פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין ר.מ שביט מבנים חברה לבנין השקעות ופיתוח בע"מ (ע"א 1134/11).
עניינו של פסק-הדין בערעור על פסק-דינו מיום 23.11.2010 של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ד"ר ד' אבניאלי), בגדרו התקבל בחלקו ערעור המערערים שהוגש בגין דחיית השגותיהם על שומות מס שנקבעו להם על-ידי המשיב, פקיד-שומה באר-שבע.
בערעור הועלו שני סוגי טענות עיקריות: האחד, עניינו בעצם חוקיות השומות והליך ההשגה עליהן, וזאת לאור העובדה שהדיון בהשגה על השומה נערך בידי מפקחת הכפופה לעובדת בכירה יותר שעָרכה את השומה; השני, עניינו במחלוקות לגופן של השומות ובכלל זאת בנושא דמי ניהול, חיוב על-פי סעיף 8א לפקודה, פיצויים בשל נזקי גוף, מחילת חוב, הגשת דו"חות מתקנים וקנס גירעון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט צ' זילברטל (בהסכמת השופטים י' דנציגר וי' עמית), דחה את הערעור במלואו, תוך שהוא מחייב את המערערים בשכ"ט ב"כ המשיב בסך 100,000 ש"ח.
כאמור, עניינו של הערעור במספר סוגיות פרטניות. מביניהן ראינו לנכון להידרש לשתיים:
אי-פסילת השומות נוכח הפגם לכאורה בהליך ההשגה
כאמור, לטענת המערערים, מי שדנה בפועל בהשגה הייתה כפופה לעורכת השומה, וזאת, לשיטתם, בניגוד להוראות סעיף 150א לפקודה ולרוחו (על-פי סעיף זה, "מי שערך את השומה לא ידון בהשגה עליה").
השופט זילברטל קבע, כי אומנם משיקולי מראית עין כמו גם למען ניקיון הדעת, ייתכן שנכון היה עושה המשיב לוּ היה ממנה מפקח מחוליה אחרת על-מנת שידוּן בהשגה, אם הדבר אפשרי ומעשי.
עם זאת, השופט זילברטל הוסיף וקבע, כי אין בכך שהדבר לא נעשה כדי להביא לקביעה לפיה ההשגה לא נדונה בלב פתוח ובנפש חפצה, וזאת, בין היתר, נוכח הממצאים העובדתיים אליהם הגיע בית-המשפט בנוגע לעוּבדות הספציפיות של הפרשה הנדונה ולפיהן התקיימה הפרדה סבירה, הן מהותית והן צורנית, בין מי שערכה את השומה לבין מי שדנה בהשגה עליה.
קנס הגירעון
בראשית הדברים, ציין השופט זילברטל, כי המחלוקת בדבר קנס הגירעון לא נדונה (וממילא לא הוכרעה) על-ידי בית-המשפט המחוזי, ובצדק. שכּן, עיון בכתבי טענות המערערים מעלה, כי טענה זו אמנם הועלתה בערכאה דלמטה (אף כי בלשון רפה ביותר) בהודעת הערעור ובנימוקי הערעור, אך היא נזנחה ולא הופיעה כלל בסיכומיהם, וממילא נחשבים המערערים כמי שזנחו טענה זו.
השופט זילברטל הוסיף וציין, כי די בכך היה כדי לדחות את טענת המערערים בנושא זה, אך למעלה מן הצורך דינה של טענתם להידחות אף לגופה. זאת, מהטעם שהתנהלות המערערים בתיק עולה כדי "רשלנות" הנדרשת לעניין הטלת מס גירעון: משקלם המצטבר של הפגמים שנמצאו בדיווחי המערערים מטה את הכף לחובתם, וזאת חֵרף העובדה שחֵלק מטענותיהם אכן נתקבלו על-ידי בית-המשפט המחוזי.
לאור האמור, קבע השופט זילברטל, כי בדין לא הונחה דעת המשיב שהמערערים לא התרשלו בהכנת הדו"ח, ועל-כן יש לדחות גם רכיב זה בערעור.