פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין ד"ר עלי ברנע (ע"א 2552/11).
המחלוקת בתיק, בהתייחס לשנות-המס 2002-1998, נוגעת לסיווג תשלומים ששולמו על-ידי חברת בייטמן הנדסה בע"מ למערער, שהועסק על-ידה והיה מנכ"ל החברה.*
* יצוין, כי מחלוקת נוספת נסובה סביב השְאֵלה, האם בחישוב רווח ההון שנצמח למערער ממכירת מניות החברה יש להביא בחשבון רווחי אקויטי (שמקורם בחברת בת של החברה) לעניין הרווחים הראויים לחלוקה (בהתאם לסעיף 94ב לפקודת מס הכנסה). ואולם, פסק-הדין של בית-המשפט העליון נעדר התייחסות למחלוקת זו, כך שיש להניח שזו לא עלתה בערעור.
לטענת המערער, מדובר בדיבידנדים ששולמו לו מכוח היותו בעל מניות בכורה בחברה.
ואילו לטענת פקיד-השומה, מדובר במשכורת או בונוס או דמי ניהול ששולמו לו מכוח היותו עובד החברה.
בית-המשפט המחוזי, מפי ס' הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג, דחה את הערעור, תוך פירוט נתונים שונים שעל-פיהם הגיע למסקנה כי יש לסַווג את התשלומים שקיבל המערער כתשלומים ששולמו לו מכוח היותו עובד, ולא כדיבידנדים (עמ"ה (חי') 906/07).
בערעור לבית-המשפט העליון טען המערער, כי בית-המשפט המחוזי שגה במסקנותיו. המערער טוען כי לא היה מקום לקבל את הסיווג של התשלומים, כפי שהציע המשיב.
כך טען המערער, בין היתר, כי אם אומנם מדובר בתשלומים שיש לסווגם כשכר עבודה, הייתה חובה ליצור סימטריה באופן שהסכומים יירשמו אצל החברה כהוצאה.
עוד נטען, כי עם העובדים האחרים נעשה הסכם פשרה ולא הייתה סיבה להפלות את המערער לעומת העובדים האחרים.
הבוקר פורסם, כאמור, פסק-הדין של בית-המשפט העליון.
בפסק-דין תמציתי בן שלושה עמודים בלבד, דחה נשיא בית-המשפט העליון, השופט א' גרוניס, את הערעור.
לדבריו, עוּבדות המקרה מובילות למסקנה שנכון היה לסַווג את סכומי הכסף שקיבל המערער לא כדיבידנדים אלא כתשלומים ששולמו לו אך ורק בְּשל היותו עובד החברה: הסכם ההקצאה יָצר מבנה מיוחד שעל פיו מניות הבכורה של העובדים הבכירים יוחזקו בידי נאמנות; לאותם עובדים לא עמדה זכות להוריש את המניות ועם סיום יחסי העבודה היה עליהם להחזיר את המניות; במהלך השנים קיבלו המערער והעובדים הבכירים האחרים סכומים שהוגדרו כדיבידנדים, כאשר לצורך חישוב הסכומים ששולמו לעובדים הבכירים נלקחו בחשבון רווחים של חברות אחרות בחו"ל, שהשתייכו לקבוצת החברות עליהם נמנתה החברה; הרווחים של אותן חברות בחו"ל לא נכללו בדו"חות הכספיים של החברה; למרוֹת שהמערער לא היה בעל מניות בחברות הזרות, הרווחים של אותן חברות נכללו בתחשיב של "הדיבידנדים"; חרף העובדה שמניות הבכורה הומרו למניות רגילות בשנת 2000 המשיכו העובדים הבכירים, כולל המערער, לקבל סכומי כסף שהוגדרו משום מה כדיבידנדים.
הנשיא גרוניס הוסיף וציין, כי אין לקבל את טענת המערער, לפיה אם אומנם יסוּוגו התשלומים שקיבל המערער כהכנסת עבודה, הייתה חובה על רשויות המס לרשוֹם את אותם התשלומים כהוצאה אצל החברה. שכן, התברר, כי בין החברה והעובדים הבכירים האחרים, שהמשיכו לעבוד בחברה, לבין רשויות המס, נעשה הֶסדר, וממילא אַל למערער להלין לגבי היעדר סימטריה, כאשר נעשה הֶסדר שהחברה עצמה הייתה צד לו והסכימה לו.
לבסוף, קבע הנשיא, כי אין לקבל את טענתו של המערער כי הופלה ביחס לעובדים האחרים. זאת, מהטעם שהעובדים האחרים לא פוטרו מן החברה אלא המשיכו לעבוד בה, בניגוד למערער, וכי החברה הסכימה ליטול על עצמה את המס שאותם עובדים נדרשו לשלם בגין התשלומים ששולמו להם. דהיינו, מצבו של המערער שפוטר שונה לחלוטין מזה של העובדים האחרים, ועל-כן, אין לקבל אף את הטענה שהמערער הופלה על-ידי רשויות המס ביחס לעובדים האחרים.