פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין בנק לאומי לישראל בע"מ (קישור לפסק-הדין).
תמצית העוּבדות הינה כדלהלן:
מר אברהם וייס ("החייב") שִעבד את זכויותיו בנכס מקרקעין ("הנכס") לטובת המערער 1, בנק לאומי לישראל בע"מ ("הבנק") לצורך הבטחת חובה של חברה שהייתה בבעלותו ולָוותה כספים מן הבנק.
עסקיה של החברה כָּשלו וניתן צו לפירוקה.
כפועל יוצא מכך, מוּנה המערער 2, עו"ד אילן שמעוני, ככונס נכסים לצורך מימוש הנכס עבור הבנק ("הכונס") במקביל, הוּצא צו לכינוס נכסי החייב במסגרת הליכי פשיטת רגל ומוּנה נאמן על נכסיו ("הנאמן").
מימוש הנכס היה כרוך בחיוב לשלם מס שבח, כך שהבנק היה אמור לקבל לידיו את סכום המכירה בניכוי החיוב למס שבח.
ברם, בין הנאמן לבין הכונס התגלעה מחלוקת באשר ל"הנאה" מזכותו של החייב לקזז את הפסד ההון שהיה כרוך במכירת הנכס מבחינתו – האם מזכות זו ייהנה הבנק (באמצעות הכונס) או שמא היא תועבר לידי הנאמן לטובת כלל הנושים.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת א' נחליאלי-חיאט, הכריע כי הנאמן הוא שזכאי להינות מן התועלת הכלכלית הנובעת מקיזוז ההפסדים כנגד השבח. זאת, בעיקר בהתבסס על פרשנות הסכם המשכנתא שנחתם בין החייב לבין הבנק, ממנו עולה כי הצדדים לא שעבדו לטובת הבנק גם את זכות הקיזוז של החייב ואף לא התכוונו לעשות כן.
על קביעה זו, בין היתר, ערערו הכונס והבנק, אשר סבורים כי הזכות לקיזוז אכן מושכנה לטובת הבנק, ולפיכך יש לאפשר לכונס להינות מההנאה הכלכלית הצומחת מזכות הקיזוז.
לשיטתם, יש לאבחן את עוּבדות המקרה מהלכת מטרי (ע"א 7800/10), וזאת מהטעם ששם ניתן היה לקזז את ההפסדים של החייב כנגד רווחים אחרים שהיו לו (שאינם שבח מקרקעין), בעוד שבמקרה דנא הרווח היחידי ממנו ניתן לקזז את הפסד ההון הוא השבח במכירת הנכס.
בית-המשפט העליון דחה את הערעור.
השופטת ד' ברק-ארז קבעה, כי זכות הקיזוז לא שועבדה לטובת הנושה המובטח, הוא הבנק, וממילא די בקביעה זו כדי להכריע את המקרה דנא ולקבוֹע, כי בהתאם להלכת מטרי המערערים חייבים בתשלום המס מתוך התמורה שהתקבלה ממכירת הנכס, ואילו הנאמן זכאי לקזז את ההפסד שנגרם לו מול מס השבח ששולם.
השופטת (בדימ') ע' ארבל הצטרפה לעמדתה של השופטת ברק-ארז.
לעומת זאת, השופט ח' מלצר סבר, כי נסיבות המקרה דנא - ובראשן העובדה כי הנאמן מבקש לקזז את הפסד ההון כנגד השבח שנוצר, בהיעדר רווח אחר שכנגדו הוא יכול לקזז את ההפסד - כמו גם גם מורכבתו, מצדיקים לסטות מן הכְּלָל שנקבע בעניין מטרי; והציע דרך ביניים, המבוססת על דוקטרינת ה-Marshalling of assets ושביסודה עומדים עקרונות של תום לב ועשיית עושר ולא במשפט ולפיה הנאמן יחויב לעשות שימוש בזכות הקיזוז לטובת הכונס, כאשר את התועלת הכלכלית הנובעת מזכות הקיזוז יחַלקו ביניהם הכונס והנאמן.
כאמור, הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור.