לוגו אלכס שפירא ושות׳

בית-המשפט העליון: חישוב שווי השימוש ברכב שהועמד לרשותו הפרטית של העובד – האם חזקה הניתנת לסתירה?

23/05/2019

במבזקים מיום 16.3.2017, 15.8.2017, 9.3.2018, 14.4.2018, 12.6.2018, 23.7.2018 ו-7.8.2018 התייחסנו לשמונה פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים בחיפה ובתל-אביב* בנושא חישוב ההטבה המוענקת לעובד בגין קבלת רכב המשַמש אותו גם לצרכים פרטיים, דהיינו כיצד יחושב שווי השימוש ברכב שהועמד לרשותו הפרטית של העובד: האם יחושב אך ורק על פי האמור בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ״ז-1987 ("התקנות"), או שמא רשאים העובד, או המעביד המנכה מס במקור מהכנסת העובד, להוכיח כי שווי השימוש שונה מהקבוע בתקנות.

* פסקי-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין ב.ד מיקוד תקשורת (קישור לפסק-הדין), בעניין פלד-קליין הנדסה אזרחית בע"מ (קישור לפסק-הדין), בעניין נווה נטוע 1972 בע"מ (קישור לפסק-הדין), בענין חכם את אור-זך, עורכי-דין (קישור לפסק-הדין), בעניין גולד פרזול (קישור לפסק-הדין) ובעניין החקלאית אג"ש לבטוח ולשירותים וטרינריים למקנה בישראל בע"מ (קישור לפסק-הדין); ופסקי-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ג.א.ש. – ש.ב בע"מ (קישור לפסק-הדין) ובעניין אור חי הנדסה בע"מ (קישור לפסק-הדין).

​בחלק מפסקי-הדין האמורים נדונה גם השְאֵלה האם הנתונים הנצברים אצל מעביד באמצעות תכנת Save Tax המותקנת ברכבים ובעסק, יכולים לשַמש בסיס לקביעת שווי אחר של ההטבה.

בתי-המשפט המחוזיים דחו את הערעורים באותם מקרים.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי היום ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהוגש על שניים מבּין שמונת פסקי-הדין.
המדובר בערעור של חכם את אור-זך, עורכי-דין ושל אור חי הנדסה בע"מ על פסקי-הדין בעניינם שניתנו על-ידי השופטים א' וינשטין (בית-המשפט המחוזי בחיפה) ו-מ' אלטוביה (בית-המשפט המחוזי בתל-אביב), בהתאמה.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ (בהסכמת השופטים י' עמית ו-י' וילנר)דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט מינץ בָּחן את לשון התקנות וקבע, כי התקנות מורות על נוסחה קבועה לחישוב שווי השימוש ברכב ואין הן מזכירות דרכים נוספות לחישוב שווי שימוש זה.
לדבריו, אין מדובר בניסוח המצביע על חזקה, או בניסוח המותיר פתח לאפשרויות חישוב חלופיות, אלא בנוסחה ברורה וחד-משמעית, כך שאין כל אחיזה לשונית לפרשנות אותה מציעות המערערות.

השופט מינץ הוסיף וציין, כי את דיני המס, כמו כל דין אחר, יש לפרש גם על-פי תכליתם, אך גם בחינת תכלית ההסדר לאור ההיסטוריה החקיקתית הרלבנטית – שהיא להרחיב את בסיס המס, ובכלל זה להביא בגֶדר הכנסה חייבת במס גם את טובת ההנאה העולה מהצמדת רכב לעובד מידי המעסיק – אינה מובילה לתוצאה שונה.

השופט מינץ ציין, כי הסדרת אופן החישוב בדרך של נוסחה אחידה וברורה יש בה כדי לקַדם את היעילות, הפשטוּת והבהירוּת בגביית מס ובכך להביא לקידום התכלית שעניינה מניעת העלמת מס; וכי חֵרף טרוניית המערערות בעניין, הוא אינו מוצא כי מדובר בהסדר החורג מן המקובל בדיני המס ודוגמאות לכך ניתן למצוא למכביר, כגון: תקנות מס הכנסה (פחת) 1941 ותקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברדיו טלפון נייד), התשס"ב-2002.

בהמשך הדברים, נדרש השופט מינץ לטענת המערערות בדבר "מס אמת". לדבריו, הגם שהשימוש בכללים (ובחזקות חלוטות) מעורר חשש לפגיעה בעקרון היסוד של גביית "מס אמת", אין בחשש זה, כדי לבטל את משקלם של שיקולי ודאות, יעילות וסופיות העומדים בבסיס דיני המסים. זאת, אף ביתר שאת במקום שבו ניכר מלשון מחוקק המשנה כי הוא ביכר יעילות וודאות על פני הדיוק ביחס לנישום הספציפי. זאת ועוד, בענייננו עסקינן בטובת הנאה אשר קיים קושי של ממש בעמידה על ערכּה הכלכלי כפי שהיא משתקפת בעיני כל נישום ונישום. על-כן, בהצמדת רכב על-ידי המעסיק גלומים, כך ציין השופט, יתרונות בלתי מוחשיים רבים אשר את ערכּם המדויק לא ניתן לאמוד; ולפיכך, אין מנוס מלקבוע מחיר ממוצע המשַקף את ערכה המשוער של טובת הנאה זו.
השופט מינץ הוסיף וציין, כי מעיון בדיונים שהתקיימו בוועדת הכספים ניכר כי מחוקק-המשנה נותן את דעתו על הצורך לעדכן את הקבוע בתקנות באופן תדיר ובהתאם לצורך המתעורר לעשות כן, דהיינו מחוקק-המשנה לא קפא על שמריו ועדכן את התקנות מפעם לפעם ועל-כן די בכך כדי לדחות את טענת המערערות בעניין זה.

לבסוף, נדרש השופט מינץ לטענת אור חי הנדסה בע"מ בדבר סיוּוגם של כלי הרכב כ"רכב עבודה".
השופט בּחן את הגדרת רכב עבודה בפקודת התעבורה (הקובעת שני תנאים מצטברים על-מנת שרכב יוגדר כרכב עבודה: א. מורכב עליו ציוד עבודה באופן קבוע או שמבנהו עשוי לביצוע עבודה; ב. הוא אינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים) וקבע, כי  צודק המשיב שאין בנמצא עוגן סטטוטורי לטענה לפיה רכב המשַמש גם להסעת נוסעים, יכול להיחשב רכב עבודה אם הסעת נוסעים כאמור אינה "השימוש והייעוד העיקרי" שלו. זאת שעה שעל-פי הפקודה, רכב המיועד להסעת נוסעים – אינו "רכב עבודה".
השופט הוסיף וציין, כי מוסכם על אור חי, כי כלי הרכב שלה מצויים בידי עובדיה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, כולל סופי שבוע וחגים לצרכיהם האישיים והמשפחתיים באותם זמנים; וכי העובד עושה ברכב כרצונו ומשתמש בו כבעלים לכל דבר ועניין כולל לצרכי הסעתו האישית והסעת בני משפחתו. בנסיבות אלו, קבע השופט, קשה להלום את הטענה שהרכב הוא בבחינת "רכב עבודה", וזאת בשונה מכלי רכב שייעודו הבלעדי הוא כזה, כדוגמת משאית הובלה, מערבל בטון ומשאית גורר תומך (סמיטריילר).