פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין דביר (קישור לפסק-הדין).
באותו מקרה נדרש בית-המשפט לטענתו המקדמית של המערער בדבר התיישנות השומה שהוציא המשיב, פקיד-שומה נתניה. זאת, מהטעם שהמערער הגיש את הדו"ח לשנת-המס 2006 ביום 27.12.2007, בעוד שהצו הוצא לאחַר יום 31.12.2010, דהיינו לאחַר שחָלפו שלוש שנים מתום שנת-המס שבהּ הוגש הדו"ח.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר א' סטולר, קיבל את טענתו המקדמית של המערער ומכוחה גם את הערעור במחלוקת העיקרית.
השופט סטולר נדרש בהרחבה להוראות החוק שעניינן בהתיישנות השומה ובהלכות של בית-המשפט העליון בסוגיה זו, וסיכם כי על פקיד-השומה לדאוג לכך שהחלטת השומה חתומה כדת וכדין תועבר לנישום במועד, אחרת היא תתיישן.
לגופו של עניין, קבע השופט סטולר, כי במקרה דנא נשלחו למערער הודעת פקס ושני מכתבים: לגבי הודעת הפקס נקבע, כי זו כָּללה רק את נימוקי השומה ולא את הצו, וממילא ברור שלא ניתן לראות בנימוקים כשלעצמם בגֶדר שומה העונה על כל דרישות הדין שיש בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. ואיל לגבי שני המכתבים נקבע, כי המערער עמד בנטל להוכיח כי שני מכתבים אלה לא הועברו לידיעתו במועד הרלבנטי, וכי לא ניתן לומר בשום פנים ואופן ששומה שנמצאת בבית הדואר או בדרכה מבית הדואר לנישום וטרם נמסרה לו מהווה שומה שהועברה לידיעת הנישום.
השופט סטולר הוסיף וקבע, כי לא שוכנע שהמערער או מיַיצגו ידעו על שיעור השומה מתוך סימולציה שנערכה בעת הדיונים או מתוך התבוננות במחשבו של המשיב.
לאור כל האמור, קבע השופט סטולר, כי המערער אכן הרים את הנטל והוכיח שהשומה הועברה לו לאחַר 31.12.2010 ומנגד לא עלה בידי המשיב להזים את ראיותיו של המערער ולהראות שהשומה הייתה ידועה למערער לפני המועד האמור, ולפיכך טענת ההתיישנות התקבלה.
חשוב לציין את ביקורתו של השופט על התנהלות המשיב שעניינה הוצאת צווים בשעות האחרונות סמוך לתום תקופת ההתיישנות, תוך שהוא מציין, כי תוצאת התנהלות זו בכל מקרה של ספק צריכה לפעול לטובת הנישום.