מנהל חדש לרשות המיסים | תזכירי חוק בנושא מיסוי בינלאומי | יחסי עובד-מעביד לעניין מס שכר | חלוקת נכסי עיזבון בין יורשים | שווי המכירה ברכישת בית עם זכויות בנייה ומתן פס"ד בהיעדר התייצבות | רשלנות רו"ח – הבהרת נשיא לשכת רו"ח
06/09/2023
מנהל חדש לרשות המיסים
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' החליט למַנות את עו"ד שי אהרונוביץ' למנהל רשות המיסים הבא.
זאת, בעקבות עבודת ועדת האיתור בראשות מנכ"ל משרד האוצר, עו"ד שלומי הייזלר, אשר הִמליצה לשר האוצר על שלושה מועמדים, כולם בכירי רשות המיסים המכהנים כסגנים למנהל היוצא ערן יעקב שמסיים כהונה של חמש וחצי שנים בתפקיד: עו"ד אהרונוביץ, רו"ח (משפטן) רולנד עם-שלם (סמנכ"ל בכיר לעניינים מקצועיים) ורו"ח מירי סביון (המשנה למנהל הרשות).
המינוי של אהרונוביץ' טעון את אישור הממשלה והוא יובא לאישורה בישיבתה הקרובה בשבוע הבא.
אהרונוביץ' הֵחל את דרכו ברשות המסים בשנת 2001, ומילא בה שורת תפקידים, בפרט בתחום מיסוי המקרקעין, תוך שהוביל רפורמות ותיקוני חקיקה משמעותיים. בתחילה כמפקח ובהמשך כמנהל משרדי מיסוי מקרקעין רחובות ונתניה. בין לבין שימש אהרונוביץ כעורך-דין במחלקה המשפטית של הרשות וכמנהל מחלקה במטה הרשות. בשנים האחרונות כיהן אהרונוביץ כסמנכ"ל בכיר ברשות המיסים הממונה על מיסוי מקרקעין.
אהרונוביץ הוא גם המחבר המשותף (יחד עם כב' השופט ד"ר א' גורמן) של הספר מיסוי מקרקעין – פרשנות, הלכה ומעשה (תשע"ז-2017).
אנו מאחלים לעו"ד אהרונוביץ הצלחה רבה בתפקידו החדש והתמודדות מושכלת ומוצלחת עם האתגרים העומדים בפניו בתקופה סוערת זו ובפרט המצוקה החריפה של כוח אדם במשרדי השומה, שמהווים את חוד החנית של רשות המיסים, לצד הנטישה ההמונית של עובדים, לרבות בכירים, מהרשות.
תזכירי חוק בנושא מיסוי בינלאומי
תזכיר חוק בעניין זיכוי ממס זר
אתמול (5.9.2023) פורסם תזכיר חוק לתיקון פקודת מס הכנסה ("התזכיר") (קישור לתזכיר).
בגדרו של התזכיר מוצעים מספר תיקונים בנושא הזיכויים ממסי חוץ המותרים לצרכי חישוב מס הכנסה בישראל, וזאת, כך על-פי האמור בתזכיר, בהתבסס על המלצות הוועדה לרפורמה במיסוי בינלאומי (קישור לדו"ח הוועדה).
ואלה התיקונים המוצעים:
- הרחבת הזכאות למתן זיכוי עקיף מהמס על דיבידנד בין-חברתי שמקורו בהכנסות שהופקו או שנצמחו מחוץ לישראל, וכן מדיבידנד שמקורו מחוץ לישראל ("דיבידנד מחוץ לישראל").
לפי המוצע, יינתן לחברה שמקבלת דיבידנד מחוץ לישראל זיכוי בשל מסי החוץ ששילמו גם החברה הנכדה והחברה הנינה של החברה שחילקה את הדיבידנד.*
* זאת בנוסף לזיכוי בשל מסי החוץ ששילמה החברה שמחַלקת את הדיבידנד וחברת הבת שלה אשר כבר קבוע כבר היום בפקודה. - הרחבת הסלים* תוך הגדלת אפשרות הנישום לקבל זיכוי בשל מסי חוץ, כך שמסי חוץ ששולמו בגין הכנסה ממקור פלוני יהיו ניתנים לזיכוי גם אל מול מיסים בישראל אשר מוטלים על הכנסת חוץ ממקורות דומים, אף אם לא זהים, וזאת בדרך של הרחבת הסלים וצמצום מספרם.
* כידוע, בהתאם לשיטת "הסלים" הנהוגה בישראל, סכום הזיכוי ממיסי חוץ שלו זכאי תושב ישראל בְּשל הכנסות חוץ ממקור הכנסה מסוים לא יכול להיות גבוה יותר מסכום המס שבו הוא חייב בשל הכנסות מאותו מקור הכנסה (מאותו "סל"). כלומר, יש לסכום את כלל מסי החוץ אשר שילם תושב ישראל בכל המדינות שבהן פועל בשל הפקת הכנסות ממקור מסוים, וסכום זה ניתן לזיכוי אל מול הסכום הכולל של מסי ישראל שנדרש לשלם בשל הכנסות החוץ שלו מאותו מקור. בהתאם לכך, תושבי ישראל, ובעיקר, חברות רב לאומיות, הפועלים במספר מדינות, שבשנה מסוימת יש להם עודף מס זר בשל הפעילות שלהם במדינות מסוימות בהן שיעור המס הוא גבוה, יכולים להשתמש בעודף המס הזר המשולם במדינות אלה בכדי להקטין את חבות המס הישראלית שלהן מפעילותן במדינות בהן שיעור מסי החוץ המוטל עליהן הוא נמוך או שלא משולמים עליהן מסי חוץ בכלל, ובלבד שההכנסה הופקה מאותו מקור. - הגבלת האפשרות להעביר עודף זיכוי בין שנות מס שונות.*
* כיום, לפי סעיף 205א עודף מיסי חוץ שלא היו ניתנים לזיכוי בשנת מס מסוימת, יותרו בזיכוי כנגד מיסי ישראל על הכנסות החוץ מאותו מקור בחמש השנים הבאות שלאחר מכן. מוצע לקבוע שלא תינתן האפשרות להעביר את עודף הזיכוי לשנים הבאות (בדומה לדין החל ברוב המדינות בעולם), למעט אם עודף הזיכוי נוצר כתוצאה מכך שתושב ישראל היה רשאי לקזז הפסדים לפי דיני המס בישראל אל מול אותה הכנסה אשר לא היו ניתנים לקיזוז במדינת החוץ. במקרה זה, מוצע לאפשר להעביר את עודף הזיכוי לשנים הבאות בזו אחר זו, בלא הגבלת זמן. - החלת תיקונים נוספים אשר מטרתם לסגור פרצות מס שונות, לתקן עיוותים שונים ולהבהיר את הדין החָל בנוגע לזיכויים ממס זר.*
* בכלל זאת, מוצע לקבוע שיתאפשר זיכוי עקיף רק אם החברה ששילמה את המס הזר הוחזקה על ידי הנישום תקופת זמן מינימאלית; מוצע להבהיר בהגדרה של מיסי חוץ מהם מיסי החוץ הניתנים לזיכוי; מוצע למחוק סעיפים שאין בהם עוד צורך; ומוצע לאפשר לתושב ישראל לקבל זיכוי בְּשל מסי חוץ ששולמו במדינת חוץ כאשר בְּשל פערי עיתוי הכנסות אלה דוּוחו בישראל בשנת-מס מאוחרת יותר.
תזכיר חוק בעניין חברה נשלטת זרה וחברת משלח יד זרה
במקביל, פורסם תזכיר חוק נוסף לתיקון פקודת מס הכנסה ("התזכיר הנוסף") (קישור לתזכיר הנוסף).
בגדרו של התזכיר הנוסף, מוצע לבצע מספר תיקונים בסעיפים 75ב ו-75ב1 לפקודה, המסדירים את אופן המיסוי של חברה נשלטת זרה וחברת משלח יד זרה.
חלוקת נכסי עיזבון בין יורשים בעקבות פסק בוררות
כידוע, סעיף 5(ג)(4) לחוק מיסוי מקרקעין ("החוק") קובע, כי חלוקה ראשונה של נכסי עיזבון בין יורשים לא תיחשב ל"מכירה" לעניין החוק ובלבד שבמסגרת החלוקה האמורה לא ניתנה תמורה בכסף או בשווה-כסף שאינו נכס הנמנה עם נכסי העיזבון.
הוראות אותו סעיף 5(ג)(4) לחוק נדונו לאחרונה בפסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין פרייטג.
להלן תיאור עוּבדות המקרה כפי שהובא בפתח פסק-הדין:
בשנת 1957 רכשו הוריהם המנוחים של העוררת (גב' פנינה פרייטג) ואחיה (מר שמעון בלפר) ("האח" או "מר בלפר") את הזכויות במשק חקלאי בנהריה ("המשק" או "הנחלה") והיו חברים באגודה "נהריה – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ" ("האגודה").
בחוזה שנחתם בין רשות מקרקעי ישראל ("רמ"י"), שהיא המחזיקה בזכויות הבעלות בקרקע עליה קיים המשק, לבין האגודה, הוענקו לחברי האגודה זכויות של בר-רשות, הכפופות להוראות רמ"י ולהוראות ההסכם בין רמ"י לאגודה ("ההסכם הדו-צדדי").
לאחַר פטירת האם ביום 10.9.1990, עברו הזכויות במשק לאב – מר משה בלפר ("המוריש") כבר-רשות.
המוריש נפטר ביום 14.6.1992, ובצוואתו קבע כי כלל עזבונו יחולק באופן שווה בין שני ילדיו היחידים – העוררת ומר בלפר.
ביום 29.3.1993 ניתן צו קיום צוואה ביחס לעיזבון שהותיר אחריו המוריש, אשר כָּלל את המשק וכן כספים כלשהם בחשבונות בנקים, תכולת הדירה ותכשיטים.
על-פי החלטות רמ"י אדם אינו רשאי להחזיק ביותר מנחלה חקלאית אחת. משכך, והיות שהעוררת הינה בעלת זכויות בנחלה אחרת בנהריה, דחתה רמ"י ביום 3.5.1993 את בקשת העוררת ומר בלפר לרשום אותם בחלקים שווים כבעלי הזכויות במשק שירשו מאביהם. לפיכך, במשך שנים רבות נותרו הזכויות במשק רשומות על-שם המוריש.
במהלך השנים, מאז פטירת המוריש בשנת 1992 כאמור לעיל, נהגו העוררת ואחיה בעיזבון, הכולל את המשק והפירות שהופקו ממנו, כשותפים שווי זכויות. כך, אין מחלוקת כי המשק הושכר במהלך השנים לצד ג' והעוררת ומר בלפר חלקו ביניהם שווה בשווה את דמי השכירות. גם כספים שהתקבלו כתוצאה ממכירת הזכויות במגרש הרחבה וכן כספים נוספים שהתקבלו מעסקות בשטחים מהמשק חולקו שווה בשווה בין העוררת ומר בלפר.
בשנת 2008 נחתם בין העוררת לאחיה "הסכם שימוש", לפיו הוסכם, כי מר בלפר יתגורר ביחידת המגורים במשק וישלם לעוררת תמורת השימוש ביחידת המגורים דמי שימוש בסך של 900 ₪ לחודש.
בין העוררת לאחיה פָּרץ סכסוך בשנת 2012 בעניין חלוקת המשק ובעקבותיו ננקטו מספר הליכים משפטיים בין הצדדים.
כך, ביום 7.6.2012 הגיש מר בלפר תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה כנגד העוררת (העוררת הגישה תביעה שכנגד), האגודה ורמ"י. בתביעתו עתר האח, בין היתר, למתן סעד הצהרתי, לפיו ייקָבע כי הוא זכאי להירשם כבעלים היחיד בזכויות במשק, או לחילופין, כי יוצהר שהמשק אינו חלק מעיזבון האב, וכי הוא הבן המתאים לקבל את המשק.
בית-המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו מיום 2.2.2016, כי אומנם בהתאם לסעיף 19(ג)(3) להסכם בין האגודה לרמ"י, זכויותיו של המוריש במשק כבר-רשות, אינן חלק מעיזבונו, ואינן ניתנות להורשה, אולם, רשאי הוא להכריע מי מבין שני היורשים יקבל לידיו את זכויות השימוש במשק. בית-המשפט לענייני משפחה דן בשאלה מי מהצדדים מוכן ומסוגל לקיים את המשק, והכריע כי הן האח והן העוררת מוכנים ומסוגלים לקיים את המשק ואין האחד עדיף על משנהו. בית-המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע, כי רצונו של המוריש היה, כי ילדיו יהיו בעלי הזכויות במשק בחלקים שווים, אך אין אפשרות לרשום את העוררת והאח כבעלים משותפים במשק בהתאם לכללי רמ"י והוראות ההסכם הדו-צדדי בין האגודה לרמ"י. על-כן נקבע, כי יש לפַרק את השיתוף בזכויות במשק על דרך של מכירת/העברת הזכויות במשק לצד ג' וחלוקת התמורה בניכוי הוצאות המכירה, בחלקים שווים בין האח לעוררת. עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי לעוררת ולמר בלפר תהיה זכות ראשונים לרכוש את חלקו של הצד השני בזכויות במשק, על-פי ההצעה הגבוהה ביותר שתתקבל מצד ג'. עם זאת, מאחַר וברשות העוררת משק נוסף, נקבע, כי העוררת לא תוכל לממש את זכות הראשונים שהוקנתה לה וזכות זו תיוותר לאח בלבד. באשר לסוגיית מיסוי עסקת המכר, קבע בית-המשפט לענייני משפחה, כי האח והעוררת יישאו במיסוי החָל על המוכר בחלקים שווים ביניהם ואילו רוכש הזכויות יישא במיסים החָלים על רוכש.
ביום 25.5.2016 הגיש מר בלפר ערעור על פסק דינו של בית-המשפט לענייני משפחה (העוררת הגישה ערעור שכנגד). בערעורו טען האח, בין היתר, כי הוא זכאי לסעד הצהרתי, לפיו הוא היורש היחיד שיכול להירשם כבעלים של הזכויות במשק וכי הוראת בית-המשפט לענייני משפחה לפַרק את השיתוף, יש בה בכדי לפגוע משמעותית בכל הצדדים, לרבות מנגנון המיסוי שיגרום לחיסרון כיס לשני הצדדים.
בית-המשפט המחוזי בחיפה קיבל את הערעור של האח (ודחה את ערעורה הנגדי של העוררת) וקבע בפסק דינו מיום 21.12.2016, כי האח הוא היורש היחידי שמסוגל לקיים את המשק ולפיכך הוא היורש את הזכויות במשק של הוריו המנוחים, וזאת בכפוף לפיצוי העוררת בהתאם להוראת סעיף 114(א) לחוק הירושה. בנוסף, נקבע, כי המועד בו קמו זכויות האח לקבל את המשק תמורת פיצוי העוררת הוא בשנת 2016. אשר למנגנון פירוק השיתוף בזכויות במשק ומיסוי עסקת המכר שתחול על הצדדים, בית-המשפט ביטל את הקביעוֹת בפסק דינו של בית-המשפט למשפחה והתיק הוחזר אליו לצורך דיון והכרעה בשאלת גובה הפיצוי שעל האח לשלם לעוררת בתמורה לזכויותיה במשק.
בהחלטה מיום 8.10.2017 קבע בית-המשפט לענייני משפחה, כי ימונה שמאי לקביעת השווי המעודכן של המשק. אשר למיסוי שיחול עת העברת הזכויות במשק מהעוררת לאח, ציין בית המשפט כי "הסמכות לקביעה זו מסורה לרשויות המס והגורמים הרלוונטיים"; וכי "על הצדדים לפנות בעניין זה לגורמים המוסמכים, על מנת שיכריעו בעניין בהתאם להוראות הדין".
בהחלטה מיום 13.11.2019 קיבל בית-המשפט לענייני משפחה את חוות דעתו של השמאי שמוּנה, אשר קבע, כי שוויו של המשק בשנת 2016 עומד על 4 מיליון ₪, ומשכך גובה הפיצוי שעל האח לשלם לעוררת עבור זכויותיה במשק עומד על מחצית השווי – קרי: 2 מיליון ₪.
בפסיקתא מיום 4.5.2020 הורה בית-המשפט לענייני משפחה, בין היתר, לאח להעביר לעוררת 2 מיליון ₪ בתמורה לזכויותיה במשק.
ביום 15.7.2020 הגישה העוררת את שומתה העצמית למשרדי המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) ודיווחה על מכירת זכויותיה במשק במסגרת חלוקת עיזבון ראשונה, אשר אינה מהווה מכירת זכות במקרקעין.
המשיב דחה את שומתה העצמית של העוררת לעניין חישוב מס השבח והוציא לעוררת שומה לפי מיטב השפיטה ביום 27.1.2021.
המשיב קבע, כי העוררת מכרה את זכויותיה במשק לאחיה בתמורה לסך של 2 מיליון ₪ וכי לא ניתן לראות את המכירה כחלוקה ראשונה לפי סעיף 5(ג)(4) לחוק. על-כן, חויבה העוררת במס שבח בסך של 929,000 ₪, לאחַר ניכוי הפטוֹר לבית המגורים. עוד נקבע, כי העוררת לא המציאה אסמכתאות להוכחה שכספי התמורה התקבלו מהעיזבון, ומשכך לא ניתן לקבוע שחלוקת העיזבון שנעשתה, פטורה ממס בהתאם להוראות החוק.
העוררת הגישה ביום 24.2.2021 השגה על השומה לפי מיטב השפיטה והשגה זו נדחתה.
מכאן הערר, במסגרתו טענה העוררת, כי מדובר בחלוקה ראשונה של נכסי העיזבון שנכפתה עליה על-פי סדרת החלטות שיפוטיות ומתוקף סעיף 111 לחוק הירושה המַקנה סמכות לבית-המשפט לחַלק את נכסי העיזבון בין היורשים.*
* סעיף 111 לחוק הירושה קובע כדלקמן:
"(א) באין הסכם בין היורשים יחולקו נכסי העזבון ביניהם על פי צו בית המשפט.
(ב) מנהל העזבון יביא לפני בית המשפט תכנית לחלוקת הנכסים.
[...]"
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד א' סימון ומר א' שרם), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
השופטת קבעה, כי המוריש נפטר בשנת 1992 וצו קיום הצוואה ניתן ביום 29.3.1993 וכי חלוקת העיזבון הראשונה בין העוררת לבין אחיה אירעה דה פרטו לאחַר שהוצא צו קיום הצוואה.
לדבריה, העובדה שבחודש מאי 1993, לאחַר מות המוריש, נדחתה בקשת העוררת ואחיה על-ידי רמ"י לרשום אותם כבעלים משותפים במשק, לא מנעה בעד העוררת ומר בלפר מלנהוג בפועל כבעלים משותפים של המשק, גם אם ללא רישום הזכויות, ולחַלק ביניהם שווה בשווה את השימוש במשק והפירות שנבעו ממנו – בין אם דמי שכירות כתוצאה מהשכרתו לצד ג'; בין אם תשלומים שהתקבלו כתוצאה ממכירת זכויות במגרש הרחבה; בין אם פיצויים מרמ"י על הפקעת חלק משטח המשק; ובין אם על דרך של קבלת דמי שימוש על ידי העוררת מאחיה בגין מגוריו בדירת המגורים במשק. "במשך כ-20 שנה נהגו העוררת ואחיה, דה פקטו, כבעלים משותפים במשק, לכל דבר ועניין, כאשר כל אחד מהם מכניס לחשבונו הפרטי את הכספים שהתקבלו מהמשק והשימוש בו. זוהי למעשה חלוקת העיזבון" (פס' 64) [ההדגשה במקור - א' ש'.]
השופטת וינשטיין הוסיפה וציינה, כי חוק הירושה בכלל וסעיף 111 לחוק זה בפרט אינם מגדירים מהו "מועד חלוקת עיזבון".
סעיף 111 קובע, כי בית-המשפט יפעיל את סמכותו ויחלק את נכסי העיזבון רק אם לא קיים כלל הסכם חלוקה בין היורשים. כלומר, היעדר הסכם חלוקה בין היורשים הינו תנאי להתקיימות אותו סעיף, וממילא באם קיים הסכם חלוקה בין היורשים, ואין זה משנה אם ההסכם בעל-פה או בכתב או בדרך התנהגות הצדדים, בית-המשפט לא יכול לפעול בהתאם לסעיף הנ"ל. כלומר, סעיף 111 יכול להתקיים רק במידה ולא בוצעה חלוקה ראשונה של נכסי העיזבון בין היורשים.
במקרה דנן, קבעה השופטת וינשטיין, העוררת ואחיה ביצעו חלוקה ראשונה של המשק בהתאם לסעיף 5(ג)(4) לחוק בשנת 1993, ופעלו על פיו במשך כ-20 שנה עד שנת 2012; והעובדה כי ההסכמה בין העוררת לאחיה הסתיימה בגין הסכסוך ביניהם, אינה מאיינת את אותה הסכמה מהיסוד.
לפיכך, טענתה של העוררת, כי בית-המשפט הִפעיל את סמכותו לפי סעיף 111 וקבע חלוקה מחדש לנכסי העיזבון, וזוהי החלוקה הראשונה, שגויה מיסודה.
לאור כל האמור, קבעה השופטת וינשטיין, כי יש לדחות את טענת העוררת לפיה העברת הזכויות במשק לאחיה היא בגֶדר חלוקה ראשונה של העיזבון.
עוד קבעה השופטת, כי העברת זכויותיה של העוררת במשק לאחיה מהווה מכירה של זכות במקרקעין ומשכך חייבת העוררת במס שבח בהתאם לסעיף 5(ג)(1) לחוק מיסוי מקרקעין ואין תחולה לסעיף 5(ג)(4) לחוק.
למעלה מן הצורך, הוסיפה השופטת וינשטיין ונדרשה לשאלה האם התשלום לעוררת בוצע מתוך נכסי העיזבון, כנדרש על-פי סעיף 5(ג)(4).*
* זאת, נוסף לתנאי הראשון לפיו, כאמור, חלוקת נכסי העיזבון בין היורשים מהווה את החלוקה הראשונה.
השופטת קבעה, כי מלבד המשק החקלאי, לא כָּלל העיזבון נכסים משמעותיים אחרים וכי העוררת לא הביאה כל ראיה כי העיזבון כלל נכסים אחרים במועד פטירת המנוח, מלבד המשק.
בנסיבות אלו, ברור, כי התשלום שקיבלה העוררת כפיצוי עבור חֵלקהּ בזכויות במשק לפי צוואת המוריש – בסך 2 מיליון ₪ – אין מקורו בנכסי העיזבון.
"[...] שוויו של המשק הועמד על 4 מיליון ₪. נקבע כי העוררת זכאית לפיצוי בגובה מחצית משווי המשק. אילו העיזבון היה כולל את המשק וגם כספים בחשבון הבנק של המנוח בסכום של 4 מיליון ₪ נוספים או שהיו בעיזבון נכסים אחרים ששווים מגיע כדי 4 מיליון ₪ נוספים, הרי שמר בלפר היה זכאי, על פי הצוואה, למחצית שווים של הכספים ו/או נכסים אחרים. במצב כזה, יכול היה מר בלפר לוותר על חלקו בכספים או בנכסים האחרים, המסתכם ב- 2 מיליון ₪ ולהעבירם לידי העוררת, תמורת העברת חלקה במחצית הזכויות במשק לידיו. העברה כזו – בכפוף כמובן להיותה 'חלוקה ראשונה' של נכסי העיזבון – היתה נכנסת בגדרי סעיף 5(ג)(4) לחוק מיסוי מקרקעין, ולא היתה נחשבת כ'מכירה' על פי החוק.
מאחר וכאמור, עיזבונו של המנוח לא כלל כל נכס משמעותי אחר מלבד המשק, הרי שהעברת זכויותיה של העוררת במשק לידי אחיה, תמורת סך של 2 מיליון ₪, מהווה 'מכירה' וחייבת במס שבח כחוק" (פס' 86-85).
בנוסף, דחתה השופטת וינשטיין את טענת העוררת לפיה הכספים שחולקו בינה לבין אחיה במהלך השנים שמקורם במשק ובשימוש בו (דמי שכירות, תשלומים בגין זכויות במגרש הרחבה, דמי שימוש, פיצויים מרמ"י וכו') מהווים את "פירות העיזבון", חלה עליהם הוראת סעיף 109(ב) לחוק הירושה ומכספים אלו שולם הסך של 2 מיליון ₪ לעוררת (ראו פס' 87 ואילך). "טיעון זה של העוררת כמוהו כניסיון להרים את עצמה בשרוכי נעליה" (שם).
לבסוף, ובשולי הדברים, ציינה השופטת וינשטיין, כי העוררת טענה בסיכומיה גם לעניין ניכוי הוצאות מהשבח שלא הותרו לה, אך במסגרת דיון ההוכחות לא הובאה בפני הוועדה כל ראיה בעניין זה ועל-כן לא ניתן באמצעות הערר להתיר בניכוי הוצאות כלשהן מהשבח.
עם זאת, הוסיפה השופטת, העוררת רשאית לפְנות למשיב בבקשה לתיקון שומה ולהציג בצורה מפורטת וסדורה את טענותיה בעניין ניכוי ההוצאות מן השבח, והמשיב יבחן טענותיה בנפש חפצה ויקבע האם יש הוצאות הניתנת לניכוי מהשבח על-פי הדין.
שווי המכירה ברכישת בית צמוד קרקע עם זכויות בנייה ומתן פסק-דין בהיעדר התייצבות לדיון הוכחות
ביום 31.8.2023 ניתן פסק-דין נוסף של ועדת-הערר, וזאת בעניינו של סיון אברהם.
להלן תיאור עוּבדות המקרה כפי שפורט בפתח פסק-הדין:
ביום 7.1.2021 רכש העורר ממר ניסים אלמוג ("המוכר") 3/4 מהזכויות ("הממכר") בבית מגורים חד-משפחתי בשטח של 90 מ"ר, אליו צמודה קרקע בשטח של 303 מ"ר, ברחוב נחליאלי 12 חיפה ("הנכס"). זאת, בתמורה לסך של 1,625,000 ₪.
על-פי הסכם המכר הותיר המוכר בידיו 1/4 מהזכויות בנכס. עם זאת, באותו מועד בו נחתם הסכם המכר, נחתם בנוסף בין העורר לבין המוכר הסכם אופציה, בגדרו הוענקה לעורר על-ידי המוכר אופציה ייחודית, בלעדית ובלתי-חוזרת לרכוש את 1/4 הזכויות בנכס שנותרו בידי המוכר, וזאת תמורת מחיר מימוש בסך של 1,150,000 ₪. תוקף האופציה נקבע למימוש עד ליום 10.7.2022 וכן נקבע כי תמורת האופציה ישלם העורר למוכר סך של 5,000 ₪. לעורר ניתנה זכות לסחֵר את האופציה לצד ג'.
ביום 8.1.2021 דיווח העורר על העסקה למשרדי המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) והצהיר על שווי מכירה בסך של 1,625,000 ₪. לעומת זאת, על עסקת האופציה העורר דיווח רק ביום 15.6.2021, דהיינו באיחור.
בשומתו העצמית דיווח העורר, כי הנכס הנרכש הינו דירת מגורים ועל-כן חישוב המס בוצע על ידיו בהתאם.
ביום 18.7.2021 הוציא המשיב לעורר שומת מס רכישה לפי מיטב השפיטה. המשיב קבע, כי שווי המכירה בגין הממכר יועמד על סך של 3,000,000 ₪, כאשר שווי הנכס בשלמותו הועמד על סך של 4,000,000 ₪. המשיב קבע בשומה לפי מיטב השפיטה, כי באזור בו מצוי הנכס ניתן לבְנות בצפיפות של 20 יח"ד לדונם וביחס למקרקעין בהם מצוי נכס מושא הערר ניתן לבנות 6 יח"ד. המשיב קבע, כי שווי 1 יח"ד עומד על 700,000 ₪ ובסך הכל 4.2 מיליון ₪ ל-6 יח"ד. עוד נקבע על-ידי המשיב, כי ביום העִסקה נחתם גם הסכם האופציה לרכישת 1/4 הנכס הנותר, כאשר שווי המימוש הועמד על סך של 1,115,000 ₪, משמע – שווי מלוא הנכס 4.6 מיליון ₪.
בסופו של דבר נקבע בשומה לפי מיטב השפיטה, כי לאור הנתונים האמורים והתנהלות הצדדים לעסקה מוערך הנכס בשלמותו ב-4 מיליון ₪ ושווי המכירה של הממכר הועמד על סך של 3 מיליון ₪.
ביום 6.8.2021 הגיש העורר השגה על השומה לפי מיטב השפיטה.
העורר טען בהשגה, כי יש לקבל את שווי המכירה המוצהר, שכּן הממכר נמכר במחיר השוק ואף למעלה ממחיר השוק וכי מדובר במכירת דירת מגורים בלבד.
עוד טען העורר, כי למפקח שהוציא את השומה בשלב א' הוגשה חוות-דעת של השמאי ערן בנטל ("השמאי בנטל") מיום 28.6.2021 לפיה הוערך הנכס בשלמותו בסך של 2,250,000 ₪. נטען, כי השמאי מטעם העורר התייחס לאפשרות לבניה לפי תמ"א 38 וציין כי הואיל ועלויות הקמת חניות בנכס זה הן גבוהות מאוד, אזי הוא הוסיף לשווי הנכס האמיתי 20% בגין פוטנציאל לבניה לפי תמ"א 38.
בנוסף, טען העורר בהשגה, כי הוסבר למפקח בשלב א' וכן הוצגה לו החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשר דחתה את בקשת המוכר ביום 22.6.2020 לבניה בהתאם לתמ"א 38. העורר טען כי עניין הבניה לפי תמ"א 38 אינו על הפרק.
עוד נטען על-ידי העורר, כי הנכס נמצא בשכונת בת-גלים קרוב לים, ועלויות הבניה בכלל והחניות בפרט אינם מאפשרים בניה לפי תמ"א 38 וכי מדובר בעסקה לא כלכלית.
העורר טען כי הוועדה המקומית לתכנון ובניה בחיפה עצרה בקשות לבניה לתמ"א 38 מאחר וחיפה "הוצפה" בדירות חדשות לפי תמ"א 38.
אשר להסכם האופציה, טען העורר בהשגה, כי מדובר "בהסכם אופציה תיאורטי שלא ימומש וניתן לבטלו". נטען, כי סכום המימוש בהסכם האופציה בגין 1/4 מהזכויות בנכס נקבע בסכום של 1,150,000 ₪ מאחַר ואין בכוונתו האמיתית של המוכר למכור חלק זה של הנכס.
ביום 24.10.2021 הוגשה בקשה לביטול עסקה בעניין עסקת האופציה. לבקשת הביטול צורף הסכם הנושא את הכותרת "הסכם אופציה" מתאריך 24.8.2021, בין המוכר לעורר. בהסכם זה נאמר כי הצדדים חתמו על הסכם אופציה מיום 7.1.2021 ביחס ל-1/4 מהנכס, והעורר החליט לא לממֵש את האופציה ולבטל את הסכם האופציה "לאחר שהבין שהמחיר עבור הנכס הינו סכום מופרז הגבוה ממחיר השוק". הצדדים הסכימו לבטל את הסכם האופציה ונקבע כי המוכר ישיב לעורר את הסך של 5,000 ₪ ששולם ביום חתימת הסכם האופציה.
השגת העורר נדחתה.
המשיב ציין בהחלטה בהשגה, כי בין הצדדים נחתם הסכם אופציה באותו יום בו נחתם הסכם המכר. עוד צוין, כי בבדיקת נתונים נמצא כי הוגשה בקשה להיתר בניה שנדחתה ביום 28.6.2020, אך לאחר מכן הוגשה בקשה להיתר בניה ביום 13.8.2020 לבניית 11 יחידות מגורים תוך הריסת המבנה הקיים.
המשיב קבע אפוא, כי כל העוּבדות מצביעות על כך שביום העסקה כוונת הצדדים היא לבְנות בניין מגורים. המשיב הוסיף וציין, כי אם בהמשך יתברר מצב הבקשה להיתר בנייה, ניתן יהיה לפְנות בבקשה לתיקון שומה והנושא ייבחן שוב.
יצוין, כי במקביל להגשת הערר על-ידי העורר, הוגש גם ערר על-ידי המוכר.
בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 18.7.2022 אוחד הדיון בערר דנן עם ערר המוכר. מאחַר והצדדים לא הגיעו להבנות, נקבע הערר לשמיעת ראיות ליום 13.12.2022 ונקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית וחוות דעת מומחה מטעם הצדדים.
העורר הגיש ביום 29.9.2022 תצהיר עדות ראשית חתום על ידיו. לתצהיר העורר צורפה הערכת שווי של הנכס שנערכה על-ידי השמאי בנטל הנושאת את התאריך 28.6.2021. אין מחלוקת, כי הערכת השווי הוגשה בשלב א' של השומה לאור דרישה של המפקח מטעם המשיב שדן בשלב א' של השומה כי העורר יביא בפניו ראיה בעניין שווי השוק. מדובר בהערכת שווי של הנכס ליום העִסקה.
ברם, הערכת השווי של השמאי בנטל לא היתה ערוכה כדין כחוות-דעת להגשה בהליך משפטי בהתאם להוראות סעיף 24 והתוספת הראשונה לפקודת הראיות.
ביום 30.11.2022 הגיש המשיב את תצהיר עד המשיב וכן חוות דעת מומחה מטעמו של השמאי מר אילן בוחניק.
בא כוחו של המוכר הגיש עֵרב יום ההוכחות, ביום 12.12.2022, בקשה לדחיית מועד הדיון והבקשה נדחתה. בקשה נוספת שהוגשה בבוקר יום ההוכחות, 13.12.2022, נדחתה אף היא.
על אף ההחלטות האמורות לא התייצבו המוכר, בא כוחו והשמאי בנטל (דהיינו אותו שמאי של העורר) לדיון ההוכחות.
בשל כך, ניתן על-ידי הוועדה פסק-דין וערר המוכר נמחק תוך פסיקת הוצאות.
ואילו ביום 30.8.2023 נדחתה בקשת המוֹכר לבטל את פסק-הדין בערר המוכר (קישור לפסק-הדין).
ב"כ העורר טען, כי השמאי בנטל – אשר חוות דעתו שימשה, כאמור, הן את המוכר והן את העורר – מסר לו כי לא הגיע לדיון מאחַר שב"כ המוכר הודיע לו שדיון ההוכחות לא יתקיים. ברם, לא ניתן הסבר מניח את הדעת על-ידי העורר מדוע השמאי בנטל לא התייצב לדיון ההוכחות, על אף העובדה כי העורר היה מודע לבקשת הדחייה שהוגשה על-ידי המוכר וכי ניתנה החלטה הדוחה את בקשת ב"כ המוכר לדחיית מועד ההוכחות.
בנסיבות האמורות ונוכח העובדה כי העורר לא טרח לזמֵן כדין את השמאי בנטל לדיון ההוכחות (על אף החלטה ברורה בעניין זה שניתנה ביום 18.7.2022) ניתנה על-ידי הוועדה החלטה לפיה חוות-הדעת של השמאי בנטל לא תוכל לשַמש כראיה לאמיתות הנטען בה ולא תוכל לשַמש כחוות-דעת מומחה מטעם העורר בערר דנן.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד א' סימון ומר א' שרם), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרשה השופטת וינשטיין לטיעון הבסיסי של העורר לפיו הזכות שנרכשה על ידיו אינה אלא זכות הבעלוּת ב-3/4 מבית מגורים חד-משפחתי.
השופטת קבעה שאין לקבל טיעון זה, תוך שהיא מַצביעה על כשלים בעדותו של העורר (עדות שלא נראתה לה אמינה – וראו גם דברי חברי הוועדה בעניין זה) ובפרט בכל הקשור לחתימה על הסכם האופציה וביטולו.
בהתאם, קבעה השופטת, כי יש לדחות את טענת העורר לפיה כל כוונתו היתה לרכוש דירת מגורים בלבד ללא זכויות בניה, ויש לאשר את עמדת המשיב ולקבוע כי כוונת הצדדים להסכם המכר ולהסכם האופציה היתה ועודנה להרוס את בית המגורים הישן ולבְנות בניין מגורים חדש תחתיו.
זאת ועוד, הוסיפה השופטת, גם אם לא הייתה כוונה שכזו – וכאמור היא אינה סבורה שכך הוא המצב – הרי שאת שווי המכירה יש לקבוע בראש ובראשונה על-פי שווי השוק האובייקטיבי של הנכס הנמכר, וברור כי לצורך קביעת שווי זה לא ניתן להתעלם מאפשרויות הבניה על הקיימות בנכס.
השופטת וינשטיין הוסיפה ונדרשה לקביעת שווי המכירה וגם בעניין זה דחתה את טענות העורר תוך שקבעה, כי האחרון לא הרים את נטל הראיה המונח על כתפיו ולא שכנע בנסיבות הקונקרטיות של העִסקה שבוצעה, כי שווי המכירה צריך להיקבע בהתאם לתמורה החוזית המוסכמת.
אגב ניתוחה זה, התייחסה השופטת, בין היתר להיעדרה של חוות-דעת שמאית מטעמו של העורר: "בפני ועדת הערר לא קיימת חוות דעת שמאית מטעמו של העורר. די בכך כדי לדחות את טענות העורר בעניין קביעת שווי המכירה. השמאי בנטל לא התייצב לדיון ההוכחות. עניין זה נדון בהחלטתנו שניתנה במהלך דיון ההוכחות [...] נוכח אי התייצבות השמאי בנטל לדיון ההוכחות נקבע כי חוות דעתו לא תוכל לשמש כראיה לאמיתות הנטען בה ולא תוכל לשמש כחוות דעת מומחה מטעם העורר בהליך דנן. העורר למעשה התעלם מהחלטתנו זו במסגרת סיכומיו והעלה טענות בהתבסס על חוות דעת השמאי בנטל – שאינה מהווה חלק מחומר הראיות שנשקל על ידינו לצורך מתן פסק הדין [...] התנהלות זו איננה מקובלת לחלוטין ויש בה כדי לשקף זלזול מצד העורר הן בהוראות הדין והן בוועדת הערר ובהחלטותיה" (פס' 74-72) [ההדגשות במקור – א' ש'.]
קיומם של יחסי עובד-מעביד בין קבוצת כדורגל בליגה התחתונה לבין שחקניה לעניין החבות במס שכר
ביום 7.8.2023 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין עמותת המצטיינים בספורט אור יהודה.
המערערת, המסוּוגת כמוסד ללא כוונת רווח ("מלכ"ר") בהתאם לחוק מע"מ, מחזיקה, בין היתר, בזכות להפעיל את קבוצת הכדורגל "מועדון כדורגל אור יהודה" ("קבוצת הכדורגל"), שנמנתה, בשנות-המס 2019-2015 ("שנות המס שבמחלוקת"), על ליגה א' ועל ליגה ב' דרום.
שחקני קבוצת הכדורגל והצוות המקצועי הנלווה (ביחד: "השחקנים") מקבלים תלושי שכר והמערערת מדַווחת על הכנסתם באמצעות טפסים המיועדים להכנסה המסוּוגת כשכר עבודה (כגון: טופס 126) וכך אף מדוּוחים התשלומים בדוחות השנתיים שהמערערת עורכת.
למעט ביחס לשנת 2015, בשאר כל שנות-המס שבמחלוקת המערערת דיווחה על השחקנים למוסד לביטוח לאומי כעובדים ושילמה בגינם דמי ביטוח לאומי ובריאות.
בהתאם לדוחות שהגישה המערערת לרשם העמותות, תחת תיאור מילולי המתייחס למספר עובדים שהמערערת העסיקה, דיווחה המערערת כי בשנת 2015 העסיקה 32 עובדים, בשנת 2016 העסיקה 29 עובדים, בשנת 2017 העסיקה 27 עובדים, בשנת 2018 העסיקה 38 עובדים ובשנת 2019 העסיקה 74 עובדים.
המשיב (פקיד-שומה רמלה) קבע, כי יש לראות את השחקנים כעובדי המערערת ועל-כן חִייב את משכורתם בתשלום מס שכר.
השגה שהגישה המערערת נדחתה ומכאן הערעור.*
* יצוין, כי במסגרת החלת המשיב היו עוד שני עניינים מֵעבר לסוגיית מס השכר: תוספת הכנסה בגין מתנות ששולמו לשחקנים וכן חיוב בגין הוצאות עודפות; אך בשני עניינים אלה, קיבלה המערערת את עמדת המשיב ואת תוספת ההכנסה – הנמוכה למדיי – שקבע המשיב, כך שעניינים אלה אינם חלק מהערעור.
עוד יצוין, כי המשיב ביקש לטעון כי מהסכמת המערערת באותם עניינים יש להסיק כי היא למעשה הודתה כי מדובר בשכר עבוה. אולם, בית-המשפט קבע, כי בשים לב לכך שמדובר היה בסכומים נמוכים מאוד, אין מקום לייחֵס כל משקל לעניין זה, שכּן צדדים עשויים (ואף ראוי לעיתים שכך יעשו) להסכים לתשלומים בסכומים נמוכים, ואין להסיק מהסכמה זו דבר.
לטענת המערערת, לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין השחקנים, המְשחקים כתחביב, וכי תלושי השכר שהוציאה להם, כמו גם הדיווחים שביצעה לגביה על-גבי טפסים בהם הוצגה ההכנסה כשכר עבודה, מהווים עניינים בעלי גוון טכני גרידא.
עוד טענה המערערת, כי בתי-המשפט, בערכאות שונות, אימצו כולם כאחד את הגישה שלפיה לא מתקיימים יחסי עבודה בין המועדונים בליגות הנמוכות לבין הכדורגלנים.
בנוסף, טענה המערערת, כי היא יודעת שיש קבוצת בליגות הנמוכות שאינן משלמות מס שכר, ואף ציינה הליך שניהל המשיב בעניין חיוב במס שכר כנגד קבוצת הפועל לוד ואשר בסופו של דבר חזר בו המשיב מטענותיו.
בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' גורמן, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, ולאחַר שניתח בקצרה את עקרונות הטלת המס על שכר, הִבהיר השופט גורמן, כי פסק דינו עוסק ביישום הוראות סעיף 4(א) לחוק מע"מ על המערערת וחבותה בתשלום מס שכר כפי שקבע המשיב וכי בחינת שאלת יחסי העבודה נעשית בהקשר זה ולצורך זה בלבד. עוד הִבהיר השופט, כי פסק-הדין עוסק בשאלת חבותה הספציפית של המערערת במס שכר בשנות-המס שבמחלוקת ולא בשאלה רחבה יותר הנוגעת לכלל חברי ליגות הכדורגל הנמוכות. זאת, מהטעם שהחלטת המשיב והראיות שהוצגו התייחסו באופן ספציפי למערערת ולא לכלל הקבוצות המשחקות בליגות הנמוכות.
לגופו של עניין קבע, השופט גורמן, כי בניגוד לטענות שהעלתה המערערת, לא עלה בידיה להראות כי קיימת הלכה שיפוטית גורפת ולפיה לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין קבוצות הכדורגל בליגות הנמוכות לבין שחקני הכדורגל; וכי למעשה דומה כי עמדתו העדכנית (יחסית) של בית-הדין הארצי לעבודה היא הפוכה.
השופט נדרש למצגים שהציגה המערערת בדיווחיה השונים ומנגד לעובדה שהמערערת לא הציגה די ראיות וקבע שלא רק שדי בכך כדי לדחות את הערעור, אלא שאף בחינה של הנתונים לגופם, מתוך מה שכּן הוצג ומבעד למבחנים השונים שנקבעו בפסיקה, מביאה למסקנה המטַה לקביעה כי לצורך מס שכר יש לראות בשחקנים עובדים.
אגב קביעותיו אלו, ציין השופט גורמן, כי הגם שאין לחלוק על כך שכנראה בקבוצות כדורגל מקצועיות יש להניח כי ניתן לראות סממנים הדוקים יותר לקיומם של יחסי עובד-מעביד ושבקבוצות אלו יש לצַפּוֹת כי השכר גבוה יותר וכי בין הצדדים נכרת הסכם מפורט יותר הכולל מִגוון תניות וסנקציות שככל הנראה אין בנמצא בהסכמים בין המערערת לשחקניה, בכך אין די כדי להביא למסקנה כי בין המערערת לבין השחקנים לא נוצרו יחסי עובד-מעביד. "כך, גם מי שנדרש להשקיע רק חלק משעות השבוע במקום עבודה, עדיין יכול להיחשב כעובד באותו מקום. באופן טבעי, היקף שכרו יהיה מצומצם יותר ואף היקף התחייבויותיו יהיה בהתאם, אולם עדיין, אין בכך כדי לשלול את סיווגו כעובד" (פס' 29).
לבסוף, נדרש השופט גורמן לטענת המערערת בדבר אכיפה בררנית.
לדבריו, בחינת הדין צריכה להיעשות תוך בחינת נתוני כל מקרה לגופו ולא הוצגה כל אינדיקציה המבססת טענת אכיפה בררנית, אך בכל מקרה אין בטענה זו כדי להועיל למערערת, שעה שנמצא כי קביעת המשיב בעניינה נעשתה כדין, וגם אם יונח כי המשיב שגה בעניין קבוצה אחרת אין בכך כדי למְנוע מהמשיב תיקון עמדתו ואכיפת החוק.
תביעת רשלנות מקצועית כנגד רואה-חשבון
פסק-הדין של בית-המשפט העליון
במבזק מס' 2035 מיום 10.8.2023 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין דרדור.
נזכיר את עיקרי העוּבדות:
המערער, יליד 1968, נפגע ביום 25.8.2013 בעת שעבד בהתקנת מזגנים ונפל מחלון בקומה השלישית.
כתוצאה מהתאונה נחבל המערער בכל חלקי גופו והמוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") קבע, כי נותרה לו נכות רפואית משוקללת צמיתה בשיעור 75% ו-100% אובדן כושר עבודה.
המערער מקבל קצבת נכות כללית, זאת לאחַר שתביעתו כנפגע תאונת עבודה נדחתה על-ידי המל"ל, מן הטעם שבמועד התאונה לא היה מסוּוג במל"ל כ"עצמאי".
על רקע זה הוגשה תביעת המערער לבית-המשפט המחוזי, שבה נטען כי המשיב, רואה חשבון שסיפק שירותים למערער בעסקו כמתקין מזגנים, התרשל כלפיו בכך שלא דיווח למל"ל על מעמדו כעצמאי.
בית-המשפט המחוזי דחה טענה להתיישנות התביעה, דן בתביעה לגופה וקבע, כי בנסיבות שבהן ניתן השירות למערער, המשיב לא חרג מסטנדרט התנהגות סביר של רואה-חשבון. עוד נקבע, כי ממילא לא עלה בידי המערער לבסס את היקף הנזק לו טען.
על פסק-הדין האמור הגיש המערער ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית (בהסכמת השופטים א' שטיין ו-ח' כבוב), קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים ציין השופט עמית, כי נקודת המוצא של הדיון היא קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי, לפיהן לא נחתם בין הצדדים חוזה בכתב; המשיב סיפק שירותים לעסקו של המערער בקשר למע"מ ומס הכנסה; והמערער לא ביקש מפורשות מהמשיב לטפל בענייניו מול המל"ל.
על רקע קביעוֹת אלו בָּחן בית-המשפט המחוזי אם היה על המשיב לטפל בענייניו של המערער במל"ל כחלק מהטיפול הכולל בעסקו, ומצא כי בנסיבות המקרה התשובה לכך היא שלילית.
השופט עמית קבע, כי בניגוד למסקנה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי, הוא סבור כי הימנעותו של המשיב מלברר את נושא הטיפול במל"ל חורגת מסטנדרט ההתנהגות הראוי והמצופה מרואה חשבון, ומהווה הפרה של חובותיו כלפי המערער. על-פי הפרקטיקה המקובלת, בהתקשרות של לקוח עצמאי עם רואה-חשבון, האחרון לוקח על עצמו על-פי רוב את הטיפול מול הרשויות הרלוונטיות – מס ערך מוסף, מס הכנסה וביטוח לאומי.
"גם אם נושא הביטוח הלאומי לא עלה מפורשות בפגישתם הראשונית של המערער והמשיב, היה על המשיב להעלות את הסוגיה ולברר את סטטוס הטיפול בנושא. לכל הפחות, היה על המשיב לוודא את מצב הדברים ולוודא כי המערער מודע לחובותיו כלפי המל"ל ואינו מעוניין בשירותיו בכל הנוגע לדיווחים ולתשלומים במל"ל, וזאת במובחן מהטיפול במע"מ ובמס הכנסה. חזקה על המשיב כי ידע מה היה נדרש מהמערער לעשות על מנת להבטיח את זכויותיו לפי חוק הביטוח הלאומי, ומה התוצאה הצפויה מאי דיווח על מעמדו כעצמאי במקרה של תאונה, כפי שלמרבה הצער אירע במקרה דנן. הלקוח הוא בבחינת מי שאינו יודע לשאול, וכאשר הוא פונה לרואה חשבון על מנת שהלה יטפל בעסקו, על רואה החשבון לטפל בעסק מול מס הכנסה, ביטוח לאומי ומע"מ, ולמצער, להבהיר ללקוח כיצד עליו להתנהל מול רשויות אלה" (פס' 13).
לאור האמור, קבע השופט עמית, כי הערעור יתקבל במובן זה שייקבע כי המשיב התרשל כלפי המערער במילוי תפקידו כרואה חשבון, והחיוב בהוצאות בהן חוייב בבית משפט קמא – יבוטל. עוד נקבע, כי התיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי לצורך חישוב הנזק.
הבהרת נשיא לשכת רואי חשבון בישראל
בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם, כי ביום 3.9.2023 פורסמה הבהרה בנושא מטעם רו"ח חן שרייבר, נשיא לשכת רואי חשבון, וזאת לחברי הלשכה.
וכך צוין בהבהרה:
"חברות וחברים יקרים,
הבהרה בגין פסק דין בית המשפט העליון בענין אחריות מקצועית של רואה חשבון
כידוע לכם, בתאריך 9.8.2023 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין ב-ע"א 7406/22 בנימין דרדור נ' שלמה לוי ('עניין דרדור' / 'פסק הדין') מאז נתינתו מעורר עניין דרדור הדים רבים בקשר להשלכות שישנן כביכול לנאמר בו עלינו ציבור רואי החשבון.
לאחר שהמחלקה המשפטית של הלשכה בחנה לעומק את פסק הדין בעניין דרדור – בו נקבע כי רואה החשבון התרשל בנסיבות המקרה הספציפי במסגרת יחסיו עם לקוחו – עמדת המחלקה המשפטית הינה כי לפסק הדין אין השלכה רוחבית על אחריותם המקצועית של ציבור רואי החשבון.
פסק הדין אינו מעלה שאלה משפטית עקרונית מעבר לנסיבות הפרטניות של המקרה הקונקרטי, וממילא שלא נקבעה במסגרתו איזו שהיא הלכה משפטית חדשה ו/או נורמה משפטית חדשה היוצרת כביכול הכבדה על ציבור רואי החשבון.
עוד יובהר ויודגש, כי בעניין דרדור, האחריות שהוטלה על רואה החשבון מוגבלת לנסיבות העובדתיות של המקרה הקונקרטי ונקבעה על ידי בית המשפט העליון עקב אי נקיטת אמצעי זהירות סבירים מינימליים במסגרת יחסי הצדדים בנסיבות המקרה הספציפי שעמד לדיון.
כלומר, מעיון בפסק הדין עולה כי אין פגיעה בגבולות המקצוע ולא נגרם נזק או כל השפעה עתידית שלילית על ציבור רואי החשבון מן האמור ממקרה ספציפי זה.
אדגיש ואומר כי הנהגת הלשכה ואנוכי הקדשנו שעות רבות לבחינה מעמיקה של הנושא בכדי לוודא שאין חשיפה חדשה כלשהי לעוסקים במקצוע.
לנוכח מקרה פרטני זה שלגביו אין השלכות קונקרטיות על ציבור רואי החשבון בכללותו, החליטה לשכת רואי חשבון כי לא נכון במקרה הנ"ל להצטרף כידיד בית המשפט [...]" [ההדגשות במקור – א' ש'.]