מבזקי מס

30/05/2013: פורסם פסק-הדין בעניין קבוצת מרחב-אמפל: האם זכאי פקיד-השומה לעכב החזרי מס המגיעים לנישום?

כידוע, סעיף 159א(ב) לפקודת מס הכנסה מַתווה את המועדים והתנאים שבעטיים על פקיד-השומה להחזיר לנישום מס ששילם ביֶתֶר.
כך, על-פי הוראות הסעיף, על פקיד-השומה להחזיר את המס ששולם ביֶתֶר תוך 90 יום ממועד הגשת הדו"ח, או ביום 31 ביולי שבשנת-המס שלאחַר שנת-המס שלגבּיה הוגש הדו"ח, לפי המאוחר. זאת, זולת אם בשנת-המס האחרונה שלגבּיה נעשתה לו שומה נמצאו פנקסי חשבונותיו בלתי-קבילים והוא לא הוכיח, להנחת דעתו של פקיד-השומה, שהעילה לאי-קבילות הפנקסים לא הייתה קיימת בשנת-המס שלגבּיה נדרש ההחזר.
עם זאת, חובתו של פקיד-השומה להחזיר את המס כאמור כפופה להוראות סעיף 160א(א) לפקודה, המקנות לפקיד-השומה סמכות לעכב עד מחצית מההחזר, וזאת במקרה בו ההחלטה להוציא שומה לפי מיטב השפיטה יצאה על ידו לפני שחָלפו 90 הימים מיום הגשת הדו"ח.

אתמול פורסם פסק-הדין בהמרצת הפתיחה שהוגשה על-ידי קבוצת מרחב –​ אמפל בע"מ (קישור לפסה"ד), בגדרו נדוֹנה שאלת פרשנותו של אותו סעיף 159א(ב) לפקודה.

המבקשת הגישה ביום 3.7.2012 דו"ח לשנת-המס 2011 לפיו היא זכאית להחזר מס בסך של כ-26 מיליון ש"ח. דו"ח זה תוקצר על-ידי המשיב, פקיד השומה למפעלים גדולים, ביום 28.7.2012, כשומה עצמית (00).
למרות האמור, החזר המס לא הושב למבקשת, וזאת חֵרֶף פניותיה החוזרות ונשנות למשיב.
ביום 11.12.2012 הוחזר למבקשת על-ידי המשיב סך המהווה כמחצית מההחזר כאמור, כאשר ביחס למחצית השנייה, הודיע המשיב באופן מפורש למיַיצגי המבקשת, כי אין בכוונתו להשיב סכום זה.
לאור זאת, פנתה המבקשת לבית-המשפט בדרך של המרצת פתיחה, בגדרהּ עתרה למתן פסק-הדין המצהיר שהינה זכאית לקבל לידיה מיידית את מלוא החזר המס העומד לזכוּתה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 159א לפקודה.
ביום 31.12.2012, ולאחַר פנייתה של המבקשת לבית-המשפט, הוציא המשיב למבקשת שומה לפי מיטב השפיטה (03).
על שומה זו הגישה המבקשת השגה ביום 29.1.2013, כאשר המחלוקת השומתית מצויה בעיצומה.
לטענת המשיב, לא מוטלת עליו חובה לבצע את ההחזר, וזאת מהטעם שאם יתברר בעקבות ההליך השומתי כי על המבקשת לשלם את המס שיושב לה עתה, לא ניתן יהיה לגְבותו ממנה, וזאת לאור מצב הכלכלי הרעוע.
עוד טען המשיב, כי הסיכוי שהמבקשת תהיה חייבת בתשלום המס אשר את השבתו היא מבקשת עתה, הינו גבוה ביותר, שכּן ההפסד שדרשה בדו"ח השנתי הינו מופרך.

בפסק-דין מפורט ומנומק, דחה השופט ד"ר א' סטולר את כלל טענותיו של המשיב.

ראשית, ציין השופט סטולר, כי אין חוֹלק ששני המועדים הקבועים בסעיף 159א(ב) לפקודה ביחס להחזר המס (דהיינו, 90 ימים מיום הגשת הדו"ח או ביום 31.7 בשנת-המס שלאחַר שנת-המס שלגבּיה הוגש הדו"ח) חָלפו.
עוד ציין השופט, כי המשיב לא הוציא למבקשת שומה לפי מיטב השפיטה עד חלוֹף 90 הימים מיום הגשת הדו"ח (שחָלפו ביום 1.10.2012), ומשכך הינו יכול להשתמש בסמכות המוקנית לו על-פי סעיף 160א(א) לפקודה (דהיינו, לעכב עד מחצית ההחזר).

השופט סטולר המשיך וקבע, כי הוראות סעיף 159א(א) לפקודה קובעות חזקה לטובת הנישום לאמיתות תוכנו של הדו"ח, וזאת במידה שהוא מנהל פנקסי חשבונות שלא נפסלו ומגיש דו"ח הממלא אחַר התנאים שבסעיף 131 לפקודה.
עוד קבע השופט, תוך שהוא מסכים עם העמדה שנקבעה בפסקי-הדין המחוזיים בעניין עצי גופר בע"מ (ה"פ 95/07) ובעניין אינגביר (ה"פ 1023/91), כי יש מקום ליתן פירוש דווקני למועדים הנקובים בסעיף 159א. דהיינו, החלטה של המשיב כי לא מתקבלים התנאים המזכים בהחזר לפי אותו סעיף צריכה להתקבל באותה תקופת זמן קצוב, בעוד שאי-מתן ההחלטה כאמור גוררת חובת השבה של המס ששולם ביֶתֶר לנישום.

בהמשך הדברים, דחה השופט סטולר את טענת המשיב, לפיה על-פי פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין ברקת (רע"א 1298/07) ופסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין א.ע. משכן בניה ופיתוח בע"מ (ה"פ 61045-01-12), יש לשקוֹל, לצורך הכרעה בשאלה האם יש להשיב מס ששולם ביֶתֶר, גם מה סיכויי הגביה מהנישום. זאת, אליבא דהשופט סטולר, לאור העובדה שבאותם מקרים הנסיבות היו שונות ובכלל זאת ששם, בניגוד למקרה דנא, הפעיל המשיב את סמכותו המיוחדת על-פי סעיף 194 לפקודה, וממילא בכך מודה המשיב בפועל שאין לו חשש שהמבקשת לא תשלם את המס העתידי בו תחויב, אם תחויב.

השופט סטולר המשיך ונדרש לגבי מצבה הכלכלי של המבקשת, תוך שהוא קובע, כי המועד לבחינת מצב זה הינו המועד החוקי לביצוע החזר המס, דהיינו שני המועדים הנקובים בסעיף 159א(ב) לפקודה.
באותם מועדים, קובע השופט, לא עמדה בפני פקיד-השומה אותה אינפורמציה שהוצגה על-ידי המשיב במסגרת טענותיו בבית-המשפט.
כמו-כן, מניתוח נכסי המבקשת עולה, כי אין לראוֹת בה חסרת כל, כפי שניסה המשיב לטעון.

לבסוף, נדרש השופט סטולר לטענת המשיב בנוגע להפסד שדרשה המבקשת לצורכי מס ואשר הסיכוי להכיר בו קלוש.
השופט קבע, כי טענות לגוף השומה יכולות להידון רק במסגרת הליך שומתי לפי הפקודה, מה גם שטענות המשיב בעניין זה לא בא זיכרן בהודעת השומה שהיא המקור לחיוב מס עתידי פוטנציאלי כלשהו כלפי המבקשת, וממילא אין לאפשֵר למשיב לטעון כעת טענות הסותרות את השומה וכלל אינן מוזכרות בה.

לסיכום: מדובר בפסק-הדין חשוב ביותר ויש לקוות כי קברניטי האוצר יקראוהו היטב, כל שכן בימים אלה עת נבחנות הצעות מרחיקות לכת להרחיב את סמכויות הגבייה של רשויות המס, תוך פגיעה קשה בזכויות היסוד של הנישומים.