מבזקי מס

14/07/2016: מירוצי אופנועים אינם פוקר | השמטת פרטים אישיים מפס"ד במיסים |פתיחת שומה בעקבות הרשעה פלילית | קנס בגין מס רכישה | ביטוח לאומי

מירוצי אופנועים אינם פוקר

ביום 10.7.2016 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין דן טרוק.

בשנת-המס 2012 עבד המערער כמהנדס בחברת היי-טק והכנסתו באותה שנה נבעה ממקור זה.
במסגרת הדו"ח השנתי שהגיש המערער למשיב (פקיד-שומה תל-אביב 3) לאותה שנה, הוא הפחית מהכנסת השכר הנ"ל הוצאות שונות שהיו כרוכות בפעילות אחרת בה השתתף המערער באותה תקופה: מרוצי אופנועים. ודוק: שנים אחדות לפני כן התחיל המערער לפקוֹד מסלולי מרוצים שונים באירופה (בהיעדר מסלולים כאמור בישראל) על-מנת להשתתף בתחרויות הנערכות שם. הוא אף התגלה כרוכב אופנוע כשרוני ומהיר.
לפי גישת המערער, פעילותו בתחום האופנועים עולה לכדי "משלח יד" לעניין פקודת מס הכנסה, ובהתאם לכך הפסדיו מתחום זה ניתנים לקיזוז כנגד הכנסה מכל מקור שהוא, לרבות ממשכורתו כמהנדס בענף הטכנולוגיה העילית.
המשיב, לעומת זאת, סבר, כי פעילות הרכיבה של המערער איננה אלא תחביב (יקר), ועל-כן אין בפנינו הפסד מעסק או ממשלח יד אשר ניתן לקזזו כנגד הכנסת השכר. לחלופין, גרס המשיב, כי אפילו ייקַבעכי בשלב מסוים התהווה אצל המערער עסק או משלח-יד של רכיבה, אזי בשנת-המס הנדונה, 2012, ההוצאות הנתבעות היו בבחינת טרום-עסקיות, שכּן הפעילות המקצועית טרם הֵחלה באותה שנה. לחילופי חילופין, טען המשיב, כי "דרישת המערער לקיזוז הפסדים היא עסקה מלאכותית".
משנדחתה השגתו של המערער לשנת-המס 2012 על-ידי המשיב, הוגש ערעור זה. 

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט קירש ניתח את נסיבות המקרה וקבע, כי פעילותו הספורטיבית של המערער נותרה בחזקת תחביב, וזאת בהיעדר פוטנציאל כלכלי של ממש, ולא השתכללה לכדי עסק או משלח-יד.
בהתאם, קבע השופט, כי ההוצאות הקשורות לפעילות זו היו הוצאות פרטיות שלא יצרו "הפסד בעסק או במשלח יד" לעניין הוראות סעיף 28(א) לפקודה, ואין מקום לקזזן כנגד הכנסתו ממשכורת כמהנדס.

השופט קירש הוסיף וציין, כי הוא מודע לכך שקביעה זו עשויה לעורר שאלה באשר לאופן המיסוי של תקבולים שקיבל או יקבל המערער מפעילות האופנוע (בין אם בצורת פרסים בגין זכייה במרוצים, בצורת תקצוב ממשלתי כפי שאכן התקבל או בצורת חוזי חסות), אך הוא אינו צריך להידרש לסוגיות אלו במסגרת הערעור הנוכחי (בהעדר הכנסה כלשהי מפעילות זו בשנת-המס הנדונה) והדברים יישארו בצריך עיון. 

חשוב לציין שתי קביעות נוספות של השופט קירש:
האחת, שאין ברישומו של המערער כעוסק פטוּר לעניין חוק מע"מ כדי להעיד, כטענת המשיב, על כך שאין בפנינו "עסק או משלח יד" לעניין הפקודה, ואין ברישום כעוסק פטוּר כאמור כדי להוות מעין "הודאה" מצדו של אדם כי עִסקו נדוֹן מראש לכישלון כלכלי; ומנגד אין לראוֹת בעצם הרישום כעוסק (מורשה או פטוּר) הוכחה ניצחת, כטענת המערער, לכך שמתקיים בפועל עסק או משלח-יד.
השנייה, שנשגב מבינתו כיצד עצם תביעת ניכויָה של הוצאה במסגרת הדו"ח השנתי יכולה להוות "עסקה מלאכותית" כמשמעותה בסעיף 86 לפקודה, אף אם ההוצאות היא בעלת אופי פרטי מובהק והתביעה להתרתה היא מופרכת, וזאת בנבדל מהטענה – שלא נטענה כאן – כי יצירת ההפסד הייתה כרוכה בביצוע עסקה מלאכותית. השופט קירש הוסיף וקבע בעניין זה, כי מן הראוי שהמשיב יברור ביֶתֶר קפידה את המקרים בהם הוא שימוש בכלים האנטי-תכנוניים העומדים לרשותו, שמא אותם כלים יהיו לשחוקים וקהים.


פסק-הדין בעניין יהל ואח'

בהליך מס שהתנהל לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בדלתיים סגורות מסרו המבקשים-הנישומים פרטים אודות חייהם ופעילותם העסקית. המדובר, לפי הטענה, בעשרות רבות של פרטי מידע בדבר השקעותיהם הפיננסיות, נכסיהם, הכנסותיהם ואופי פעילותם.
טרם סיום ההליך, פנו המבקשים לבית-המשפט בבקשה כי יושמטו מפסק-הדין שמותיהם ופרטים המזהים אותם.
המבקשים ביססו את בקשתם על שתי טענות חלופיות: האחת, כי פרסום הפרטים אינו עולה בקנה אחד עם כך שההליך התקיים בדלתיים סגורות; והשנייה, כי פרסום הפרטים עלול להוביל לפגיעה חריפה בפרטיותם ובביטחונם.
בקשה זו נדחתה ברובה בהחלטת השופט ה' קירש מיום 17.12.2015, ומכאן בקשת רשות הערעור דנא.

בית-המשפט העליון, מפי השופט י' דנציגר (בהסכמת השופטים י' עמית ומ' מזוז), דן בבקשה כבערעור ודחה אותו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט דנציגר לשאלה, האם יש להורוֹת על איסור פרסום חלקי בְּשל כך שההליך לפני הערכאה הדיונית התנהל בדלתיים סגורות. השופט דנציגר קבע, תוך שהוא מתייחס להלכה שנקבעה בעניין ליפסון נ' גהל (ע"א 2800/97), כי ככלל יש לפרסם את פסקי-הדין לרבות שמותיהם של בעלי הדין, גם כאשר ההליך בערכאה הדיונית התנהל בדלתיים סגורות; וכי סטייה מן הכלל – אף אם מדובר בסטייה חלקית בלבד – תתאפשר רק בשעה ש"התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה", וכאשר הפרטים שנחשפו בהליך אכן מתבררים בדיעבד כפרטים שפרסומם יחטא למטרת סגירת הדלתיים. לגופו של עניין, קבע השופט דנציגר, כי המבקשים לא מסרו, במסגרת ההליך דנן, מידע המהווה סוד מסחרי. אמנם, כך ציין השופט דנציגר, הם חשפו פרטים רבים במהלך ההליך, אך מדובר בפרטים בעלי אופי סטנדרטי, הנחשפים כבדרך שגרה במרבית ההליכים המְערבים שאלות מיסוייות.

השופט דנציגר המשיך ונדרש לשאלה נוספת והיא האם יש להורוֹת על איסור פרסום מכוח סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, בְּשל פגיעה בפרטיותם של המבקשים. לדבריו, הטלת מגבלות על פרסום פסק-הדין בעילה זו מותרת רק כאשר הפגיעה בפרטיות היא פגיעה חמורה, בעוד שבמקרה דנא לא עלה בידי המבקשים להוכיח קיומה של פגיעה חמורה כאמור.


קנס בגין מס רכישה

כידוע, מי שרוכש דירת מגורים ואשר בבעלות דירת מגורים נוספת זכאי לשלם מס רכישה בשיעור החָל על דירה יחידה בתנאי שימכור את הדירה שבבעלותו בתוך שנה וחצי ("התקופה הקובעת") (שנתיים עד לתיקון 85 לחוק מיסוי מקרקעין) (למַעבר למבזק בנושא תיקון 85 לחצו כאן).

בתביעה שהגיש מיכאל גרובמן נגד רשות המיסים ובבקשה לאשרה כתובענה ייצוגית (ת"צ 25835-02-16) נטען, כי באותם מקרים שבהם הדירה הנוספת לא נמכרה בתוך התקופה הקובעת והרוכש נדרש לשלם את הפרש מס הרכישה המתחייב (דהיינו, להשלים את מס הרכישה לשיעור החָל ברכישת דירה שאינה יחידה) גבתה רשות המיסים קנס פיגורים שלא כדין.

בעקבות הבקשה, ובמסגרת הודעתה על חדילה מגבייה (בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות), הודיעה המדינה, כי חדלה מהטלת הקנס כאמור וזה יוטל הָחל בתום התקופה הקובעת ככל שהפרש מס הרכישה לא ישולם במועד.


פסק-הדין בעניין יגאל ואורלי שגיא

המערערים הם בני-זוג אשר הורשעו בעבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח שנתי, הכנה וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים ושימוש במרמה, ערמה ותחבולה, הכול לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה.
ערעור שהגישו בני-הזוג על הרשעתם התקבל בעניינה של המערערת, והיא זוכתה; ונדחה – ברובו המכריע – בכל הנוגע לעבירות שבהן הורשע המערער.
בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על פסק-הדין בערעור נדחתה וכך גם בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.
בעקבות ההרשעה הורה המשיב, מנהל רשות המסים, על חקירת ספרי המערערים לשנות המס 1993–1998 מכוח סמכותו לפי סעיף 147 לפקודה. בעקבות החקירה נפסלו ספרי המערערים, ובנוסף, בְּשל הפרשי הון שהתגלו בהצהרות ההון שהגישו המערערים לשנות-מס אלו, ייחֵס המשיב למערערים הכנסות בסך של כמיליון ₪. על כך נסב הערעור שהגישו המערערים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בע"מ 1120/05.
בנוסף, הוּצאה למערערים שומה בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודה ביחס לשנים 2001–2004, ועליה נסב ערעור נוסף שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי (ע"מ 1113/07). שני הערעורים נשמעו לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט י' אטדגי) במאוחד וניתן בהם פסק-דין המקבל אותם באופן חלקי.

אשר לערעור הראשון (ע"מ 1120/05) שנסב על השומה שנקבעה למערערים לשנות המס 1988–1993. שומה זו התבססה על הממצאים העובדתיים שנקבעו נגד המערער בהליך הפלילי ועל הפרשי ההון שהתגלו בהצהרות ההון שהגישו המערערים לשנות-מס אלו. המערערים טענו, כי לא היה מקום להפעיל את סמכותו של מנהל רשות המסים ביחס לשנים אלה בראש ובראשונה משום שהשומה לגביהן התיישנה. כן טענו המערערים כי לא ניתנה להם זכות טיעון בנוגע לחֵלק בשומה המייחס להם הכנסות בְּשל הפרשי הון לא מוסברים שהתגלו בהצהרותיהם. לגופם של דברים טענו המערערים כי בשומה נפלו טעויות, הן לעניין החֵלק שנקבע בהתאם לקביעות העובדתיות שנקבעו בהליך הפלילי והן לעניין ייחוס ההכנסה בשל הפרשי הון בלתי-מוסברים.

אשר לטענת ההתיישנות, זו נסמכה על הוראת סעיף 147(א)(2) לפקודה, לפיה רשאי המשיב לפעול כאמור בסעיף (לשנות שומה שנקבעה) על-בסיס הרשעה של נישום לפי סעיף 220 לפקודה – כפי שהיה בעניינו של המערער – תוך שנה מיום ההרשעה. המערערים טענו, כי בעוד הכרעת הדין המרשיעה ניתנה ביום 31.12.2003, השומה שקבע המשיב ביום 30.12.2004 התקבלה בידם אך ביום 21.3.2005, היינו לאחַר יותר משנה. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה האם המועד הקובע לצורך ההתיישנות הוא מועד קביעת השומה או מועד קבלתה על-ידי הנישום. בְּשל הרלוונטיות של ההלכה שנפסקה בע"א 5954/05 פ"ש נ' סמי, שנדוֹנה באותה העת במסגרת דיון נוסף בבית-המשפט העליון (דנ"א 3993/07 פ"ש נ' איקאפוד בע"מ), החליט בית-המשפט כי ההכרעה במחלוקת תעוכב עד להכרעה בדיון הנוסף. לאחר שניתן פסק-הדין, בו נדחתה עמדת המשיב בסוגיה של המועד הקובע למניין תקופת ההתיישנות כאמור, העלה המשיב טענה נוספת – לה לא היה ער המשיב קודם לכן ואף לא בית-המשפט – לפיה השומה שנקבעה לא התיישנה, בכל מקרה, שכן בנוגע לשנות-המס הנדונות (1988–1993) חל הנוסח של סעיף 147(א)(2) שמלפני תיקון 114 משנת 1997, ולפיו תקופת ההתיישנות היא של עשר שנים ולא של שנה אחת בלבד. השופט אטדגי קיבל, בהחלטה נפרדת, את עמדת המשיב לעניין זה ודחה גם את טענת המערערים לפיה המשיב מושתק מלטעון לפרשנות זו לאחר שהוחלט לעכב את ההכרעה בשאלה.

גם הטענה בדבר העדר זכות טיעון נדחתה על-ידי בית-המשפט. לעומת זאת, לגופם של דברים קיבל בית-המשפט את הערעור בחלקו. כך, התקבלו טענות אחדות בנוגע לקביעות בשומה שחרגו מקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט בהליך הפלילי נגד המערערים; וכן הסברים אחדים בנוגע להפרשי ההון, כך שההכנסה שיוחסה למערערים הועמדה בסופו של יום על סכום של כ-300,000 ₪, במקום על סכום של 1,000,000 ₪ שקבע המשיב.

אשר לערעור השני (ע"מ 1113/07) שנסב כאמור על שומה שהוצאה למערערים בשנות המס 2001–2004, הדיון הצטמצם לשנות המס 2003–2004, וזאת לאחַר שהמשיב הסכים לטענה שהעלו המערערים כי חלה התיישנות ביחס לשנות המס 2001–2002. גם ערעור זה – שנסב על טענות המערערים כלפי רכיבים שונים שהמשיב לא הכיר בניכויים כהוצאות כגון הוצאות דמי שכירות, הוצאות מימון, הוצאות לימודים והוצאות רכב – התקבל בחלקו.

כאמור, תוצאת פסק-הדין הייתה שערעורי המערערים התקבלו בחלקם. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט העליון.
טענותיהם הופנו הן כנגד דחיית טענותיהם המקדמיות, בראש ובראשונה טענת ההתיישנות והטענה כי המשיב היה מושתק מלטעון לפרשנות שלה טען לבסוף באשר לתחולתו של סעיף 147(א)(2), והן כנגד קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט קמא בשני הערעורים – דחיית חלק מההסברים לגבי הפרשי ההון ודחיית הטענות בעניין ההוצאות שניכויָן לא הותר.
המשיב, מנגד, סמך ידיו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ואף טען כי בסוגיית הפרשי ההון הבלתי-מוסברים הלך בית-המשפט כברת דרך משמעותית לעבר המערערים.

בית-המשפט העליון – מפי השופטים ס' ג'ובראן, י' דנציגר ומ' מזוז – דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

נקבע, כי ערעור המערערים, ברובו הגדול, נסב על ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שקבע בית-המשפט קמא. הטענות, שהועלו בפני בית-משפט קמא ושהועלו עתה בשנית, נדחו בפסק-דין מפורט, מנומק ומבוסס כדבעי, והמערערים לא השכילו לבסס עילה כלשהיא העשויה להצדיק את התערבותו של בית-המשפט העליון בפסק-דינו של בית-משפט קמא.

עוד נקבע, כי גם טענת המערערים לעניין ההתיישנות נבחנה ונשקלה על-ידי בית-המשפט המחוזי, ולא נפלה טעות בהכרעתו לפיה במצב המשפטי שנהג בעת הפעלת סמכותו של המשיב בגדר סעיף 147 לפקודה, לא התיישנו השומות והמשיב היה מוסמך לפעול כפי שפעל; וכי גם בטענת ההשתק השיפוטי לעניין זה אין כל ממש.

לאור האמור, נקבע, כי יש לאמץ את מכלוֹל הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולדחות את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, לאחַר שנמצא כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק-הדין; כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.


חובת שידור טופס 126

המוסד לביטוח לאומי פרסם חוזר שעניינו בחובת שידור טופס 126 (קישור לחוזר).

החוזר מפַרט, בין היתר, את מועדי הדיווח הרלבנטיים.