לוגו אלכס שפירא ושות׳

היום לפני 51 שנה | תשלום מס בגין שנת-המס 2019 | דיווח חצי-שנתי | תקנות דולריות | הורשת הפסדים – סיבוב נוסף | בירור טענות בנוגע לניכוי במקור | תביעת חוב מס בפשיטת רגל | תיקון נימוקי שומה | עדכון סכומים | דו"ח על חלוקת הכנסות עיזבון | עיצום כספי

20/01/2020

היום לפני 51 שנה

ביום 20.1.969 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין רחוב פינסקר 42 בע"מ.

באותו עניין, הייתה המערערת בעלת בית בתל-אביב שהושכר על-ידיה לדיירים אחדים.
המערערת מינתה שני מנהלי בית על-מנת שאֵלה יעסקו בגביית שכר-הדירה מהדיירים ובהפקדתו בחשבון הבנק שלהּ.
דא עקא שמנהלי הבית גבו את שכר-הדירה, אך במקום להעבירו למערערת, לקחו אותו לידיהם ונעלמו מהארץ.
לאור זאת, ביקשה המערערת לראות בסכום המעילה הוצאה המותרת בניכוי לצורכי מס בהתאם לסעיף 17(4) לפקודת מס הכנסה.

בית-המשפט העליון, מפי השופט א' ויתקון (בהסכמת השופטים מני וקיסטר)דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

וכך קבע השופט ויתקון בפסק-דין המחזיק כ-5 עמודים בלבד, מעט המחזיק את המרובה:

"טענת המערערת שסכום הגניבה ניתן לניכוי, מתבססת על ארבעה נימוקים. היא טענה (א) שזהו 'חוב אבוד' במשמעות סעיף 17(4) לפקודה, (ב) שזוהי הוצאה מותרת במשמעות הרישא לסעיף 17, (ג) שזהו הפסד בר קיזוז במשמעות הסעיף 28 ו-(ד) שהסכום שנגנב ולא הגיע לידיה אינו הכנסה. לדעתי, אף אחד מהנימוקים הללו אינו עומד במבחן החוק וההלכה...
נדון בנימוקים אלה שלא כסדרם, אלא נלך מן הקל אל הכבד, ונתחיל בנימוק האחרון. אי אפשר לומר שרק בטעות נרשמה כאן הכנסה אשר למעשה לא הופקה ולא נתקבלה מדמי שכירות. מנהלי הבית היו מוסמכים לגבות את שכר הדירה מהדיירים, ומשקיבלו מהם את הכספים, קבלתם כקבלת החברה. שלוחו של אדם כמותו. נכון שהוטלו על השלוחים שני תפקידים: לגבות את הכסף ולהפקידו בבנק, והם ביצעו רק את הראשון ולא את השני. אך מזה שמעלו בתפקידם השני, אין להסיק שמעלו גם בתפקידם הראשון ושגביתם אינה גביה בשם שולחתם. החוב שהגיע למערערת מהדיירים נפרע וסולק, ושוב אינו קיים. בא במקומו חוב אחר, חוב מנהלי הבית כלפי המערערת להחזיר לה את הגזלה ולפצותה על הפרת נאמנותם. זהו חוב אחר בטיבו ובטבעו, שנוצר לאחר קבלת ההכנסה. אין מקום איפוא לומר שיש לפתוח את חשבון ההכנסה מחדש ולמחוק ממנו את ההכנסה שנתקבלה כהלכה...
נימוק אחר היה שיש כאן לפנינו חוב רע במשמעות הסעיף 17(4) לפקודה. נימוק זה נופל, לדעתי, מאותו טעם המכשיל את הנסיון להכניס את הניכוי המבוקש לגדר סעיף 17 בכלל, ועל זה ידובר מיד. אך לגבי סעיף 17(4) מתעורר קושי מיוחד, והוא שאין להתיר לפיו חוב רע אלא אם כן התהווה בעסק או במשלח יד. כאן יש לדעתי ספק רב, אם אפשר לראות את מקור הכנסת המערערת כעסק או משלח יד (לפי סעיף 2(1) לפקודה), ולא כדמי שכירות מאחוזת בית (סעיף 2(6) ורבית (סעיף 2(4))...
אך אפילו תאמר שהשכרת הבית וניהולו היו בחינת 'עסק', כלום נוצר כאן חוב מסחרי, שמנהלי הבית חבו לחברה? איזה פעולות 'מסחריות' התנהלו בין זו ובין שלוחיה הנוכלים? 'חוב' כמשמעו בסעיף 17(4) צריך להיות חוב מסחרי שמקומו בחשבון המסחרי. צריך שיהיה חוב לחשבון פירות העסק, ולא לחשבון ההון... מעשה המעילה ושליחת ידם של מנהלי הבית בכספי המערערת לא יצר חוב מסחרי. הם גנבו את רכוש המערערת, והחוב שנוצר היה חוב הוני מובהק...
ההלכה, כפי שסוכמה בהודו, דומה לזו שבאנגליה. הוא הדין בדרום אפריקה, בעוד שבאוסטרליה ובארצות הברית קיימות הוראות סטטוטוריות מיוחדות הדנות בסוגיה זו. נראה לי שמכל האסמכתאות הללו אין להסיק את המסקנה שלעולם יותר ניכויים של הפסדים הנובעים מגנבת כספים, ובלבד שהגנב לא היה מנהל של החברה. העולה מהקובץ הוא שהפסדים כאלה עשויים להיות מותרים, כאשר שליחים ומשמשים זוטרים שלחו ידם בכספים שנצטוו לגבות מלקוחות. אך הטעם להתרת ההוצאה הוא, בכל המקרים, שצורה זו של גבית כספים מלקוחות והסכנה הכרוכה בכך שפה ושם ישלח שליח כזה את ידו בכספי שולחו, הן תופעות רגילות ואופייניות של המסחר. בנוהג שבעולם הוא שברוב עסקי מסחר המנוהלים בצורה כזאת קורים הפסדים מסוג זה, ולכן זוקפים אותם לחשבון-הרווח-והפסד. אך כשמקור ההכנסה הוא השכרת בית, והממונה לגבות את דמי השכירות פטור מכל פיקוח וביקורת במשך ארבע שנים ובמשך כל התקופה ניתן בידו לעשות בכספי שולחו כבשלו, והוא משלשל את רוב הכספים לכיסו ובורח לחוץ לארץ – נראה לי כי בנסיבות כאלו אין לראות באבידה הוצאה שנוצרה בייצור אותה הכנסה...
ואשר לנימוק האחרון, והוא שיש לקזז את ההפסד לפי סעיף 28, שוב יש להעיר, קודם כל, שבעצם אין לומר שהכנסת המערערת נובעת מעסק או מסחר. אך אפילו תאמר כך, ברור שאין לדבר על הפסד במשמעות הסעיף 28, אם אין מקורו בהוצאה המשתקפת במאזן התקבולים וההוצאות שבחשבון פרותיו של העסק...
כאמור, התוצאה היא קשה ביותר, אך היא נראית לי כבלתי נמנעת..."
.


דיווח חצי-שנתי ותשלום מקדמות בגין רווחים בשוק ההון

סוף חודש ינואר מתקרב ועִמו גם מועד הגשת הדיווח החצי-שנתי לרשויות המס ותשלום המקדמות בגין רווחים בשוק ההון.

החובה להגיש דיווח חצי-שנתי ולשלם מקדמות מוטלת על משקיעים שצברו רווחים ממכירת ניירות-ערך נסחרים וקרנות נאמנות בחודשים יולי-דצמבר 2019 ואשר הבנקים/ברוקרים שבאמצעותם הם ביצעו את המכירות לא ניכו מס במקור מאותם רווחים.

להרחבה בעניין זה, לחצו כאן.


תשלום המס בגין שנת-המס 2019

ככלל, נישום מחויב בתשלום הפרשי הצמדה בצירוף ריבית בשיעור שנתי של 4% בגין חובו למס הכנסה, כאשר החבות בריבית והפרשי הצמדה כאמור נצברת מתום שנת-המס ואלה אינם מותרים בניכוי.

על-מנת להימנע מתשלום ריבית והפרשי הצמדה בגין החוב למס הכנסה (בגין שנת-המס 2019), רצוי לערוך חישוב של חבות המס המשוערת ולהשלים את ההפרש (ככל שקיים) בינהּ לבין המקדמות ששולמו בפועל.

לעניין זה נקבע, כי אם ההפרש ישולם עד ליום 31.1.2020, יהיה הנישום זכאי לפטוֹר ממלוא הפרשי ההצמדה והריבית; אם ההפרש ישולם עד ליום 28.2.2020, יהיה הנישום זכאי לפטוֹר ממחצית הפרשי ההצמדה והריבית; ואילו אם ההפרש ישולם עד ליום 31.3.2020, יהיה הנישום זכאי לפטוֹר מרבע הפרשי ההצמדה והריבית.


תשלום המס בשיעור 10% על הכנסה מהשכרת דירה למגורים (בישראל) בשנת-המס 2019

במבזק המס מיום 15.10.2007 התייחסנו לתיקון 159 לפקודת מס הכנסה, בגדרוֹ תוקן מסלול המיסוי בשיעור 10% באופן כזה שתשלום המס (בשיעור 10%) על פיו יבוצע בתוך 30 ימים מתום שנת-המס ולא בתוך 30 ימים מיום קבלת ההכנסה.
נזכיר, כי מסלול המיסוי בשיעור 10% מעוּגן בהוראות סעיף 122 לפקודת מס הכנסה.
לפי הוראות אלו, המס המוטל על דמי שכירות מהשכרת דירה/דירות המשַמשת/ות למגורים בישראל הינו בשיעור 10% ממחזוֹר ההכנסות. זאת, ללא מגבלה לגבי סכום דמי השכירות אך בתנאי שמדובר בהכנסה שאינה נחשבת להכנסה מעסק.
ברם, משכיר הבוחר במסלול זה אינו זכאי לנַכּוֹת פחת או הפחתה אחרת בְּשל הדירה או הוצאות שהוצאו בייצור ההכנסה מדמי השכירות. כמו-כן, הוא אינו זכאי לקיזוזים (כגון: הפסדים), זיכויים (כגון: נקודות זיכוי) או לפטוֹרים (כגון: הפטוֹר ממס לנכה) מההכנסה מדמי השכירות או מהמס החָל עליה.
עוד יצוין, כי בעת מכירת הדירה, עלותה לצורך חישוב השבח עליו מוטל מס שבח (אם וככל שהמוֹכר לא זכאי לפטוֹר ממס כאמור) תהיה בניכוי הסכום המירבי של הפחת או ההפחתה שהיה ניתן לנכּותו לפי כל דין אילולא נבחר מסלול זה לתקופה שבהּ שילם היחיד מס כאמור במסלול זה (כלומר, השבח יוגדל).
כאמור, במסלול זה, על היחיד לשלם לפקיד-השומה את המס החָל על ההכנסה מדמי השכירות תוך 30 ימים מתום שנת-המס אלא אם שילם בשנת-המס מקדמות על-חשבון המס.
לאור האמור, על משכירי דירות שבוחרים במסלול ה-10%, לשלם לא יאוחר מיום 31.1.2020 את המס כאמור, וזאת בגין דמי השכירות שקיבלו מהשכרת דירת/דירות מגורים בישראל בשנת-המס 2019.*

* יצוין מיד, כי תשלום המס במועדים כאמור אינו מהווה, לדעתנו, תנאי לזכאות לשיעור המס של 10%.

נזכיר, כי קיימים שני מסלולי מיסוי נוספים ליחיד המשכיר דירות למגורים בישראל: מסלול הפטוֹר ממס; ומסלול המיסוי הרגיל. 

להרחבה בעניין זה, לחצו כאן.


החלת התקנות הדולריות

נבקש להזכירכם, כי תאגיד הזכאי לנהל פנקסי חשבונות לפי התקנות הדולריות* ("תאגיד דולרי") חייב להגיש בתוך 30 יום מתחילת שנת-המס (דהיינו, עד ליום 30.1.2020) בקשה לפקיד-השומה להחיל את הוראות התקנות הדולריות במקום הוראות חוק התיאומים.

* תקנות מס הכנסה (כללים בדבר ניהול פנקסי חשבונות של חברות בהשקעת חוץ ושל שותפויות מסויימות וקביעת הכנסתן החייבת), התשמ"ו-1986.

בטרם הגשת הבקשה, יש לבחון את השלכות המס השונות הגלומות בהחלת התקנות הדולריות.
זאת, תוך התחשבות, בין היתר, במבנה ההון של התאגיד הדולרי ובמגמת השינוי ביחס בין שיעור עליית מדד המחירים לצרכן בישראל לבין שיעור השינוי בשער החליפין של הדולר.

יצוין, כי תאגיד דולרי לא יהיה רשאי לחזור בו מבחירתו לנהל פנקסי חשבונות לפי התקנות הדולריות לפני תום שלוש שנים מתחילת שנת-המס שבהּ הֵחל בניהול פנקסי חשבונות לפי הוראות תקנות אלו.
בנוסף, תאגיד דולרי שחזר בו מבחירתו לנהל פנקסי חשבונות לפי התקנות הדולריות או שחדל להיחשב לתאגיד כאמור, לא יוכל לשוב ולבחור לנהל את פנקסי חשבונותיו לפי התקנות הדולריות לפני שחָלפו שלוש שנים מתום שנת-המס שבהּ חזר/חדל כאמור.


הורשת הפסדים לצורכי מס

במבזק מיום 9.11.2015 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין בנימין ואורי שרגא.

עניינו של פסק-הדין בשאלה, האם ניתן להוריש ולרשת הפסדים לצורכי מס, בכלל; והאם, למצער, ניתן להוריש ולרשת הפסדים מעסק מסוים כך שההפסדים יקוזזו כנגד רווח הון (שבח) שנצמח ליורשים במכירת נכס ששימש באותו עסק, בפרט.*

* נזכיר את עוּבדות המקרה בתמצית: המערערים, בנימין ואורי שרגא, הינם אחים שירשו מאמם המנוחה מקרקעין שבהם היא ניהלה קונדיטוריה ובעטיה נוצרו לה הפסדים עסקיים. לימים, נפטרה המנוחה והמערערים מכרו את המקרקעין. במכירת המקרקעין כאמור נוצר למערערים רווח הון (שבח) שכנגדו ביקשו המערערים לקזז את הפסדיה העסקיים (המועברים) של המנוחה. זאת, בטענה, כי הפסדים אלה עברו אליהם בירושה מהאם המנוחה. המשיב, פקיד-שומה חולון, סירב לקיזוז המבוקש, ומכאן הערעור שהוגש באמצעות משרדנו לבית-המשפט המחוזי.

בפסק-דין מפורט ומנומק, דחה בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, את הערעור (קישור לפסק-הדין), תוך שהוא פוסק, בנסיבות העניין, הוצאות משפט למשיב בצורה מתונה ביותר.

על פסק-הדין הוגש ערעור לבית-המשפט העליון, אך לאחַר שמיעת טיעוני הצדדים הציע המותב (המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין והשופטים מ' מזוז ונ' הנדל) לח"מ לחזור בו מהערעור (ללא צו להוצאות בערכאה זו), וזאת בעיקר עֵקב עמדתם לפיה לשון הוראות סעיף 28 לפקודת מס הכנסה הנוקטת במונח "אותו אדם" אינה מאפשרת לכלוֹל בגדרן את יורשיו החוקיים של המנוח שצבר הפסדים לצורכי מס. לשון אחר, האפשרות לקזז הפסדים מוקנית, לשיטת שופטי ההרכב, אך רק לאותו נישום שצבר את ההפסדים ולא ליורשיו.
הח"מ קיבל את ההמלצה והערעור נמחק (קישור לפסק-הדין).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי ניתן פסק-דין נוסף בסוגיה זו והפעם על-ידי השופט מ' אלטוביה. 
זאת, בעניין יורשותיו של המנוח צבי דינשטיין ז"ל שצבר הפסד מעסק ומשלח-יד בסך של כ-2.6 מיליון ש"ח והפסד הון בסך של כ-46
 מיליון ש"ח.

המערערות חזרו על הטענות שהועלו בעניין שרגא תוך שנטען, כי אין להחיל על עניינן את פסיקתו של השופט קירש, הן משום שהיא מוטעית והן משום שעָסקה בירושת הפסד מעסק בעוד עיקר המחלוקת בעניינן נוגעת לירושת הפסד הון. 

השופט מ' אלטוביה דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט אלטוביה ניתח את הוראות סעיף 28 לפקודת מס הכנסה וקבע, כי אין בו עיגון לשוני לפרשנות לפיה המונח "אותו אדם" כולל גם את יורשיו של נישום שנפטר.
בנוסף, קבע השופט אלטוביה שגם תכליתו של הסעיף אינה מַצדיקה פרשנות הרואה במונח "אותו אדם" ככולל את יורשיו של שנישום שנפטר או המחילה את הוראות הסעיף על יורשים כאמור.

בהמשך הדברים, נדרש השופט אלטוביה להוראות סעיף 92 לפקודת מס הכנסה ולטענת המערערים לפיה סעיף 92(ב) לפקודה אינו כולל את המונח "אדם" ובכך יש כדי לבדל הוראה זו מהוראות סעיף 28(ב) לפקודה, באופן המאפשר גם מבּחינה לשונית להרחיב את תחולת הסעיף 28 ליורשיו של נישום.
השופט דחה טענה זו וקבע, כי לצורך קבלת הפרשנות לפיה הוראות הסעיף מאפשרות קיזוז הפסדי הון על-ידי יורש, צריך שסעיף 91(ב) לפקודה יכלול את המונח "יורש" או מונח אחר שמשמיע שמדובר ביורש, ולא כך הוא. עוד נקבע, כי העדר המונח "אדם" בסעיף 92(ב) לפקודה, אינו יוצר "יש מאַין" הֶסדר המתייחס ליורש שאינו נזכר ואף אינו נרמז בסעיף.
בנוסף, קבע השופט אלטוביה, כי סעיף 92(ב) לפקודת מס הכנסה מהווה, לאור הרישא שלו (לפיו "סכום שלא ניתן לקזזו, כולו או מקצתו, כאמור בסעיף קטן (א), בשנת מס מסוימת...") הֶסדר הֶמשך (אנכי) להסדר הקבוע בסעיף 92(א) לפקודה; ומשסעיף 92(א) לפקודה, נוקט בלשון "סכום הפסד הון שהיה לאדם", מתחייבת המסקנה לפיה גם סעיף (ב) לפקודה, הקובע הוראות משלימות להסדר קיזוז ההפסדים שבסעיף 92(א) לפקודה, מתייחס לאותו "אדם", בעוד שהמונח "אדם" אינו  כולל יורש. 

לבסוף, ציין השופט אלטוביה, כי מסקירת המשפט המשווה שהגישו הצדדים ביחס לאפשרות הורשת הפסדים, ומבלי לראות בכך קביעה באשר לדין הזר (באשר להוכחתו נדרשת חוות-דעת מומחה), עולה כי אין אחידוּת דין במדינות שנסקרו, אף שניתן לומר בזהירות, כי נכון להיום רוב המדינות – בהן, אנגליה, ארה"ב, קנדה וגרמניה – אינן מאפשרות הורשת הפסדים ואילו מעט מהמדינות הנסקרות – בהן הודו ואוסטריה – מאפשרות הורשת הפסדים ליורש הממשיך את עִסקו של המוריש. 

לאור כל האמור, דחה השופט אלטוביה את הערעור, תוך שהוא מציין, כי ככל שיש טעמים להתיר בקיזוז את הפסדי המוריש, על המחוקק לדון בעניין ולפעול לתיקון הוראות הפקודה כפי שימצא לנכון. 

יש להניח, כי הסוגיה תובא שוב לפתחו של בית-המשפט העליון.


בירור טענות בנוגע לניכוי מס במקור

לאחרונה ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בעניין איגוד המיצגים בישראל (ע"ר).

עניינו של פסק-הדין בעתירה שהגיש האיגוד כנגד מנהל רשות המסים באשר לאי-חוקיותן של הוראות הביצוע שהרשות מפרסמת מדי שנה בנושא אישורי ניכוי מס במקור ואישורים לפי חוק עסקאות גופים ציבוריים,* בטענה כי הוראות אלו אינן עולות בקנה אחד עם סמכות פקיד-השומה לפי סעיף 164 לפקודת מס הכנסה ולפי הוראות חוק עסקאות עם גופים ציבוריים.

* ההוראה האחרונה פורסמה, כזכור, ביום 1.1.2020 (קישור להוראה).

לאחַר שנשמעו טענות הצדדים ובעקבות הערות בית-המשפט (השופטים מ' מזוז, ע' ברון ו-ע' גרוסקופף) בעיקר באשר להיעדר מעמד ציבורי לעותרת כמו גם לאי-מיצוי הליכים – הודיע ב"כ העותרת כי היא חוזרת בה מהעתירה תוך שמירת הזכות להעלות את הטענות במסגרת הליך מתאים בעניינו של נישום או נישום ספציפיים; והעתירה אפוא נדחתה, ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).

עם זאת, תשומת הלב מופנית להודעת ב"כ המשיב, לפיה רשות המסים בוחנת גיבוש מתווה שיסדיר הליך של בירור טענות של נישום בנוגע לשיעור ניכוי מס במקור.


תביעת חוב מס בפשיטת רגל

במבזק מס' 1777 מיום 26.2.2019 התייחסנו לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין עו"ד פיני יניב.

עניינו של פסק-הדין בשאלה האם ריבית הנתבעת על-ידי רשויות המס מחייב חדל פירעון תחושב לפי סעיף 75 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 ("הפקודה"),* או שמא לפי סעיף 134(א) לפקודה.**

* סעיף 75 לפקודת פשיטת הרגל, שכותרתו "ריבית או הצמדה עד לצו הכינוס", קובע, כי "כל חוב בסכום קבוע שאין לגביו הסכם לשלם ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום, וביום מתן צו הכינוס כבר עבר זמן פרעונו והוא בר תביעה בפשיטת רגל, רשאי הנושה לתבוע עליו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמזמן הפרעון שנקבע במסמך ועד לתאריך הצו, ואם לא נקבע במסמך זמן פרעון – לתקופה שמן היום שבו נמסרה הודעה לחייב ועד לתאריך הצו, ובלבד שבהודעה נאמר שידרשו ממנו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית כאמור".
* סעיף 134(א) לפקודה קובע, כי "הוכר חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית – הריבית או התמורה ייחשבו, לענין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לענין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961".

לטענתה של רשות המסים, שנתמכה גם על-ידי הכנ"ר, יש לחשב את הפרשי ההצמדה והריבית על חוב המס (שבגינו הוגשה תביעת חוב) בהתאם לסעיף 124(א) לפקודה, שחל, לשיטתה, מקום שמדובר בחוב מס. לטענת הרשות, סעיף 75 לפקודה אינו חל כאשר מדובר בחוב מס, אלא עניינו באותם מקרים בהם לא נקבע מנגנון כלשהו של חישוב ריבית ביחס לחוב הקרן. לעומת זאת, כאשר מדובר בחוב שחלה עליו ריבית סטטוטורית, כגון: חוב מס, אזי הוראת סעיף 134(א) לפקודה היא שקובעת כיצד יש לחשב את הריבית בגינו.
לעומת זאת, הנאמן (עו"ד פיני יניב) טען, כי סעיף 134(א) לפקודה חל רק לגבי חיובי הצמדה וריבית שמקורם בהסכם ואילו כאשר מקורו של החיוב אינו הסכמי, כדוגמת המקרה דכאן, אזי חלה הוראת סעיף 75 לפקודה.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי סגן הנשיא השופט ח' ברנר, קיבל את עמדת הנאמן במחלוקת (קישור לפסק-הדין).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי אתמול (19.1.2020) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהוגש על-ידי רשות המסים; וכי בית-המשפט, מפי השופט ד' מינץ (בהסכמת השופטים נ' סולברג ו-א' שטיין)קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).*

* לתמצית קביעותיו של השופט מינץ, ראו פס' 43 לחוות-דעתו.

בקשה לתיקון נימוקי השומה

ביום 14.1.2020 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין גיורא גוטמן.

עניינה של ההחלטה בבקשת המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 3) לתקן את נימוקי השומה ואת ההודעות המפרשות שהוגשו מטעמו בערעורים של המערער ושל החברה בשליטתו (חברת עו"ד גיורא גוטמן).
בתמצית נציין, כי עניינו של הערעור במכירתם של 4 ציורים שצוירו על-ידי סבו של המערער, הצייר נחום גוטמן ז"ל, מהמערער לחברה, בתמורה לכ-1.9 מיליון ש"ח שקיזזה את יתרות החובה שהיו למערער.*

* הגם שהדבר לא מצוין במפורש בהחלטה, יש להניח שמכירת הציורים הייתה, לשיטת המערער, פטורה ממס, בהיותה מכירת "מיטלטלין לשימוש אישי" כאמור בהגדרת המונח "נכס" שבסעיף 88 לפקודת מס הכנסה.

במקור, טען המשיב, כי מכירת הציורים מהמערער לחברה מהווה פעולה מלאכותית שעיקר מטרתה הייתה להפחית את המס באופן בלתי-נאות, ולכן המשיב רשאי לשום את יתרות החובה בהתעלם ממנה.
ברם, כעת מבקש המשיב שטענתו העיקרית תהא כי יש לסַווג באופן שונה את מכירת הציורים לחברה ורק כטענה חלופית לטעון לקיומה של עסקה מלאכותית. כמו-כן, מבקש המשיב לוותר על טענתו כי העברת הציורים לחברה חייבת במס רווחי הון.

המערערים התנגדו לבקשה, בגורסם כי נימוקי השומה החדשים מבוססים על טענה עובדתית חדשה המהווה הרחבת חזית והעומדת בסתירה לטענתו המקורית של המשיב לפיה מכירת הציורים מהמערער לחברה התקיימה בפועל.
עוד טענו המערערים, כי תיקון נימוקי השומה נובע משיקולים זרים שמטרתם להקנות למשיב יתרון דיוני ומהותי בשני היבטים: האחד, הפיכת טענת המלאכותיות לטענה חלופית נועדה למְנוע מהמשיב את הנשיאה בנטל הבאת הראיות הראשוני בערעורים; והשני, העלאת הטענה העובדתית החדשה לפיה הציורים מעולם לא נמכרו, נועדה לסייע למשיב להתגונן כנגד טענת התיישנות אותה העלה המערער. 
בנסף, טענו המערערים, כי אף אם תתקבל הבקשה, יש להורוֹת כי נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות יוטלו על המשיב וכי על המשיב יהיה לפתוח בהבאת הראיות מטעמו.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את בקשת המשיב (קישור להחלטה).

בראשית הדברים, ציינה השופטת סרוסי, כי על בקשת המשיב לתיקון נימוקי השומה וההודעות המפרשות חלה תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (שחלה גם בערעורי מס הכנסה מכוח תקנה 9(א) לתקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), התשל"ט-1978); וכי הגישה הנהוגה בפסיקת בית-המשפט ביחס לבקשות לתיקון כתבי טענות בערעור, כמו גם על תיקון ההודעות המפרשות בערעורי מס, היא גישה מקֵלה וגמישה, אלא אם נוכח בית-המשפט כי הבקשה לתיקון כתב הטענות הוגשה מטעמים טקטיים או מניפולטיביים, שאז יורה על דחייתה.

לגופו של עניין, קבעה השופטת סרוסי, כי יש לקבל את בקשת המשיב, וזאת הן לאור השיקול של "ציר הזמן של ההליך השיפוטי" והן לאור השיקול העיקרי שהוא העמדת הפלוגתא האמיתית להכרעה בפני בית-המשפט.
באשר לשיקול הראשון, הבקשה הוגשה בראשית ההליך, לאחַר ישיבת קדם המשפט ובטרם נשמעו ההוכחות, כך שאין בבקשה כדי לפגוע בניצולו היעיל של הזמן השיפוטי או לפגוע בתוכנית ההוכחות שנקבעה.
ואילו מבּחינת השיקול השני, הרי שמכירת הציורים מהמערער לחברה אינה בגֶדר "עובדה חדשה" ואין לומר כי המשיב מבקש לשנות את המסד העובדתי המקורי שהונח בפניו. בקשת המשיב נעוצה, כך קובעת השופטת, במישור המשפטי, כלומר מדובר בחידוד משפטי של טענות משפטיות ולא בשינוי המסד העובדתי.
השופטת הוסיפה וקבעה, כי טענה כי עִסקה או פעולה היא "מלאכותית" היא טענה שיורית לטענה על "סיווג שונה" של העִסקה ומכאן גם ההיגיון למקם אותה, בסדר הטיעון, כטענה חלופית.
השופטת סרוסי דחתה את טענת המערערים, כי יסודה של הבקשה ברצונו המניפולטיבי של המשיב להסיר מעליו את נטל הראיה וההוכחה בערעור ולהשיתם על כתפיהם, הגם שלא נימקה את גישתה בעניין זה, זולת חזרתה על ההסבר לפיו כאשר המשיב אינו מקבל את המצג העובדתי של המערערים הוא מסַווג את העִסקה באופן שונה ותוך שהיא מדגישה כי טענת המערערים על התיישנות שנת-המס 2012, נשמרת להם.

לבסוף, דחתה השופטת סרוסי גם את בקשת המערערים, כי אף אם תתקבל בקשת המשיב ייקָבע כי נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות יוטלו על המשיב.
לדבריה, ההלכה הפסוקה בסוגיה זו קובעת, כי כאשר טענת המלאכותיות אינה טענתו העיקרית של המשיב, על המערער לפתוח בהבאת ראיותו בגין כלל הסוגיות שבמחלוקת בהתאם לכלל הרגיל של "המוציא מחברו"; ומשכך, והיות שטענת המלאכותיות אינה טענתו העיקרית של המשיב, יש לקבוע כי נטל הבאת הראיה במכלול הסוגיות שבערעורים מונח על כתפי המערערים, הגם שעל המשיב יהיה לשאת בנטל השכנוע בגין טענת המלאכותיות (ככל שיידרש לה).


עדכון סכומים לגבי מיסוי מקרקעין

כמדי שנה, רשות המסים פרסמה הוראת ביצוע הכוללת את הסכומים המעודכנים לעניין מיסוי מקרקעין (הוראת ביצוע מיסוי מקרקעין מספר 1/2020) (קישור להוראה).

בגדרהּ של ההוראה מפורטים הסכומים המעודכנים לשנת-המס 2020 לגבי חוק מיסוי מקרקעין ותקנות מס רכישה ובכלל זאת מדרגות מס הרכישה ברכישת דירת מגורים, רכישה בידי "עולה" והקלה לרוכש משק חקלאי, סכום תקרת הפטוֹר ממס שבח במכירת דירת מגורים מזַכה יחידה ובמכירת שתי דירות מגורים מזַכות, סכום תקרת הפטוֹר ורצפת הפטוֹר במכירת דירת מגורים מזַכה מקום בו התמורה הושפעה מקיומן של זכויות לבנייה נוספת, גובה הקנס על אי-הגשת הצהרה או הודעה למנהל מיסוי מקרקעין, סכומי האגרות בעד פעולות ושירותים וסכום שווי המכירה הקובע של דירת מגורים שאינה פטורה לעניין החבות במס נוסף.


דין-וחשבון על חלוקת הכנסות מעיזבון בין יורשים

במבזק מס' 1829 מיום 7.1.2020 דיווחנו אודות פרסומה של הוראת ביצוע מס הכנסה מס' 11/2019 (קישור להוראה), שבה מפורטים הכְּלָלים הנוגעים להחלת סעיפים 120(ג)–(ה) לפקודת מס הכנסה* ולטיפול בפתיחת תיק עיזבון, לאחַר פטירתו של הנישום ובנסיבות בהן יורשי המנוח אינם ידועים לרשות המסים, כולם או מקצתם ו/או לא ידוע לרשות המסים שיעור חֵלקם בעיזבון ו/או שקיימת מחלוקת בין היורשים לגבי נכסי העיזבון.**

* סעיפים אלה קובעים כדלקמן:
"(ג) היו היורשים או אחדים מהם או חלקיהם בהכנסות העזבון, כולם או מקצתם, בלתי ידועים, ישלם הנציג האישי החוקי של הנפטר מתוך העזבון מס בשיעור של 40% על חשבון המס המגיע מהיורשים על ההכנסה של העזבון.
(ד) הוראות סעיפים 174 - 181 יחולו לגבי תשלום על חשבון המס לפי סעיף קטן (ג) בשינויים המחוייבים לפי הענין.
(ה) לאחר חלוקתה של הכנסת העזבון וצירופה להכנסתו של כל יורש, יקוזז המס ששולם כאמור על ידי הנציג האישי החוקי כנגד המס על הכנסתם של היורשים לפי חלקו של כל אחד מהם בהכנסות העזבון.
(ו) לענין סעיף זה, 'הנציג האישי החוקי' – לרבות יורש, מנהל העזבון, המוציא לפועל של צוואת הנפטר וכל אדם הרשאי, על פי דין או על פי החלטה של בית משפט, לטפל בנכסי העזבון."
** במצב בו פרטי היורשים וחלקם בירושה ידועים לרשות המסים, על משרד השומה לפעול על-פי הכְּלָלים הנהוגים כיום ולפתוֹח תיקים לכל אחד מהיורשים לגבי חֵלקו בירושה.

במסגרת ההוראה האמורה צוין, בין היתר (ראו סעיף-קטן 3.13 להוראה), כי מייד לאחַר קביעת יורשי המנוח וחלקיהם בירושה, על הנציג האישי החוקי להגיש לפקיד-השומה שבו מתנהל תיק העיזבון את הקביעה כאמור; ובנוסף, עליו לצרף "טופס חלוקת הכנסות מהעיזבון בין היורשים".

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי הטופס האמור (טופס 2806) פורסם באתר האינטרנט של רשות המסים (קישור לטופס).


החלטות הוועדה להטלת עיצום כספי למחצית הראשונה של שנת 2018

רשות המסים פרסמה קובץ נוסף (מחצית ראשונה 2018) של החלטות הוועדה להטלת עיצום כספי על מפרי דיווח שלא דיווחו למכס על הכנָסַת כספים והוצאתם, בהעברה פיזית במעברי הגבול או באמצעות הדואר (קישור לקובץ).