לוגו אלכס שפירא ושות׳

תיאום מס מקוּון | עתירה למסירת מידע בנושא הליכי הסכמה הדדית | שומה בעקבות הרשעה | מס רכישה מופחת למוסד ציבורי | תעשייה או מסחר | תובענה ייצוגית | פסילת ספרים לעסק לגידול צאן | חשבוניות פיקטיביות | בקשה לפסילת שופט

20/10/2021

תיאום מס מקוּון

רשות המסים הודיעה על השקת מערכת חדשה לביצוע תיאום מס.

המערכת תאפשר לבצע בכל עת, ממכשיר הסלולר או במחשב, תיאום מס באופן מקוּון לכל סוגי ההכנסות וההקלות, וזאת ללא הגבלה לגבי מספר הפעמים בשנה וללא תקרת הכנסה.
המערכת מאפשרת לערוך בו זמנית תיאום מס של עד שמונה משלמים ומציגה למגיש הבקשה את מִגוון ההקלות הרלבנטיות תוך סימון ההקלות הרלבנטיות לגביו (ובלבד שקיים בעניין זה מידע במאגרי הרשות, כגון: נקודות זיכוי בגין ילדים או פטוֹר ממס בְּשל נכוּת).
בהקלות מס מסוימות, כגון: הקלת מס ליישובים מוטבים או זיכוי בגין תרומות, בהן יש צורך לצרף מסמכים, הבקשה תעבור לטיפול משרד השומה שיפיק את האישורים תוך חמישה ימי עבודה ומגיש הבקשה יעודכן במסרון או בדוא"ל לגבי התקדמות הטיפול.

למַעבר למערכת החדשה, לחצו כאן.


עתירה למסירת מידע בנושא הליכי הסכמה הדדית

שלשום (18.10.2021) ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין א. רפאל ושות', עורכי-דין ("העותרים").

עניינה של ההחלטה בעתירה מנהלית שהוגשה על-ידי העותרים בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, כנגד החלטתה של רשות המסים (המשיבה), בגדרהּ סירבה הרשות למסור לעותרים מידע בקשר להליכי הסכמה הדדית המתנהלים על-ידיה בהתאם להוראות אמנות המס עליהן חתומה מדינת ישראל. 
זאת, הן לצורך עדכון ספרם של העותרים העוסק במיסוי בינלאומי (כרך רביעי במסגרת סדרת הספרים "מס הכנסה" המהווים את אבן היסוד בתחום זה) והן לתועלת כלל הציבור. 

נזכיר, כי הליכי הסכמה הדדית הם הליכי התדיינות שיוזמים נישומים או מדינות החתומות על אמנות למניעת כפל-מס על-מנת להכריע את אופן חלוקת המס בין המדינות בעניינים שהאמנה שותקת לגביהם, או במקרים שנוסח האמנה ניתן להתפרש במספר אופנים.*

ראו בעניין זה הוראת ביצוע מס' 23/2001 מיום 16.12.2001 (קישור להוראה). ראו גם, ובין היתר, את פסק-הדין שניתן לאחרונה בעניין פ.ק. גנרטורים וציוד בע"מ (ע"מ 45306-02-17).

נקל אפוא להבין, כי המידע שהתבקש על-ידי העותרים בקשר להליכי הסכמה הדדית המתנהלים על-ידי רשות המסים חשוב ביותר לנישומים ולמיַיצגיהם.
כך, פרסום המידע לא רק שילַמד על מדיניותה של ישראל בהתדיינותה מול מדינות אחרות בסוגיות השונות (וממילא יאפשר גם ביקורת על מדיניות זו), אלא שגם יאפשר לנישומים ששוקלים ליזום הליך הסכמה הדדית להעריך את הסיכויים והסיכונים הכרוכים בפתיחת הליך כאמור.

לאחַר שרשות המסים ביקשה ארכות לצורך הגשת תשובתה לעתירה, הודיעה הרשות לבית-המשפט, כי "לאחר חשיבה מחודשת, בה נטלו גורמים שונים במדינה" היא מבקשת לשוב ולשקוֹל את הסוגיה ולהוציא מתחת ידה החלטה מינהלית חדשה.
בתוך כך, הרשות הִבהירה, כי עליה לפְנות לצדדים שלישיים והיא צופה שקבלת ההחלטה החדשה תצריך פרק זמן של חודשים מספר.
לאור זאת, בית-המשפט התבקש למחוק את העתירה ללא צו להוצאות.

העותרים טענו, כי יש לקצוֹב זמן לקבלת ההחלטה החדשה וכן להשית על המשיב הוצאות.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ר' וינוגרד, קיבל את בקשת הרשות באופן חלקי (קישור להחלטה).

השופט וינוגרד קבע, כי לאור הודעת הרשות, אין עוד טעם בהותרת העתירה על כנה, שכּן זו הפכה לתיאורטית כאשר היא תוקפת החלטה שתוחלף באחרת.
בהתאם, השופט הורה על מחיקת העתירה.

עם זאת, השופט הוסיף וקבע, כי יש טעם בטענת העותרים לפיה יש לקצוב זמן לקבלת ההחלטה החדשה ויש להשית על המשיב הוצאות.
השופט הטעים, כי אי-קציבת מועד למתן ההחלטה עלול להביא לכך שההתדיינות הנוגעת לסוגיה תימשך חודשים רבים ביותר; ואילו מניעת הוצאות מהעותרים תגרום לכך שהם יִצאו בחסרון כיס על אף שהעתירה שהגישו הביאה לתוצאה מעשית של בחינה מעמיקה ומחודשת של הסוגיה.
לאור זאת, קבע השופט, כי ההחלטה החדשה תתקבל לא יאוחר מיום 2.2.2022 וכי המשיב יישא בהוצאות העותרים בסכום של 5,000 ש"ח.


מס רכישה מופחת ברכישת מקרקעין לשימוש מוסד לציבורי 

כידוע, תקנה 9 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), תשל"ה-1974 ("התקנות") קובעת, כי "מוסד ציבורי" כמשמעותו בסעיף 61(ד) לחוק מיסוי מקרקעין* יהיה חייב במס רכישה בשיעור 0.5% לגבי מכירת זכות במקרקעין ובלבד שמנהל מיסוי מקרקעין שוכנע כי המקרקעין משַמשים או ישמשו בעתיד את המוסד במישרין בלבד.

* המונח "מוסד ציבורי" מוגדר בסעיף 61(ד) לחוק מיסוי מקרקעין** כדלקמן: "מוסדות לדת, לתרבות, לחינוך, למדע, לבריאות, לסעד או לספורט או למטרה ציבורית אחרת ושאינם מיועדים להפקת רווחים, שנקבעו לענין זה על-ידי שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת."
** נזכיר, כי סעיף 61(ב) לחוק מיסוי מקרקעין קובע פטוֹר ממס שבח במכירת זכות במקרקעין בידי מוסד ציבורי, וזאת בכפוף לתנאים הקבועים באותו סעיף.

בכמה פסקי-דין שבאו לפני בתי-המשפט התעוררה שאלת פרשנות התיבה "במישרין" ובכלל זאת פסק-הדין שניתן על-ידי ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בנצרת ביום 4.10.2021 בעניין ישיבת קרית שמונה.

באותו מקרה נדוֹן עניינה של העוררת – ישיבת קרית שמונה, המוֹנה כ-230 תלמידים ומהווה מוסד ציבורי מאושר לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה – אשר רכשה דירת מגורים שנועדה, לטענתה, לשימושו של תלמיד ישיבה נשוי אשר לומד בישיבה.
לטענת העוררת, שימוש בדירה על-ידי תלמיד הישיבה, להבדיל מדירת מוסד המשַמשת חָבר סגל, מהווה שימוש במישרין למטרות המוסד הציבורי ועל-כן מזכה את העוררת בחישוב מס רכישה מופחת לפי תקנה 9 לתקנות.
עוד טענה העוררת, כי על-מנת להקים ישיבת הֶסדר בעיר, היא זקוקה למבני מגורים רבים לטובת מגורי התלמידים וכי כלל תלמידי הישיבה מתגוררים בפנימיות הישיבה בעוד שאברכים אינם יכולים להתגורר בפנימיות כאמור ועל-כן הישיבה מאפשרת להם להתגורר בדירה שבבעלותה.
המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין טבריה, דחה את טענות העוררת, בגורסו כי רכישת דירת מגורים לשימושו של אברך אינה שימוש במישרין על-ידי הישיבה, שכּן האברך נמצא רוב היום בישיבה העצמה בעוד שמי שמשתמש בדירה היא משפחת האברך שאינה חֵלק מהישיבה.
עוד טען המשיב, כי לא ניתן להשוות בין מגורי סטודנטים לבין שימוש בדירה מושא הערר, וזאת משלושה טעמים: האחד, סטודנט הוא תלמיד שזמן לימודו לזמן קצר יחסית, מוגבל וידוע מראש, בעוד שאברך לומד בישיבה, לפעמים מספר שנים, בתור תלמיד שאינו נשוי ולאחַר נישואיו הוא מתעתד להמשיך בלימודיו בישיבה לעוד מספר שנים ללא הגבלה או זמן ידוע; השני, מגורי סטודנטים מפוקחים על-ידי המוסד האקדמאי בו הם נמצאים במתחם אחד ולא מפוזרים בדומה לדירה מושא הערר במקום מרוחק ומנותק לחלוטין ממתחם הישיבה; והשלישי, אין בידי סטודנט לעשות במגורי הסטודנט פעולות שבידי אברך לעשות בדירה שניתנה לו, כגון: אירוח, סבלט וכיו"ב.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת ע' הוד (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד י' פנקס ומר א' שרם)דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

השופטת הוד קבעה – תוך שהיא מַפנה לעדותם של מנהל הישיבה ושל הרכז הבכיר במשרדי המשיב – כי העוררת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי עָמדה בתנאים למתן ההקלה הקבועה בתקנה 9 לתקנות.
דהיינו, העוררת לא הוכיחה כי הדירה אכן משַמשת אותה במישרין בלבד.

וכך היא קבעה (בפס' 47–48 לחוות דעתה)"במקרה בו עסקינן העוררת לא הביאה דבר כדי לתמוך בעמדה לפיה יש לראות בשימוש במישרין על ידה. היא לא סיפקה ראיה כלשהי שיש בה כדי לתמוך בעניין זה ובין היתר לא צירפה את ההסכם הנטען בינה לבין האברך כך שניתן היה ללמוד על קיומן של הגבלות כלשהן ואכיפתן [...] העוררת טענה בסיכומיה, כי היא מפקחת תדיר, מנהלת מנגנון פיקוח, בודקת ועורכת חוזים מול התלמידים אשר גרים בדירות האלה. טענות אלו נטענו בעלמא" [ההדגשה במקור – א' ש'.]


פסילת ספרים לעסק לגידול צאן

אתמול (19.10.2021) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין ספדי.

המשיב (פקיד-שומה נצרת) בָּחן את הדו"חות שהגיש המערער – בעל עסק לגידול צאן מזה מספר שנים – בשנות-המס הרלוונטיות, ומצא כי הרווחים שעליהם הצהיר המערער אינם סבירים.
לנוכח פערים משמעותיים שהתגלו בין ההכנסות המדוּוחות על-ידי המערער לבין התחשיב שעָרך המשיב, הוציא האחרון למערער שומות לפי מיטב השפיטה לשנות-מס אלו.
השגות שהגיש המערער כנגד השומות נדחו, והוא הגיש ערעורים לבית-המשפט המחוזי בנצרת.

במסגרת פסק דינו מיום 7.1.2020 (קישור לפסק-הדין), קיבל בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת ע' הוד, את עמדת המשיב, תוך שקבע כי היה על המערער לנהל ספר משק.
בנוסף, נקבע, כי המערער לא המציא את הספר האמור במסגרת הליכי השומה, וכי בנסיבות אלו המשיב היה מוסמך לפסוֹל את ספרי המערער.
עוד נקבע, כי משפָּסל המשיב את הספרים כאמור, הרי שלצורך קביעת השומה על-פי מיטב השפיטה נדרש המשיב לערוך חישובים, ובין היתר לקבוע את הגידול הטבעי של העדר.
בתוך כך, צוין, כי המערער לא המציא מסמכים ונתונים רלוונטיים וכי עדותו הייתה "מתחמקת ורצופת סתירות", כלשונו של בית המשפט.
עוד צוין, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי נפל פגם באופן בו קבע המשיב את שומותיו של המערער על-פי מיטב השפיטה. זאת, בכפוף לקביעותיו של בית-המשפט לעניין הגידול הטבעי של העֵדר בשנת 2010.
לאור כל האמור, דחה בית-המשפט המחוזי את הערעורים שהגיש המערער.

המערער הגיש לבית-המשפט העליון ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.
בנוסף, וכפי שדיווחנו במסגרת מבזק מס' 1877 מיום 12.10.2020, המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע אשר נדחתה על-ידי השופטת וילנר בהחלטתה מיום 11.10.2020 (קישור להחלטה).

בית-המשפט העליון – מפי השופטים י' עמית, ד' מינץ ו-י' וילנר – דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

נקבע, כי המשיב ביסס את השומה לפי מיטב השפיטה על חשבוניות הקנייה והמכירה של המערער בצירוף מקדם הגידול הטבעי, אשר לצורך התחשיב הועמד על שיעור נמוך מזה של מקדם ההמלטה המקובל על-פי תדריכי משרד החקלאות, ועל-כן אין מקום להתערב בכך.

עוד נקבע, כי עיקר טענותיו של המערער הופנו כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (בית-המשפט המחוזי) וכידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בכגון אלה, אלא במקרים חריגים ביותר, בעוד שהמקרה דנא אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים.

לבסוף, צוין, כי הממצאים שנקבעו תומכים במסקנות המשפטיות של פסק-הדין ואין לגלות באחרון כל טעות שבחוק או ביישומו, ובהתאם הוחלט לדחות את הערעור ולאמץ את פסק-הדין על נימוקיו, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.


חשבוניות פיקטיביות

ביום 7.10.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין גמא הוד שירותים ואחזקה בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בערעור על החלטת המשיב (מנהל מע"מ רמלה) לשלול ניכוי מס תשומות הנובע מ-173 מסמכים הנחזים כחשבוניות מס אשר הוצאו למערערת – חברה העוסקת במתן שירותים ואספקת כוח אדם בתחומי השמירה, אבטחה, פיקוח ושירותי הניקיון – מאת 14 עוסקים שונים.*

* במקביל, ובעקבות בקשה דחופה שהגיש המשיב למתן צווי עיקול ותפיסה לפי סעיף 112א לחוק מע"מ, עוקלו כספי המערערת בסך של כ-2.6 מיליון ש"ח. זאת, בהתאם להסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים בקשר לבקשה האמורה.

בפסק-דין האוחז 65 עמודים, דחה בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' גורמן, את הערעור (קישור לפסק-הדין).

תשומת לבכם, בין היתר, לדבריו של השופט גורמן באשר לטענת המערערת בדבר אכיפה סלקטיבית (ראו פס' 233 לפסק-הדין) וכן לטענתה כי בחירתו של המשיב שלא להשית עליה כפל-מס מלמדת על כך שהוא אינו עקבי בטענותיו (ראו פס' 232 לפסק-הדין)


תעשייה או מסחר

כידוע, חוק עידוד התעשיה (מיסים), התשכ"ט-1969 מַקנה הטבות מס שונות לחברה הנחשבת ל"חברה תעשייתית" כהגדרתה באותו חוק.
בהתאם, במרוצת השנים ניתנו פסקי-דין רבים שדנו באותה הגדרה כמו גם בהגדרת המילים "תעשייה" ו"פעילות ייצורית", וזאת לרבות בהקשר לסיווג לעניין חובת תשלום ארנונה.

בהמשך לכך, נבקש להפנות את תשומת לבכם לפסק-הדין שניתן לאחרונה על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין פריאמפט סקיוריטי בע"מ, בגדרו קיבל בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, את הערעור וקבע כי יש לסַווג את המערערת כבית תוכנה.

למַעבר לפסק-הדין, לחצו כאן.


תובענה ייצוגית נגד רשות המסים

ביום 11.10.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין כלאיגיאן ובורגולג'י בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בבקשת המבקשים להסתלק מהתובענה הייצוגית שהגישו כנגד רשות המסים, בגדרהּ נטען כי האחרונה נוהגת בניגוד לדין עת היא מתְנה קיזוז מס שנוכה במקור מהמס השנתי בו חייבים נישומים בהמצאתם של אישורי ניכוי מס במקור שעה שאישורים אלה אינם בשליטת הנישומים שכּן אלה צריכים להיות מופקים על-ידי צדדים שלישיים.*

* חברי הקבוצה שבשמם הוגשה התובענה הייצוגית כללו את כל הנישומים אשר הגישו דוחות מס לשנים הרלבנטיות, וביחס לכל אחת מאותן שנים לא זוכו על-ידי רשות המסים במלוא ניכוי המס שנוכה במקור על-ידי המשלמים.

המשיבה (רשות המסים), בתגובתה, הסכימה להסתלקות המבקשים, אך התנגדה לכך שהסתלקות זו תהיה ללא פסיקת הוצאות לטובתה, וזאת לאור הפגמים שנפלו בהתנהלותם מול רשויות המס, מהטעם הנוסף שהבקשה לאישור, שהתייחסה לסכומים אדירים, נעדרת כל עילה, וכן מהטעם שהיא הִצריכה משאבים רבים מאת המשיבה.
בנוסף, הדגישה המשיבה, כי עת פנו המבקשים והציגו קושי לכאורי בהשגת אישורים בדבר ניכוי מס במקור, הוצעה להם דרך להתגבר על הקושי האמור, אך המבקשים בחרו להתעלם מכך וביכרו להגיש את בקשת האישור.

בנוסף, המשיבה התנגדה להחזרת האגרה, שכּן טענת המבקשים בעניין זה נטענה בעלמא ונעדרת כל בסיס שבדין.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, אישר את ההסתלקות מהתובענה תוך פסיקת הוצאות לטובת המשיבה בסך 8,000 ש"ח וללא החזר האגרה (קישור לפסק-הדין).

לאור האמור, הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נמחקה ותביעתם האישית של המבקשים נדחתה.


בקשה לפסילת שופט

רקע

במבזק מס' 1726 מיום 1.7.2018 דיווחנו על פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אביוב גולד בע"מ וש.א.ר.פ מתכות בע"מ.

עניינם של הערעורים בשומות תשומות שהוציא המשיב (אגף המכס ומע"מ חקירות ויחידת ביקורת פשיעה חמורה) למערערות בגין ניכוי שלא כדין של מס תשומות בענף הזהב.
זאת, כחלק מפרשה מורכבת ומסועפת (שכּונתה "זוג משמיים") של הפצה וקיזוז של חשבוניות פיקטיביות בענף הזהב, במסגרתה אנשים רבים הועמדו לדין פלילי, הורשעו וריצו עונשי מאסר ממושכים.

בפסק-דין האוחז 72 עמודים, דחה בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת י' סרוסי, את הערעור תוך פסיקת הוצאות בהוצאות משפט בסך 65,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

המערערות ערערו על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, כאשר במסגרת הערעור, הגישו המערערים בקשה לצירוף ראיות חדשות.

בהחלטה מיום 29.11.2020 קבע בית-המשפט העליון, כי "התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי הנכבד לדיון בסוגיית הראיות החדשות שהגשתן התבקשה בשלב הערעור בתאריך 29.01.2020 וביחס לנפקות האפשרית של הדבר לגבי פסק הדין שניתן".

ביום 24.2.2021, וכפי שדיווחנו במבזק מס' 1904, ניתנה החלטתה של השופטת סרוסי ביחס לראיות הנוספות.
השופטת סרוסי בחנה את הראיות הנוספות וקבעה, כי אין ולא יהיה בצירופן כדי לשנות ממסקנות פסק-הדין (קישור להחלטה).*

* יצוין, כי בין המערערות לבין המשיב התגלעה מחלוקת באשר לשאלת פרשנות החלטתו של בית-המשפט העליון: האם בית-המשפט יצא מנקודת הנחה שהראיות מתקבלות לתיק ונבחנת שאלת השפעתן על פסק-הדין (כטענת המערערות), או שמא יש קודם לדון האם יש מקום לקבל את הראיות החדשות ורק לאחר מכן לדון בהשלכתן (כטענת המשיב)
השופטת סרוסי קבעה, כי עיון בהחלטת בית-המשפט העליון מעלה כי פרשנותו של המשיב היא הנכונה.

על רקע זה, ביקשו המערערות להגיש תוספת לנימוקי הערעור, ולהתייחס להחלטתה המשלימה של השופטת סרוסי.

ביום 12.7.2021, וכפי שדיווחנו במבזק מס' 1926, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור.

בית-המשפט העליון החליט ברוב דעות (המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר והשופט י' אלרון כנגד דעתה החולקת של השופטת י' וילנר) לקבל את הערעור בחלקו באופן שהתיק יוחזר לדיון מחוּדש בבית-המשפט המחוזי (קישור לפסק-הדין).

הבקשה לפסילת המותב

המערערות הגישו בקשה לפסלוּת המותב מלשבת בדין בדיון המחודש.
זאת, בטענה, כי לאור ההחלטה בבקשה לצירוף ראיות, מותב זה אינו יכול לדון באופן אובייקטיבי בתיק; וכי ישיבתו של המותב לדון בעניין אשר בו הוא כבר הכריע מהווה בגֶדר משוא פנים ברור ואמיתי.

המשיב התנגד לבקשה, בגורסו כי זו הוגשה בשיהוי ניכר וכן מהטעם שגישת המערערות היא גישת מרחיקת לכת לפיה בכל עת שבית-משפט שדן בבקשה לצירוף ראיות דוחה את הבקשה מהטעם כי התנאי לפיו "הגשתה של הראיה הנוספת דרושה לבירור האמת" אינו מתקיים, או, בדומה דוחה בקשה להוספת טענה, הרי שהדבר יביא לפסילתו.
לשיטת המשיב, אין כל הבדל בין מקרה זה למקרה אחר בו ערכאת ערעור קיבלה ערעור על החלטתה של הערכאה הדיונית שלא לקבל ראיה או טענה נוספת; וחזקה כי מותב זה יקיים דיון מחדש ויבחן את הראיות בהתאם להוראתו של בית-המשפט העליון.

השופטת סרוסי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).


שומה בעקבות הרשעה

פסק-הדין החלקי

במבזק מס' 1870 מיום 17.8.2020 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין החלקי שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אורן אלמקייס (אסיר).

נזכיר את עוּבדות המקרה:
נגד המערער ואחרים הוגש כתב אישום, בין היתר, בגין ניהול בתי הימורים בלתי-חוקיים.
המערער – שלא ניהל ספרים ולא דיווח על הכנסותיו מפעילותו הבלתי-חוקית – הורשע בהליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע וערעור שהגיש על הכרעת הדין במחוזי נדחה למעט בנוגע למשך הפעלתו של מועדון "הבינגו".
המערער הורשע בהשמטת הכנסות בסך 2,274,500 ש"ח וכחלק מהרשעתו נקבעו ממצאים עובדתיים בדבר משך הפעלת מועדוני ההימורים וחֵלקו היחסי של המערער ברווחיהם. כמו-כן, בהכרעת הדין נכללו קביעוֹת ביחס לסכומי הכנסות נוספים ממועדוני ההימורים, מֵעבר לסכומים שבהעלמתם הורשע בפועל המערער.
בהתייחס למועדון "הדקל" נקבע, כי הכנסתו של המערער עמדה במלוא התקופה על סך של 1,700,524 ש"ח, אך בית-המשפט הסתפק בהרשעה ביחס להכנסה של 206,000 ש"ח בלבד, בהתאם לסכום ההכנסות שננקב בכתב האישום. ואילו בהתייחס למועדון "הבינגו", נקבע, כי בהתאם לעדוּת עד המדינה, חֵלקו של המערער בהכנסות ממועדון זה עמדו על סך של 3.4 מיליון ש"ח, אך בית-המשפט בחר להרשיע את המערער ביחס למחצית הסכום בלבד (1.7 מיליון ש"ח), זאת נוכח רף ההוכחה המחמיר בהליך פלילי ובהתחשב בכך שסכום המס אינו רכיב ברכיבי העבירה.
המשיב (פקיד-שומה יחידה ארצית לשומה) הוציא למערער שומת מס הכנסה על מלוא ההכנסות שנקבעו, ולא רק על אלו שבהעלמתן הורשע בפועל המערער, תוך התאמתן לשנות-המס שבערעור.
המשיב חישב את הכנסות המערער מכּל אחד מן המועדונים כמכפלה של חֵלקו של המערער ברווחי המועדון, בתקופת פעילותו במועדון וברווח החודשי של המועדון.

המשיב הגיש בקשה למתן פסק-דין חלקי לפי סעיף 42א לפקודת הראיות, בגדרו התבקש בית-המשפט לקבוע כי הממצאים והמסקנות של פסק-הדין הפלילי החלוט והמרשיע שניתן נגד המערער בהליך הפלילי שהתנהל כנגדו יהיו קבילים בערעור המס האזרחי, באופן שהֶמשך הדיון בערעור יוגבל רק להיקפי העסקות שמֵעבר לאלו שנקבעו בפסק-הדין הפלילי.
כך, במסגרת הבקשה, ביקש המשיב שפסק-הדין החלקי ידחה את הערעור בחלקו בסוגיות שהוכרעו בהליך הפלילי – ניהול בתי הימורים ועסק של פרסום במסכים ואי-דיווח על הכנסות מעסקים אלה – ובהתאם לכך לקבוע כי יש לזקוֹף למערער הכנסות מהעסקים האמורים בסך של 2,274,500 ש"ח בהתאם לשיעור המס החָל על מי שחייב בניהול פנקסי חשבונות ולא ניהלם (כאמור בסעיף 191ב לפקודת מס הכנסה).

המערער התנגד למתן פסק-דין חלקי לפי סעיף 42א לפקודת הראיות.
לטענתו, היות שהמשיב מעוניין להמשיך ולנהל את הערעור גם לאחַר הינתן פסק הדין החלקי, בכוונתו לבקש לזַמן לעדוּת את מי ששימש "עד המדינה" בהליך הפלילי ועוד עדים רבים נוספים, כך שממילא לא תושג התכלית שבבסיס סעיף 42א לפקודת הראיות של חיסכון בזמן שיפוטי.
בנוסף, במסגרת תגובתו לבקשת המשיב למתן פסק-דין חלקי ביקש המערער את רשות בית-המשפט להביא ראיות לסתור את ממצאי פסק-הדין הפלילי, וזאת בהתאם להוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות.
עוד טען המערער, כי השומות הוצאו לו לאחַר פתיחתן לפי סעיף 147 לפקודת מס הכנסה וכי הליך הפתיחה כאמור נעשה שלא כדין מחמת העובדה שהוא נגוע בשיהוי.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את בקשת המשיב למתן פסק-דין חלקי ודחה את בקשת המערער להביא ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות של פסק-הדין הפלילי (קישור לפסק-הדין החלקי).*

* נזכיר, כי ביום 5.5.2021 ניתנה החלטתה של השופטת סרוסי בבקשה שהגיש המערער לזימון באמצעות בית-המשפט של עֵד ששימש כעד מדינה בהליך הפלילי שבמסגרתו הורשע המערער ביחד עם אחרים.
השופטת סרוסי את הבקשה (קישור להחלטה).

פסק-הדין המשלים

ביום 12.10.2021 ניתן פסק-הדין המשלים של בית-המשפט, כאשר המחלוקת שנותרה נגעה להכנסות הנוספות משני המועדונים אשר המערער לא הורשע בגינן ושהן מיוחסות לו בהתאם לממצאי בית-המשפט בהליך הפלילי.
דהיינו, המדובר בפער שבין סכום המס בו חויב המערער בפסק-הדין החלקי בהתאם להרשעתו לבין הסכום שמתבקש בצווי השומה בהתאם לכלל הקביעות של בית-המשפט הפלילי, לרבות אלו שחורגות מהנדרש להרשעה (ראו לעניין זה פס' 53–54 לפסק-הדין החלקי).

השופטת סרוסי דחתה את הערעור תוך חיוב המערער בהוצאות המשיב בסך 100,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין המשלים).

השופטת קבעה שהמערער לא טען דבר לגופו של עניין ולא הביא כל ראיה המוכיחה כי שיעור ההכנסות מהמועדונים הוא שונה מזה שנקבע בשומה.
בהתאם, נקבע, כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי השומה אינה משַקפת את הכנסותיו האמיתיות ויש לדחות את טענותיו בעניין זה. מנגד, נקבע, כי המשיב ביסס כנדרש את הערכתו בשומה.
לבסוף, צוין, כי לאור התנהלות המערער ובא-כוחו, לרבות אי-המצאת בקשות למשיב, ניהול חקירה ארוכה שלא לצורך, תוך הטחת עלבונות אישיים בנציג המשיב, ועמידה סתמית על הערעור מבלי שסופקה גרסה, ולוּ ראשונית, להכנסות המערער "האמיתיות", המערער יישא בהוצאות המשיב על הצד הגבוה, בסך של 100,000 ש"ח.