו של פסק-הדין בשאלה, האם הנכס שנרכש על-ידי המנוחה על-פי הסכם החכירה בינה לבין רשות מקרקעי ישראל (מגרש שעליו בנוי בית מגורים המוגדר כ"בית מקצועי") הינו "דירת מגורים" או שמא מדובר בקרקע. זאת, לעניין קביעת שיעור מס הרכישה.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד ד"ר נ' מולכו ועו"ד א' סימון), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

חיוב בקנס בגין אי-הצהרה במועד על עסקה במקרקעין

במבזק מיום 25.6.2018 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' שחם) בעניין עו"ד יוסי אשד (קישור לפסק-הדין).
באותו פסק-דין נדוֹנה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד רשות המיסים בטענה לחיובי יתר של קנסות בגין אי-הצהרה במועד הנגבים שלא כדין מנישומים שלא הגישו במועד הצהרה על עסקה במקרקעין למנהל מיסוי מקרקעין.
אחת מהסוגיות שהועלו בבקשה היא הטלת קנסות כפולים בגין אי-הצהרה במועד בנסיבות בהן בגין עסקה אחת (כגון: משק חקלאי, דירה עם זכויות בנייה וכו') מוציא המנהל לנישום מספר שומות נפרדות.
במסגרת הדיון, הודיעה רשות המסים לבית-המשפט, כי עוד טרם הגשת התביעה, הונחו עובדיה לא להטיל קנס אי-הצהרה במועד בגין השומה הנלווית ויש להותיר אך ורק קנס בגין אי-הצהרה במועד לגבי השומה הראשית. בעקבות זאת, בהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט לפרסם את דבר החדילה.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי רשות המסים פרסמה הודעה בעניין זה (קישור להודעה) בגדרהּ צוין, בין היתר, כי אין בהודעת החדילה כדי למנוע מנישום אשר חויב בגין עסקות הָחל מיום 31.3.2011 בקנס אי-הצהרה במועד ביותר משומה אחת כאמור לעיל להגיש פניה פרטנית; וכי הרשות שומרת על זכותה לבחון כל פניה לגופה ושומרת על מלוא טענותיה, בהתאם להוראות כל דין.

רשות המסים השיקה לאחרונה, ועל כך יש לברך, יישום המאפשר למי שביצעו בעבר עסקת נדל"ן לבדוק האם קיימת יתרת זכות לטובתם בגין תשלום עודף של מס שבח/רכישה ששילמו.

לצורך קבלת ההחזר על המיַיצג להיכנס ליישום (קישור ליישום), להקליד את מספר תעודת הזהות של מבצע העִסקה ואם קיימת יתרת זכות מתקבלת הודעה ויש לפעול על פיה:
- אם יתרת הזכות היא עד 500 ש"ח, יש להקליד את פרטי חשבון הבנק של מבצע העִסקה. לאחַר קליטת פרטי חשבון הבנק, מבוצע הליך מחשובי, ובחלוֹף ימים ספורים, יתרת הזכות תופקד לחשבון הבנק.
- אם, לעומת זאת, יתרת הזכות גבוהה מ-500 ₪, יש להדפיס ולמלא ידנית את הטופס ולהגישו לבנק בו מתנהל החשבון. הבנק יעביר את הטופס לרשות המסים ובחלוֹף ימים ספורים, יתרת הזכות תופקד לחשבון הבנק.