פורסמו שלושה פסקי-דין חדשים.
פסק-הדין בעניין עודה (קישור לפסק-הדין)
המערער, המפעיל עסק לאספקת עובדים לשמירה ואבטחה, מעסיק מספר קטן של עובדים ומקבל עובדים נוספים מקבלני כח אדם.
במסגרת חקירה שנערכה על-ידי המשיב התברר, כך על-פי טענת המשיב (מנהל מע"מ פתח-תקווה), כי המערער הפיק חשבוניות פיקטיביות וקיזז שלא כדין את מס התשומות בגינן.
לאור זאת, חויב המערער בגין מס התשומות וכן בכפל-מס מכוח סעיף 50(א1) לחוק מע"מ.
בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור.
לאחַר בחינה של מכלול הראיות בתיק, קבע ד"ר סטולר, כי המערער הנושא בנטל השכנוע לא השכיל להציג ראיות אשר תצבענה על השירות שניתן בתמורה לחשבוניות ולא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו.
פסק-הדין בעניין ש.י. שם טוב בע"מ (קישור לפסק-הדין)
המערערים 2 ו-3 החזיקו במניותיה של המערערת 1, חברת ש.י. שם טוב בע"מ ("החברה"). שניהם גם עבדו בחברה וקבלו ממנה משכורת.
המשיב הצביע על כך שלפי כרטיסי החו"ז של המערערים 2 ו-3 בספרי החברה, שניהם משכו מהחברה סכומים הולכים וגדלים במהלך השנים. כמו-כן, בסוף חודש דצמבר בכל שנה ושנה בוצעה הקטנה ביתרת המערערים 2 ו-3 באמצעות הפקדת כספים, ומייד לאחר מכן, ביום הראשון של השנה העוקבת, בוטל חלק עיקרי בהקטנה.
המערערים, לעומת זאת, טענו כי מדובר בהלוואות שנטלו מהחברה וכי הם פעלו להשיבן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור.
לדבריו, נסיבות העניין אינן מלמדות על התנהלות אופיינית להלוואה: היעדר מסמך המעיד על הסכמה בין הצדדים לגבי מתן ההלוואה, אופן ההחזר וכו'; המשיכות נרשמו תחת "חייבים ויתרות חובה" ולא תחת "הלוואות";* ולא הוצגו הביטחונות הרשומים בספרי החברה. בנוסף, ציין השופט מינץ, כי רואה-החשבון שעָרך את המסמכים לא הגיש תצהיר לבית-המשפט, דבר המטיל ספק באמיתות הרישום.
* דומה, כי בעניין זה, עם כל הכבוד, נתפס השופט מינץ לכלל טעות.
השופט מינץ הוסיף וציין, כי גם בהנחה שהוחזרו כספים על-ידי המערערים 2 ו-3, הרי שמדובר בהחזר קטן וחלקי כשיתרת החוב אך הלכה וגדלה משנה לשנה.
עוד ציין השופט מינץ, כי כאשר במועד המֶשיכה לא הושגה הסכמה על היות המֶשיכה הלוואה, וכאשר לא נקבעו תנאי ההחזר ומועדם, יש לראוֹת במשיכה כהכנסה אצל המקבל.
לאור כל האמור, קבע השופט מינץ, כי דין הכספים כדין הכנסה ממשכורת בידי המערערים 2 ו-3.
לבסוף, ציין השופט מינץ, כי לא הוצגה כל תכלית מסחרית כלשהי להחזרת הכספים בסוף כל שנה ולמשיכות המשמעותיות בראשיתה של כל שנה עוקבת, ואלו מהוות בגֶדר "עסקה בדויה" שפקיד-השומה רשאי להתעלם ממנה.*
* נזכיר, כי על-פי תקנות מס הכנסה (תכנון מס החייב בדיווח), התשס"ז-2007, פירעון חוב של יחיד בעל מנית מהותי בחבר-בני-אדם לחֶבר בסכום של 1 מליון ש"ח לפחות ברבעון האחרון של שנת-המס ובלבד שברבעון הראשון של שנת-המס העוקבת גדל סכום החוב של בעל המניות המהותי בחבר בשיעור שלא יִפחת מ-25% מסכום החוב שנפרע על-ידיו - מהווה תכנון מס החייב בדיווח.
פסק-הדין בעניין יורם באומן ואח' (קישור לפסק-הדין)
עניינו של פסק-הדין, בין היתר, בשאלה האם כדין נפתחו שומותיהם של המערערים 1 ו-2 על-פי הוראות סעיף 147 לפקודת מס הכנסה.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
לדבריו, הסמכות לפתוח את שומות המערערים 1 ו-2 לפי סעיף 147 הופעלה כדין, וזאת ממספר טעמים:
האחד, הפגיעה באינטרנס ההסתמכות במקרה זה היא קלה יחסית לאור העובדה ששומות המערערים 1 ו-2 לא נקבעו בהסכם עם פקיד-השומה אלא נתקבלו כמוצהר ("שומות 01");
השני, סכום המס נשוא השומה הינו גבוה יחסית, וממילא הנזק הצפוי לקופה הציבורי הינו רב;
השלישי, מדובר במספר נישומים אשר נישומים בפני פקידי-שומה שונים, כאשר הסמכות לפי סעיף 147 נועדה בין היתר לשם קידום אחידות באופן החלת דיני המס בין פקידי-השומה השונים, וכך אכן נעשה במקרה דנא
הרביעי, המחדל של המשיב במקרה זה אינו בכך שישב בחיבוק ידיים באופן רשלני והניח לשומות להתיישן, אלא בכך שהפעיל שיקול דעת מוטעה בניתוח העוּבדות שהובאו בפניו;
והחמישי, קיימת סטייה לכאורה מהמצג העובדתי שהוצג בפני המשיב בעת אישור השומות שאותן כעת מבקש המשיב לפתוח.