פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מ.ג.ר.י. שרותי ניהול בע"מ (קישור לפסק-הדין).
המערערת הינה חברה פרטית בבעלות רואה-חשבון שהינו שותף במשרד רואי-חשבון והמשַמש במערערת כבעלים וכמנהל ונותן באמצעותה שירותים מכוח אישור מראש מרשות המיסים.
כנגד רואה-החשבון, הוגש כתב אישום בו נכללו שלושה אישומים בקשר עם שירות שסיפק לאחד מלקוחות המשרד, כאשר שניים מבין האישומים בוטלו מחמת "הגנה מן הצדק".
המערערת דיוְוחה על הוצאות משפטיות בהן עמדה בקשר להליך הפלילי האמור ואותן ביקשה להתיר בניכוי לצורכי מס.
המשיב סירב לניכוי ההוצאות כאמור, בטענה כי מדובר בהוצאות משפטיות שהוצאו לשם המשפט הפלילי של רואה-החשבון אשר אינן הוצאות לייצור הכנסתה של המערערת. עוד טען המשיב, אם כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומיו, כי המערערת לא הציגה אסמכתאות מתאימות להוכחת ההוצאות המשפטיות הנטענות. לאור העלאת הטענה החדשה האמורה של המשיב, ובעקבות טענת המערערת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, ניתנה למערערת הרשות להמציא ראיות המוכיחות שההוצאות הנטענות מטעמה אכן הינן הוצאות משפטיות הקשורות עם הליכים הפליליים שננקטו כנגד רואה-החשבון.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
השופט אלטוביה קבע, כי המערערת לא עמדה בנטל לשכנע, כי יש אכן להתערב בקביעותיו של המשיב.
לדבריו, אין בחלוף הזמן כדי ליתן למערערת הֶכשר לדרוש הוצאות שלא על-סמך ראיות של ממש דוגמת חשבוניות, מה גם שעוד במהלך הליכי השומה בשנת 2009 המשיב ביקש מהמערערת אסמכתאות עובדתיות, ולכן עוד בתקופה זו יכולה הייתה וצריכה הייתה המערערת להגיש את כל המסמכים שנדרשו ממנה.
עוד קבע השופט אלטוביה, כי החשבוניות שהוצגו על-ידי המערערת למשיב להוכחת ההוצאות הן עבוּר טיפול משפטי בהמרת כתב אישום לקנס מינהלי, וממילא אין להתירן בניכוי. זאת, בין היתר, כמתחייב מהלכת הד הקריות (ע"א 438/90).