בוטל ההיטל על עובדים זרים | עתירה כנגד חוקיות הדרישה להצהרת הון | פטוֹר ממע"מ למי שאינו תושב אזור אילת | רכישת דירות תמ"א 38/1 מהקבלן | ייחוס רווח מרכישה עצמית של אג"ח לחברת האם | התיישנות | דחיית בקשת ארכה להגשת ערעור | החלטות קורונה

בוטל ההיטל על עובדים זרים

פורסם חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004) (תיקון מס' 20), התשפ"ב-2022 ("התיקון").

בגדרו של התיקון נקבע, בין היתר, כי ההיטל לגבי הכנסת עובד זר יבוטל, וזאת לגבי הכנסה כאמור שהופקה או שנצמחה ביום 1.1.2022 ואילך.

להורדת התיקון, לחצו כאן.

---

עתירה כנגד חוקיות הדרישה להצהרת הון

היום (6.2.2022) ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בעתירה שהוגשה על-ידי רו"ח ויויאן שוקייר.

בגדרהּ של העתירה, טענה העותרת – רואת-חשבון בהכשרתה, עובדת כשכירה וכן בעלת שליטה בחברה פרטית – כי דרישת רשות המסים להגשת הצהרת הון (מכוח סעיף 135(1)(א) לפקודת מס הכנסה) מנוגדת לזכותה החוקתית לפרטיות שמעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ("חוק היסוד")* ואינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק היסוד.**

* סעיף זה קובע כדלקמן:

"(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.

(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.

(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו."

** סעיף זה קובע, כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

בית-המשפט העליון – מפי השופטים ש' שוחט, א' שטיין ו-י' אלרון – דחה את העתירה (קישור לפסק-הדין).

נקבע, כי העותרת מתעלמת מהעובדה כי נוכח פסקת "שמירת הדינים" שקבועה בסעיף 10 בחוק היסוד,* לא נתונות הוראות פקודת מס הכנסה אשר קָדמו לחוק היסוד, לביקורת חוקתית.

* סעיף זה קובע, כי אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים עֵרב תחילתו של חוק-היסוד.

כך, סעיף 135(1)(א) לפקודה הִקנה בידי פקיד-השומה את הסָמכות לדרוש מכל אדם למסור לו דו"ח על הונו ונכסיו, כפי הדרישה שקיבלה העותרת, שנים רבות טרם חוקק חוק היסוד בשנת 1992, ומכאן שהוא נהנה מהגנת סעיף "שמירת הדינים" ומחוּסן מפני ביקורת חוקתית, גם בהנחה שיש בו כדי לפגוע בזכות לפרטיות.

עוד נקבע, כי הגם שהסעיף ידע שני תיקונים לאחַר כניסת חוק היסוד לתוקף (תיקון 89 משנת 1993 ותיקון 168 משנת 2008)* ושנקבע לא אחת כי ניתן לתקוף חוקתית תיקון שנעשה לאחַר שכונן חוק היסוד לחוק שנחקק לפני חקיקתו, שכמותו כחוק חדש, הרי שלשינויים המינוריים יחסית שהביאו שני התיקונים הללו לסעיף, אין כל השלכה, ולוּ מזערית, על הסוגיה החוקתית שעליה נסובה העתירה והסעד שמבוקש במסגרתה (ביטול הסעיף בכללותו); ועל-כן אין בכוחם כדי לשמוט את הקרקע מתחת להוראת פסקת "שמירת הדינים".

* העותרת, שלא התייחסה בעתירתה כלל לפסקת "שמירת הדינים" הקבועה בסעיף 10 לחוק היסוד, גם לא התייחסה לאותם תיקונים ולהשלכותיהם על עתירתה.

---

פטוֹר ממע"מ למי שאינו תושב אזור אילת

ביום 1.2.2022 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ברון כ.א. בע"מ.

המערערת, חברה פרטית שנוסדה בחודש אוקטובר 2015, עוסקת באספקת כוח אדם לצדדים שלישיים, לרבות בתי מלון.
בתקופה פברואר 2016 – דצמבר 2018 הייתה למערערת התקשרות חוזית עם חברת קלאב הוטל ניהול (1996) בע"מ ("קלאב הוטל") לאספקת כוח אדם למלון קלאב הוטל בעיר אילת ("המלון"), ולשם כך העסיקה המערערת עובדים ממדינות זרות אשר עבדו במלון בקבלה, בניקיון חדרים, במטבח וכמלצרים, ברמנים, מחסנאים ושומרים.
המערערת חייבה את קלאב הוטל על-בסיס תעריפים לשעת עבודה לפי סוגי העובדים השונים, וזאת במסגרת התחשבנות חודשית, כאשר לחיוב החודשי הכולל לא הוּסף מס ערך מוסף למרות שהמערערת לא הייתה רשומה כ"תושב אזור אילת" לעניין חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממסים), התשמ"ה-1985 ("חוק הפטוֹרים").
על-כן, המשיב (מנהל מע"מ תל-אביב–מרכז) ערך למערערת שומת מס עסקאות וקבע, כי היא חייבת במע"מ על מחיר שירותי כוח האדם שסיפקה לקלאב הוטל.
לטענת המערערת היא קיימה את כל התנאים הדרושים בסעיף 5(ה) לחוק הפטוֹרים על-מנת להיות זכאית להירשם כתושב אזור אילת והיא לא נרשמה כתושב כאמור בתום לב ובשגגה. מדובר, לטענתה, במחדל טכני ותמים ועל-כן יש לרשום אותה באופן רטרואקטיבי לכל תקופת הערעור ועל-ידי כך לפטוֹר אותה מהחיוב במע"מ.
עוד טענה המערערת, כי השירותים שהיא העניקה לקלאב הוטל עונים על הגדרת "שירותי ניהול לבתי מלון" ולכן ולאור סעיף 6(4) לחוק הפטוֹרים* ותקנה 20א לתקנות אזור סחר חפשי באילת (פטורים והנחות ממסים), התשמ"ו-1985 ("התקנות")** גם בהיעדר רישום באילת כאמור השירותים חייבים במע"מ בשיעור אפס.

* סעיף זה מַסמיך את שר האוצר, באישור ועדת-הכספים של הכנסת, "לקבוע מס ערך מוסף בשיעור אפס לגבי סוגי שירותים הניתנים בידי עוסק שאינו תושב אזור אילת לעוסק תושב אזור אילת, לצורך עסקו באזור אילת".

** תקנה זו מחילה שיעור מס אפס "על סוגי השירותים המפורטים להלן הניתנים בידי עוסק שאינו תושב אזור אילת לעוסק תושב אזור אילת" ובכלל זאת "שירותי ניהול לבתי מלון שאישר המנהל" (חלופה (4) באותה תקנה 20א).

נושא נוסף שעלה בערעור הוא שאלת זכאותה של המערעת לקזז מס תשומות בגין שכירת דירות עבוּר עובדים שגייסה ממרכז הארץ לצורך עבודה דומה בקלאב הוטל טבריה.
המערערת טענה, כי הלנת העובדים בדירות באזור טבריה הייתה לנוחותה ולטובתה כדי שהעובדים יהיו זמינים ורעננים לעבודה במלון. 
המשיב, לעומת זאת, החיל את הוראות תקנה 15א לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 ("תקנות מע"מ")* ושלל את ניכוי מס התשומות.

* תקנה זו קובעת כדלקמן:

"(א) בתקנה זו – 'תשומה', בשל עובד – נכס או שירות כגון ארוחה, דיור, מתנה או בידור, המיועדים להנאתם, לתועלתם, לרווחתם או לטובתם של העובד או של בן-משפחתו;

[...]

(ב) מס תשומות שנתחייב בו עוסק על תשומה בשל עובדו אינו ניתן לניכוי אלא אם הוכח, להנחת דעתו של המנהל, כי התשומה נמכרה לעובד או ניתנה לו כשירות, והמכירה או מתן השירות כלולים בדו"ח תקופתי של העוסק כעסקאות חייבות במס שמחירן נקבע לפי הוראות סעיף 10 לחוק." 

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט קירש לסוגיית הרישום וקבע, כי בעניין ישראייר תעופה ותיירות בע"מ (ע"א 9453/10) הותוותה ההלכה לפיה הרישום באילת עבוּר חבר-בני-אדם הוא מכוֹנן, יוצר וקונסטיטוטיבי. כלומר, אין דין בקיום (או בהוכחת היכולת לקיים) התנאים לרישום (לרבות ניהול עסק באילת ומינוי נציג שם), אלא עצם הרישום נדרש על-מנת שחבר-בני-אדם ייחשב ל"תושב אזור אילת" לצורך חוק הפטוֹרים והתקנות לפיו.
עוד קבע השופט קירש, כי הגם שפסק-הדין בעניין ישראייר הותיר פתח צר לרישום למפרע כתושב אזור אילת כאשר מתקיימת הצדקה לכך, המקרה הנוכחי אינו יכול להיחשב כחריג המצדיק רישום למפרע כאמור. זאת, ממספר טעמים: הרישום מתבקש שנים לאחַר ביצוע העסקאות הנדונות (מתן השירותים לקלאב הוטל) ואף לאחַר הפסקת פעילות המערערת באילת, הרישום מתבקש כתוצאה מביקורת ושומה מצד מנהל המע"מ ולא באופן יזום מצד המערערת, לא הייתה כל מניעה אובייקטיבית לפנייה מראש בבקשה להירשם ומנהל המערערת (ובעל הַשליטה בה) זקף את המחדל לשגגה גרידא.
לאור כל זאת, קבע השופט, כי העסקאות לא היו פטורות ממע"מ מכוח סעיף 5(ה) לחוק הפטוֹרים וכי צדק המשיב בסרבו להחיל את הפטוֹר למפרע.

השופט קירש המשיך ונדרש לטענתה של המערערת לפיה השירותים שהעניקה לקלאב הוטל עונים על הגדרת "שירותי ניהול לבתי מלון" ועל-כן, ולאור סעיף 6(4) לחוק הפטוֹרים ותקנה 20א לתקנות אזור סחר חפשי באילת (פטורים והנחות ממסים), התשמ"ו-1985 ("התקנות"), גם בהיעדר רישום באילת כאמור השירותים חייבים במע"מ בשיעור אפס.
השופט ניתח את הוראות תקנה 20א לתקנות והסביר, כי המנהל אישר במרוצת השנים שמונה סוגי "שירותי ניהול" אשר יִזכו בשיעור מס אפס על-פי תקנה 20א כאשר הם ניתנים על-ידי עוסק שאיננו תושב אזור אילת, לבית מלון עוסק תושב אילת, לצורך עסקי בית המלון באילת.* זאת, בנוסף לשני סוגי השירות הייחודיים לבתי מלון המופיעים בתקנה 20א(5) ו-(6) (רכישת שירותי מלון ושירותי אדריכלות לבתי מלון).

* ואלה הם סוגי השירות: ניהול חשבונות, ראיית-חשבון, ייעוץ מס, עריכת-דין, שירותי פרסום, רישום מקרקעין, ייעוץ כלכלי ושירותי שיווק של בתי מלון. 

השופט קירש התייחס לטענת המערערת כי ניתן לכלול את שירותיה אשר ניתנו לקלאב הוטל באילת בגדרי תקנה 20א לתקנות כ"שירותי ניהול לבית מלון" וקבע, כי אספקת כוח אדם אינה מבּין השירותים המנויים באישורי המנהל ודי בעובדה זו כדי לדחות את הערעור בעניין זה.
השופט הוסיף וציין, כי המנהל אף התבקש במפורש על-ידי גורם אחר (לא המערערת דנן) להוסיף שירותי אספקת כוח אדם למלונות באילת לרשימת תקנה 20א(4) והמנהל סירב לעשות כן (החלטת מיסוי 5739/16), כאשר החלטה זו פורסמה בסמוך מאוד לתחילת עיסוקה של המערערת באילת (דבר שמשליך גם על היבט מחדל אי-הרישום).
עוד ציין השופט קירש, כי אין זה מתפקידו או מסמכותו של בית-המשפט להוסיף סוגי שירות נוספים למסגרת תקנה 20א(4) לתקנות, לא באופן הצופה פני עתיד ועל אחת כמה וכמה בתחולה למפרע כפי שמבוקש בערעור; וכי ספק רב אם המנהל כְּלל מוסמך לאשר אספקת עובדים כסוג נוסף של "שירותי ניהול לבתי מלון".*

* וראו בעניין זה את ניתוחו של השופט קירש ביחס למילה "ניהול" בפס' 69 ואילך לפסק-הדין.

השופט קירש המשיך ונדרש לטענת המערערת לפיה המחדל מצדהּ באי-רישום כתושבת איזור אילת (למרות שלדעתה היא הייתה זכאית להירשם ויכולה הייתה לעשות כן בקלות) הביא להתעשרות הקופה הציבורית באשר לצד הפטוֹר ממע"מ היא הייתה זכאית לקבל גם את ההטבה הגלומה בסעיף 12 לחוק הפטוֹרים, ועל-כן אין מקום למצות עִמה את הדין בעניין שומות מס העסקאות.
השופט דחה טענה זו, בקובעו, כי המשיב כלל אינו מוסמך להקל בשומה ובגבייה של מס הערך המוסף המגיע בגלל ויתורה כביכול של המערערת על ההטבה לפי סעיף 12 לחוק הפטוֹרים ואין כל הצדקה או עיגון בדין להביא היטב זה בחשבון במסגרת הערעור.

לבסוף, נדרש השופט קירש לשאלת זכאותה של המערעת לקזז מס תשומות בגין שכירת הדירות עבוּר העובדים שגייסה ממרכז הארץ לצורך עבודה דומה בקלאב הוטל טבריה.
השופט קבע, כי בדין יישם המשיב את הוראות תקנה 15א, שכּן הלינה חינם בטבריה חסכה מהעובדים את הצורך לנסוע הלוך ושוב מדי יום ממרכז הארץ או להעתיק את מקומות המגורים הפרטיים שלהם לצפון הארץ, תוך שאין מדובר באתר עבודה בלתי-נגיש הנמצא במקום מרוחק או נידח. 
עוד ציין השופט, כי המערערת לא שילמה לעובדים על זמן הנסיעות שלהם הלוך ושוב בין מרכז הארץ לטבריה, כך שצמצום תדירוּת הנסיעות ממילא לא חסך לה כסף.

לאור כל האמור, דחה השופט קירש את הערעור, הגם שהחליט שלא לחיֵיב את המערערת בהוצאות המשיב, וזאת על רקע טענתה בנושא התעשרות הקופה הציבורית בְּשל אי-החלת הוראות סעיף 12 לחוק הפטוֹרים ובהינתן האפשרות המסתברת כי התנהלות המערערת בנוגע לפעילותה באילת חסכה לקופת המדינה, במישור אחר, סכום כסף ניכר.

---

ייחוס רווח של חברת בת מרכישה עצמית של איגרות-חוב לחברת האם

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי 

במבזק מס' 1746 מיום 15.10.2018 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין חכ"ל בניה ופיקוח בע"מ.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
חברת כלכלית ירושלים בע"מ ("חברת האם") עומדת בראש קבוצת "כלכלית ירושלים" העוסקת בענף הנדל"ן והבנייה ומניותיה ואגרות-חוב שהונפקה על-ידיה נסחרות בבורסה לניירות-ערך בתל-אביב.
המערערת הינה חברה פרטית בבעלותה המלאה של חברת האם. הנכס העיקרי של המערערת היה מרכז מסחרי בכפר סבא אשר בנתה בייזומה. למערערת לא היה סגל עובדים משלה, והיא נשענה, לצורך ביצוע פעילותה, על הצוותים והמשאבים השונים של חברת האם.
בחודש נובמבר 2008 הֵחלה המערערת לרכוש באמצעות הבורסה כמוית ניכרות של איגרות-חוב של חברת האם, מסדרות שונות, וזאת במרבית המקרים כאשר שערי האיגרות היו במגמת ירידה או בשפל. המערערת החזיקה את איגרות-החוב לפרקי זמן שונים ומכרה אותן ברווח לאחַר התאוששות מחיריהן. הרווח המצרפי (הנומינלי) שנצמח למערערת ממכירת האיגרות היה כ-70 מיליון ש"ח.
יצוין מיד, כי חברת האם גרמה לרכישת איגרות-החוב שהנפיקה לא רק באמצעות המערערת אלא גם באמצעות גופים נוספים שבבעלותה ואף על-ידיה במישרין.
לטענת המערערת, הרווח ממכירת איגרות-החוב צריך להיות מיוחס לצורכי מס לחברת האם, ולא לה, ועל-כן יש לקזז כנגדו את הפסדיה המועברים לצורכי מס. עוד טענה המערערת, כי השימוש בה לשם ביצוע רכישת איגרות-החוב של חברת האם לא נבע מתכנון מס אלא היווה פתרון טכני לבעיה הגלומה ברכישת האיגרות על-ידי חברת האם ואשר נובעת מכך שאיגרות-חוב סחירות הנרכשות על-ידי החברה המנפיקה דינן להימחק מהמסחר בבורסה, כך שאם בעתיד אותה חברה תרצה לשוב ולגייס כספים מהציבור היא תידרש להנפיק איגרות-חוב על כך הכרוך בכך הן מבּחינת עלויות (שכ"ט יועצים, חתמים, רו"ח, עו"ד וכו') והן מבּחינת משך זמן ההיערכות ("בעיית המחיקה מן המסחר). בנוסף, טענה המערערת, כי חברת האם – לבדה – קיבלה את החלטות הרכישה והמכירה, דאגה לביצוע העִסקות מול חבר הבורסה, מימנה את הרכישות, ומעל לכל, מלוא הסיכויים והסיכונים שנבעו מרכישת איגרות-החוב, החזקתן ומכירתן היו של חברת האם ולא של המערערת.
המשיב, לעומת זאת, עמד על שיוך הרווחים למערערת עצמה, אשר מבּחינה קניינית רכשה את איגרות-החוב ומכרה אותן בחלוֹף זמן ואף רשמה את האיגרות במאזניה. מכאן הערעור.

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט קירש ניתח את הראיות שהוצגו בפניו, ובכלל זאת, את הצגת איגרות-החוב בדוחות הכספיים ובדוחות המס של המערערת, וקבע, כי אין הצדקה לייחֵס את תוצאות הרכישות והמכירות של איגרות-החוב לחברת האם ולדלג על חלקהּ של המערערת בתוכנית רכישת האיגרות.
לדבריו, המערערת לא הייתה מסוגלת להוציא לפועל "בכוחות עצמה" אילולא הגב הניהולי, הארגוני והמימוני של חברת האם את כלל פעילותה המסחרית, ולמרות זאת אך ורק בקשר לרכישת האיגרות מושא הדיון התבקש שיוך התוצאות לחברת האם.
השופט קירש הוסיף וציין, כי קיים היבט כלכלי נוסף המָקשה על קבלת עמדתה של המערערת והוא ההבדל בין מצב בו חברת האם הייתה רוכשת את האיגרות לבין רכישת האיגרות על-ידי המערערת. שכּן, בפני חברה מנפיקה הפועלת לבדה עומדת רק שתי אפשרויות: האחת, אי-נקיטת מעשה והמשך חבות לפי תנאי האיגרות כלפי המחזיקים; והשניייה, ביטול ההתחייבות כנגד הוצאת מזומן והפקת רווח (חיסכון) בסכום קבוע וידוע. לעומת זאת, באמצעות הכנסת חברה קשורה לתמונה נוצרת אפשרות שלישית שבה נוצר שילוב של סיכוי לרווח (בלתי-מוגבל) עם סיכון להפסד (עד גובה הסכום ששולם עבוּר האיגרות) וזהו "תסריט" כלכלי שונה שאינו שקוּל לשתי האפשרויות הראשונות.
השופט קירש הוסיף ונדרש לטענה נוספת של המערערת (שעלתה בסיכומיה) לפיה היא שימשה למעשה "ברוקר" עבוּר חברת האם ולא הייתה זכאית אלא לעמלת ברוקראז' צנועה בגין מאמציה. זאת, לאור הסכם השירותים שנחתם בינה לבין חברת האם ולפיו מדובר בהלוואה משתתפת ברווחים בתנאי non-recourse. השופט קירש בָּחן את הוראות ההסכם וקבע – לאחַר שיישם בעניין זה עקרונות מתחום "מחירי העברה" וציין את מחדלה של המערערת לבקש אישור בנושא מרשויות המס – כי אין לקבל את טענתה האמורה של המערערת (ראו פס' 77–95 לפסק-הדין).
השופט קירש המשיך ונדרש לחוזר מס הכנסה מס' 2/2010 בנושא "רכישה עצמית של אגרות חוב והסדרי חוב" (קישור לחוזר) ודחה את טענתה הנוספת של המערערת שהיא וחברת האם עומדות בתנאים שנקבעו באותו חוזר ועל-כן יש לייחֵס את תוצאות הרכישה והמכירה לחברת האם ולא למערערת.
בהמשך הדברים, נדרש השופט קירש להסכם השומה שנחתם בין חברת האם לבין פקיד שומה ירושלים 1 ממנו עולה, כך טענה המערערת, כי פקיד-השומה קיבל את הצהרתה של חברת האם לפיה ההכנסות מרכישת איגרות-החוב שייכות לחברת האם, וממילא המשיב (פקיד שומה למפעלים גדולים) אינו רשאי להתעלם מכך ולהוציא  שומה סותרת אשר תגרום למיסוי כפול. השופט קירש דחה את הטענה האמורה וקבע, כי אין בהסכם השומה כדי להקים השתק או מניעוּת כלפי המשיב. לדבריו, בניגוד למשיב אשר בָּחן את הנושא לעומק כחלק מהטיפול בתיקה של המערערת והגיע למסקנה כי לא היה בסיס לשיוך תוצאות הרכישה לחברת האם, בדיקה ממוקדת כזו כלל לא נעשתה אצל פקיד השומה ירושלים 1, אשר לא מצא סיבה, כך נראה, לדקדק בדיווח נישומה שהביא לתוספת של עשרות מיליוני ש"ח. השופט קירש הוסיף והבהיר, כי נציגי המשיב הצהירו באופן נחרץ כי אם ערעור המערערת יידחה, אזי תימצא הדרך למְנוע כל כפל-מס שעלול להיווצר.
לבסוף, נדרש השופט קירש לטענת המערערת לפיה שתי חברות בנות נוספות של חברת האם ("אחיות" למערערת) אשר הנפיקו איגרות-חוב לציבור פעלו באופן דומה באמצעות חברות בנות, אך לגביהן המשיב לא ערך שומה דומה. השופט קירש קבע, כי אף אם יונח כי מצב החברות האחרות היה מקביל בכל היבט רלבנטי, אזי הימנעות המשיב מנקיטת עמדה דומה לגביהן אינה חוסמת אותו מעריכת שומה למערערת, שהרי אין בפנינו טענה של הסתמכות והמערערת לא פעלה, בזמן אמת, על סמך "התקדים" של שתי החברות האחרות.

לאור כל האמור, דחה השופט קירש את הערעור, תוך שהוא מציין, כי עם דחיית הערעור כאמור מצוּוה המשיב, יחד עם כל גורם אחר ברשות המסים הנוגע לעניין, לפעול כמובטח לביטולו של כל כפל-מס העלול להיגרם בקבוצת כלכלית ירושלים מיישום פסק-הדין.

הערעור לבית-המשפט העליון

המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, אך לאחַר שנשמעו טענות הצדדים ובהמלצת בית-המשפט הודיע ב"כ המערערת כי היא חוזרת בה מערעורה והוא נדחה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).

---

רכישת דירות תמ"א 38/1 מהקבלן

ביום 31.1.2022 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין ברדה ואח'.

עניינו של פסק-הדין בערר שהגישו ששת העוררים על החלטת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין נתניה) לחייבם במס רכישה בגין הזכויות שרכשו מחברת מסיקה חסון מסחר 2002 בע"מ ("החברה הקבלנית") שהתחייבה לדיירי בניין בהרצליה לבצע חיזוק לבניין מכוח תמ"א 38/1 וזאת בתמורה לזכות לבנות דירות חדשות בבניין.
המשיב קבע, כי העוררים רכשו זכויות ל"דירת מגורים" וחייב אותם במס רכישה בהתאם, בעיקר מהטעם שראה בעוררים חלק מ"קבוצת רכישה".
העוררים, לעומת זאת, טוענים, כי לא רכשו "זכות במקרקעין" כלל ולכן אין לחייבם במס רכישה, ולחלופין, כי יש לראותם כמי שרכשו את הזכויות שהיו במקרקעין לחברה הקבלנית ולחייבם במס רכישה רק ביחס לשווי הזכויות באותה עת.
עוד טוענים העוררים, כי אין לראותם כחלק מ"קבוצת רכישה", שכּן לא היה "גורם מארגן" בתמורה", כנדרש בחוק, אלא הם היו היזמים שביצעו את חיזוק הבניין ושבנו את דירותיהם בעצמם.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ד"ר א' גורמן (בהסכמת חברי הוועדה שמאי מקרקעין ג' נתן ושמאי מקרקעין א' לילי), דחתה את הערר תוך חיוב העוררים בהוצאות המשיב בסך 60,000 ש"ח והטחת  ביקורת קשה על התנהלותם ובכלל זאת ניהול הערר ב"שיטת מצליח" (קישור לפסק-הדין).

---

דיון מקדמי בטענת התיישנות

ביום 30.1.2022 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מואלם.

המערער היה בעלים של רשת מאפיות ברמת גן ובסביבתה, הָחל משנות ה-80 (מאפיית אבא הילל ומאפיית קריניצי).
בכל אותן שנים, המערער לא הגיש דוחות מס ולא שילם מס.
בשנים 1998 ו-2002 קבע המשיב (פקיד-שומה גוש דן) למערער שומות לפי מיטב השפיטה בהיעדר דוח לפי סעיף 145(ב) לפקודת מס הכנסה לשנות-המס 1996 ו-1997–2000, בהתאמה.
המערער לא שילם את המס בגין השומות שיצאו לו.
כמו-כן, המערער לא הגיש דוחות מס לשנות-המס 2001–2009 והמשיב לא הוציא לו שומות לפי מיטב השפיטה לשנים אלו.
בשנת 2016, בעיצומה של חקירה פלילית שנערכה נגד המערער, הגיש המערער דוחות מס לשנים 1994–2015.
המשיב דחה את האמור בדוחות והוציא שומות, בין היתר, לשנות-המס 2001–2015 .
המערער הגיש ערעור על השומות שהוצאו לו וטען, כי השומה לשנות-המס 2001–2009 התיישנה.
לטענת המערער,יש מקום לערוך דיון מקדים בטענת ההתיישנות, שכּן מדובר, לדבריו, בבירור עובדתי פשוט, צר, ממוקד ושאינו חופף לבירור העובדתי הנוגע לערעור לגופו של עניין.
המשיב, לעומת זאת, טוען, כי טענת ההתיישנות עולה ביחס לחֵלק משנות-המס שבמחלוקת, כך שאין בהכרעה בשאלת ההתיישנות להביא לסיום ההליך. עוד טוען המשיב, כי לבירור הטענה יידרש בירור עובדתי נרחב שהוא גם חופף ליתר טענות המערער.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הבקשה לקיום דיון מקדמי בטענת ההתיישנות (קישור להחלטה).

השופטת סרוסי התייחסה לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין בנק דיסקונט (רע"א 6552/20) וקבעה, כי במקרה דנא מדובר במצב בו הבירור העובדתי של התביעה לגופה עשוי להקרין על בירור שאלת ההתיישנות; וכי קיום הדיון המקדמי לא ייַתר את הֶמשך ההליך אלא רק יהווה עוד משוכה בדרך לפסק-הדין ואף יש סיכוי לא מבוטל כי העדים הנדרשים לצורך בירור הסוגיה המקדמית גם יידָרשו בהמשך ההליך, באופן שיביא להכבדה עליהם ולפגיעה ביעילוּת ההליך.

לאור זאת, קבעה השופטת סרוסי, כי בנסיבות העניין קיום דיון מקדמי בשאלת ההתיישנות רק יסרבל ויעכב את הדיון שלא לצורך.

עם זאת, השופטת הוסיפה והציעה למשיב לשקול בכובד ראש את הֶמשך ניהול ההליך ביחס לשנות-המס 2001–2009 ואף יתייחס לשאלות שהתעוררו במסגרת החלטתה.
וכך היא קבעה בעניין זה: "[...] מוצע למשיב לחזור ולשקול את עמדתו ביחס לשומות לשנות המס 2001–2009. השומות הוצאו לפי סעיף 152(ב) לפקודה, ומטענות המשיב עולה כי הסיבה היחידה לאי-התיישנות השומות היא 'הגשת' הדוחות העצמיים על ידי המערער בשנת 2016 (סעיף 15 לתשובה). על פני הדברים, ספק אם יש בכך כדי להכשיר ולפתוח מחדש את תקופת ההתיישנות בגין שנים אלו. הרי אין מחלוקת בין הצדדים שהמשיב היה מודע בזמן אמת, או לכל הפחות היה אמור להיות מודע, להימנעותו של המערער מהגשת ותשלום דוחות המס, ועדיין המשיב נמנע מלפעול כנגדו. האם לדעתו של המשיב, לולא חויב המערער בהגשת דוחות, היה ניתן להוציא לו שומה לפי מיטב השפיטה לפי סעיף 145(ב) לפקודה בשנת 2016 בגין השנים 2009-2001, קרי, לאחר תום תקופת התיישנות בת 7 שנים, בנסיבות בהן היה המשיב מודע להימנעות המערער מתשלום המס בגין השנים 2000-1996?" [ההדגשות אינן במקור – א' ש'.]

---

בקשת ארכה להגשת ערעור לבית-המשפט העליון

ביום ה, 3.2.2022, ניתנה החלטתה של רשמת בית-המשפט העליון, ש' עבדיאן, בבקשה להארכת מועד שהוגשה על-ידי נחמני אחד העם בע"מ להגשת ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב שניתן בעניינה.*

* נזכיר, כי במבזק מס' 1951 מיום 7.12.2021 דיווחנו על פסק-הדין האמור שעניינו במע"מ במכירת דירות ומחסנים. למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

במסגרת ההחלטה, ציינה הרשמת, כי המבקשת הגישה את הבקשה יום אחד בלבד לפני חלוֹף המועד להגשת ההליך הערעורי, ולא סיפקה הסבר משכנע להגשת הבקשה בעיתוי זה.
עוד ציינה הרשמת, כי טענות המבקשת באשר לעומס עבודה והשלכות נגיף הקורונה הועלו בלקוניות וללא פירוט נדרש, ואף לא גובו בתצהיר מתאים כדין.

לאור זאת, בקשת הארכת המועד נדחתה (קישור להחלטה).

---

החלטות ועדות-הערר לענייני קורונה

פורסמו 3 החלטות חדשות של ועדות-הערר: 

• ההחלטה בעניין עורב מערכות התראה אלקטרוניות בע"מ (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין סנסה ייצור נייר בע"מ (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין מי קומפני ישראל בע"מ (קישור להחלטה).