במבזק מיום 5.5.2013 דיווחנו אודות פרסומו של פסק-הדין בעניין גמול נכסים (1998) בע"מ (קישור לפסק-הדין).
באותו מקרה, החילה החברה-המערערת במהלך שנות עיסוקה את הוראות פרק ב לחוק התיאומים.
הָחל בשנת-המס 1998 ואילך, דיוְוחה המערערת בדו"חותיה הכספיים על תקבולים על חשבון מניות שאינם נושאים ריבית שהתקבלו מחברת האם שלהּ ומהווים חלק ממרכיב ההון העצמי שלה. כך, בשנת 2001, דיוְוחה המערערת על יתרת תקבולים על חשבון מניות שהתקבלו מחברת האם בסך של כ-47 מיליון ש"ח.
ביום 7.5.2002 אישרה אסיפת בעלי המניות של המערערת לבצע, בכפוף ועם אישור בית-המשפט המוסמך, הפחתת הון בסך של כ-35 מיליון ש"ח, וזאת לשם המרת ההון להלוואת בעלים צמודה למדד והנושאת ריבית שנתית בשיעור 6%.
ביום 7.7.2002 אישר בית-המשפט המחוזי למערערת לבצע את הפחתת ההון כאמור.
בדו"ח ההתאמה למס לשנת-המס 2002 הכלילה המערערת בגֶדר ההון העצמי הזכאי להגנה אינפלציונית את יתרת תקבולים על חשבון מניות שהתקבלו מחברת האם בסך של כ-47 מיליון ש"ח, דהיינו לרבות סכום התקבולים בסך של כ-35 מיליון ש"ח שבגינו בוצעה הפחתת ההון.
המשיב, לעומת זאת, טען, שאין לראוֹת ביתרת התקבולים על חשבון מניות "הון" כמשמעותו בתוספת א לחוק התיאומים, שכן התוספת האמורה מדברת על "תקבולים על חשבון מניות, שאינם נושאים ריבית ושלא הוחזרו עד תום שנת המס", בעוד שהתקבולים כאמור הוחזרו לפני תום שנת-המס 2003, וזאת במסגרת הפחתת ההון.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
לדבריו, התקבולים שבמחלוקת הומרו להלוואת בעלים וזאת לאחַר קבלת אישור בית-המשפט המחזי. האישור כאמור התיר למערערת להשיב את התקבולים שבמחלוקת לידי חברת האם, וממילא מרגע שנעשה כן, התקבולים "הוחזרו" מבחינה מהותית לידי חברת האם והושקעו מחדש במערערת בתור הלוואת בעלים. שעה שכך, לא התקיים התנאי להכרה בתקבולים על חשבון מניות כחלק מסיכום ההון, לפיו התקבולים לא הוחזרו עד תום שנת-המס.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי אין לקבל את טענתה החלופית של המערערת, לפיה יש להכיר בתקבולים שבמחלוקת כהון החברה לפחות עד ליום 7.7.2002 (בבחינת "שינוי שלילי"). זאת, מהטעם שהתקבולים אינם מהווים מלכתחילה פריט הון לפי תוספת א', וממילא אין מקום להכיר בהם כפריט הון גם באופן יחסי בחלק מהשנה בלבד.
שלשום פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהוגש על-ידי החברה.
בית-המשפט העליון, מפי המשנָה לנשיא השופטת מ' נאור, השופט ח' מלצר והשופט צ' זילברטל, דחה את הערעור תוך חיובה בהוצאות המשיב בסך 40,000 ש"ח.
בפסק-דין קצר בן מספר שורות בלבד, קבע בית-המשפט, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי והנמקותיו מקובלים אליו והוא מאושר כאמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
עוד קבע בית-המשפט, כי המערערת מבקשת לקרוא בחוק את שאינו כתוב בו.
נזכיר, כי חוק התיאומים בוטל ביום 1.1.2008, וזאת בכפוף להוראות-המַעבר, כך שמלכתחילה פסק-הדין רלבנטי לשנות-המס שעד סוף 2007.